אני אוהב את פייסי ויטר. רק עכשיו, עם השידורים החוזרים בערוץ 3, אני מבין כמה אני אוהב אותו, ואת זה שמשחק אותו. אולי השחקן הכי טוב בדוסון קריק, כן, הא, סליחה, באק-ספייס, השחקן הכי טוב בדוסון קריק, ללא עורה ולא עוררין. הוא יפה, אבל לא מלוקק, הוא מספיק אינטלגנטי אבל ממש לא ורדה-ז-קנט, הוא דיי מורכב אישיותית אבל הכי נהיר מבין כל הדמויות (אולי מלבד גרמפס אבל זה בגלל שהיא רוח הקודש מודל 2002, כולל טסט לעשרים שנה) והכי חשוב, הוא סקסי והוא אפילו לא יודע את זה. כמו שצריך, כמו לפני המפץ הגדול.
כמו בהזמנה.

לא דוסון קריק ולא הקריק של ג`ואי, למרות הקריקיות שבדבר. הדמות היחידה ששווה בסדרה הזו, מלבד ג`ן, וזה גם תלוי ברצון של התסריטאים. ברדקיסט שנופל על הרגליים, מצפוניסט שנדפק כל פעם אבל איכשהוא זה יוצא חינני, שחקן עם ראש ונשמה, אחד כזה שלא היה מאז עצמאותו של אדוארד נורטון, אה-שחקן של הדור החדש (יחסית). כי פייסי יודע לשחק מאהב, כי פייסי יודע להיות דכאוני, כי פייסי יודע להיות שתוי, כי פייסי אפילו יודע לזיין, כי פייסי יכול להיות פייסי מבלי שזה ייראה כאילו אתם רוצים לתת לו נשיקה-ואז-להשבית אותו (ג`ואי), מבלי שזה ייראה לקלק (דוסון), מבלי לעשות אובר-אקטינג-שנה-א` בניסן נתיב (ג`ק-מוחמד-עלי), מבלי להיות פילוסופי עד כדי עיצבוניישן (ג`ן, אפילו היא) ומבלי שירצו לתת לו כאפה רק על זה שהוא נמצא שם (דוסון קריק, כל הקאסט).

ההתבגרות שלו הייתה ללא ספק הכי יפה. דוסון, אני אהיה במאי קולנוע, לא, נמאס לי מהכל, לא, אני אהיה במאי קולנוע. ג`ואי, אני תמימה, לא, אני זונה, לא אני לא, כן, אני זונה. ג`ק, אני חבר של ג`ואי, אני הומו, אני רוצה להשכיב את ג`ן, לא, אני רוצה להשכיב את ביל קלינטון. וג`ן. למרות, כאמור, העיצבוניישן, היא שיחקה אותה בגדול. אבל, פייסי. אוח פייסי.
פייסי, פייסי, פפפיייסי.

הכי קשה זה לשחק את האנדר-דוג. זה שלפעמים רע. שרע לו. זה שמיוסר. לשחק ילד טוב רמת אביב גימל אפפר-איסט-פאקינג-קייפ-סייד של אמא-בוגדת-אבל-אוהבת-אבא-אין-לי-השכלה-אבל-אני-מורה-בבצפר זה לא ביג דיל. כל יומיים מורחים לו ג`ל, מרחיבים את המצח, תחייך ותראה מטומטם וזה עובר מסך. לשחק את ג`ואי זו גם לא בעיה, אני רע לי, אני מסכנה, בתור שכזו זכותי לאמלל את כל העולם, ושאמא שלו תשלם על הטיפוליישן, תרחמו עלי. אז כן, באמת מרחמים עליה, אבל לא מהסיבות הנכונות. היא לא מעוררת אמפטיה, היא מעוררת תנו-לה-בראש. אם אתם מבינים על מה היא רומזת. וג`ק הוא אישיות נחמדת אבל למרות התובנות שהוא מצטט, הוא טיפוס דיי משעמם/מעצבן/אידיוטי/החלק ההוא של האוטו. וזהו. אבל ממש זהו. בשביל גוף יפה ופנים מיוסרות עם עוקץ תמיד יש את אברהם בורג, והוא גם משלנו. ולא, הוא לא הומו.
אברום כלומר. הומו.

ורק פייסי. שהיה מספיק רגיש לאחד מהחיבורים הכי רומנטיים, ביטר-סוויט, סקסיים ואמיתיים בטלביזיה עם אנדי. שידע לתת לה אהבה. שידע לתת למורה שיעורים בספרות, בתור התלמיד הקינקי של הבצפר. שידע לעמוד על שלו כשרצו לגרש אותה. שהכי הכי אמיתי בעולם במערכת יחסים עם המשפחה. שכל פעם שנופלות עליו הפנים המיוסרות רוצים לחבק אותו, ואת ג`ואי רוצים לתת נדוניה לסאדם חוסיין. ורק בשביל המסכנות הזו שלו, בבחינת האנדר-כלב הנצחי, שהוא הצליח להעביר בצורה כל כך מושלמת, כל כך אמיתית, כואבת אבל לא מוגזמת, לא קיטשית, לא מלודרמטית-מלודית מדי, לא מיותרת.

במקום. על כל פסיק בפנים. על כל מבט בנשמה. כל גילגול עיניים.
סטאנדינג-אוביישן-פליז.
הדרן.

שיעזוב את דוסון. כל מה ג`יי.ג`יי צריך זה שפייסי ירדוף אותו כל החיים, עד שלא תיוותר לו הברירה אלא לחשוף את חמוקיו-התחתונים אה-לה-ג`ואי בשביל מייק-אובר-תדמיתי. באחד הסרטים הראשונים שלו, הוא נוסע באוטו, וכסאטירה של היוצרים, הוא שומע בטעות את נעימת הפתיחה של דוסון ברדיו ומעביר תחנה כמו חמסין בחרמון. היוצרים לא היו עושים את זה אם הוא לא היה מסכים, ואם הוא הסכים אז הוא יודע למה הוא הסכים. הכי קל בעולם זה להמשיך עם משהו שטובים בו, שנותן לכם המון, שהופך לאט-לאט לקלט ומזמין אתכם לארוחת ערב אצל מנהל הבנק שלכם, הכי קל להיחרט על השיגרה, כמו גם הכי הורס. להבדיל אלף אלפי רמות, בוורלי הילס, ברנדון פריסטלי, לקח את זה כמה (מיליוני) צעדים קדימה, עד ההתמכרות להתמכרות, התאונות דרכים והסימום שעלה לו לראש. הוא ביים קצת, התנסה קצת, אבל הוא כבר ננקקסטטטט. זה לא מגיע לפייסי, גם בגלל שהוא פייסי וגם בגלל שג`קסון שחקן מבריק, אחד הכי מבריקים בטלביזיה היום.

וגם,
אולי,
כן, זה הניקל של היהירות,
גם בגלל שאני אוהב אותו,

וראבאק,

עוד 50 שנה אני רוצה שחקן בן גילי היום, 22,
שאני אוכל להגיד בלב שלם,
גדלנו ביחד, אתה לא תאמין,
אבל אני מכיר אותו.
דוסון משהו.
סדרה מתוסבכת, תעזוב,
אבל הוא היה אלוהים כבר אז.