פרישה בשיא. כבר דיברנו על זה בעבר, בפרק "הצריבה". ברק הזכיר שם, כמעט בדרך אגב, שזה מה שג'רי סיינפלד עשה עם הסדרה שלו. והוא צדק. בערך.

אם ג'רי סיינפלד היה בוחר להמשיך עם "סיינפלד" לעונה עשירית, הוא היה מקבל עבורה יותר ממאה מיליון דולר. אבל ג'רי סיינפלד סירב. הוא ראה, כנראה, את מה שאני (ולא מעט אנשים אחרים, אני בטוח) ראיתי בעונה התשיעית של "סיינפלד": החומר שלהם התחיל להתעייף, נהיה יותר ויותר קשה להרשים את הצופים, ונראה היה כי ל"סיינפלד" צפויה רק ירידה, מכאן והלאה. אז הוא החליט לחתוך: להיזכר לנצח בתור מי שאחראי לאחד הסיטקומים החשובים ביותר של שנות התשעים, ולסגור את כל העסק. לצורך העניין, הוא הביא את לארי דיוויד.

בחשאיות מוחלטת, כתב לארי דיוויד את פרק הסיום של "סיינפלד". הצילומים של הפרק היו מלווים בסודיות ברמות שב"כניקיות: כמעט אף פריט של מידע לא הצליח לדלוף החוצה, וכל חברי ההפקה שמרו על פה סגור. הדברים היחידים שכן הצליחו לדלוף החוצה היו שמועות, שחלקן הופצו ע"י ההפקה עצמה. כמה מהשמועות היו צפויות: ג'רי ואיליין יתחתנו בפרק הסיום, או שכל החבורה תמות בתאונה נוראית. חלקן - קצת פחות: החבורה תעבור ללוס אנג'לס, ג'ורג' יקבל עבודה בתור מבקר טלוויזיה ואיליין תצא מהארון. לארי דיוויד אפילו לא התקרב לכל אלה. נכון, הוא קרץ להם לא מעט במהלך הפרק, אבל הוא התרחק מהאפשרויות הבנאליות. הוא רצה סיום שאף אחד לא יצליח לחזות מראש. לטוב ולרע, הוא הצליח לעשות את זה ע"י הכנסת נושא שבו לעולם לא דשו בסיינפלד: השלכות.



אבל כהרגלי, אני קופץ קדימה. בואו ונחזור לרגע שידור הפרק המקורי, בגרסתו המטורפת בת השעה-ורבע (הפרק קוצץ בצורה אכזרית למדי בסבב השידורים החוזרים). ההתרגשות סביב הפרק היתה מטורפת, ברמות שכמעט ואף פעם לא יוחסו לסדרת טלוויזיה כלשהי. מקטעי פרסומות של חצי דקה בפרק הסיום נמכרו בשני מיליון דולר. נשיא NBC הסביר, בשיא הצניעות, כי "הסופרבול מתרחש פעם בשנה, סדרה כמו סיינפלד מסתיימת פעם בעשור". בדיעבד, התברר כי המחירים הגבוהים עבור הפרסומות אכן היו במקום: 76 מיליון צופים נצמדו לפרק הסיום. לשם השוואה: פרק הסיום של "חברים" הגיע רק לאזור החמישים מיליון. ההתרגשות סביב פרק הסיום היתה כה גדולה, עד שערוץ 3 החליט, בצעד שייזכר לו לנצח בתור אחד מרגעיו הטובים ביותר, לשדר את הפרק בשידור ישיר מארה"ב, כך שכל מעריצי הסדרה הישראליים שהשכילו לקום מוקדם בבוקר (ולהבריז מבי"ס, במקרים מסוימים) זכו לראות את פרק הסיום בדיוק באותו הרגע כמו חבריהם האמריקאיים.

בהתחלה, נראה היה כי הפרק לא מקרין את כל ההתרגשות הזאת. כשהפרק נפתח, ב"סיינפלד" העסקים נשארו כרגיל:

ג'רי: אז מה אתה עושה אחר כך? אתה רוצה ללכת לסרט?
ג'ורג': לא... למה?
ג'רי: בשביל לראות סרט.
ג'ורג': ראיתי סרטים.
ג'רי: לא את זה.
ג'ורג': כולם אותו הדבר. אתה הולך, אתה יושב, אתה אוכל פופקורן, אתה צופה. נמאס לי מזה.

העניינים ממשיכים לזרום כרגיל גם בסצנות הבאות: איליין, ג'רי וג'ורג' דנים בפרטים הקטנים של שיחות טלפון, ג'רי מבצע רפרנס תרבותי לברט לנקסטר... אפילו כשהאירועים עוברים תפנית חדה כשג'רי שומע שנשיא אן.בי.סי רוצה להקים לתחייה את "ג'רי", הסיטקום האבוד של ג'רי וג'ורג', השניים נוטים לפרטים קטנים, כמו הלבוש של ג'ורג', להסיח את דעתם.

כשהשניים נכנסים למשרדו של נשיא אן.בי.סי החדש, ג'יי קרספי וסטו צ'רמק כבר נמצאים במקום: שניהם הופיעו בחדר הישיבות הזה בפעם האחרונה בה ג'רי וג'ורג' הגיעו על מנת לדון בסיטקום שלהם, והם מהווים טעימה קטנה מתוך כמות הופעות האורח שיהיו בפרק בזמן הקרוב. לאחר שיחה קצרה, מיידע אותם נשיא NBC, מר קימברו, על כך שהוא מקים לתחייה את "ג'רי".

פינת ה"היי! עבדנו עליכם!": בשיחה עם קימברו מבזיקים שניים מהמסלולים האלטרנטיביים לפרק סיום העונה, שנרמזו קלות בפני המעריצים בטרם שידור הפרק. הראשון שבהם: לארי דיוויד טען מספר פעמים שבפרק סיום הסדרה ג'רי וג'ורג' יעברו ללוס אנג'לס על מנת לכתוב את הסיטקום שלהם. השני, שעוד יחזור במהלך הפרק, הוא הקריצה הקלה של קימברו לכיוון קשר רומנטי בין איליין וג'רי. כשהוא מציע את זה, ג'ורג' שולף את הפרספקטיבה של לארי דיוויד לנושא: "אני לא חושב שהומור מערכות-יחסים הוא הנושא של הסדרה הזו". אבל זה באמת לא חשוב. בואו ונחזור לעיקר.

כשהחדשות מתפשטות (באופן הקומי הראוי ל"סיינפלד"), החבורה מחליטה לטוס לפריס במטוס הפרטי של החברה כדי לחגוג. אפילו אז, לג'ורג' יש תלונות, המזכירות את אלה שהיו לו על ההצעה של הרשת בתגובה לפיילוט המקורי של "ג'רי".

ג'רי: אתה מתלונן על מטוס פרטי?
ג'ורג': אתה חושב שזה המטוס שטד דנסון מקבל?
ג'רי: טד דנסון כבר לא ברשת בכלל!

אבל שוב, תפנית אחת מסיטה את הפרק הרחק מהשיחות חסרות-המשמעות של החבורה, לכיוון אחר לגמרי: קריימר נופל לתוך תא הטייס, ולרגע נראה כי החבורה כולה הולכת למצוא את מותה.

פינת ה"היי! עבדנו עליכם!": אחת השמועות שנפוצו בנוגע לסופה הקרוב של "סיינפלד" היתה שהחבורה כולה תמצא את מותה בפרק הסיום. התרסקות המטוס היא אזכור קל לכיוון העלילתי המוצע הזה, אבל הוא נראה כמעט זניח ביחס לגילוי של איליין, שנקטע כשהיא מגלה שהיא עומדת לשרוד: "...I've always loved y". האם זו ההתחלה של גילוי האהבה של איליין, שיוביל לחתונתם הצפויה של ג'רי ואיליין? כן, בטח.

לבסוף, המטוס מתיישר, והחבורה מוצאת את עצמה במסצ'וסטס, בעיירה קטנה בשם לת'ם (לא, היא לא קיימת באמת - אל תטרחו לחפש אותה). שם, נקלעת החבורה לצרה האמיתית שלה: הם מצלמים שוד של מכונית, ומגלים שהם עברו על חוק השומרוני הטוב, שמכריח אותם לסייע לאדם בסכנה.

איליין: חוק השומרוני הטוב? הם משוגעים?
ג'ורג': למה שנרצה לעזור למישהו?

וכאן נחשף, סוף כל סוף, אופיו האמיתי של הפרק. כשעורך הדין האגדי ג'קי (שהופיע כבר בארבעה פרקים בעבר, כולל פרק ההתנזרות המפורסם) נשכר להגן על החבורה, התובעים מחליטים להשיב מלחמה, ולחפור כל פרט מלוכלך אפשרי על החבורה. וכפי שנוכחנו לדעת בתשע השנים שעברו מאז, יש הרבה פרטים מלוכלכים לחפור עליהם.



וזו, אולי, הבעיה של הפרק, שבגללה צופים רבים מצאו אותו בעיקר כפרק ממוצע. "סיינפלד" מעולם לא עסקה בהשלכות. זה היה האופי שלה בתור סיטקום (שדורש סדרת אירועים מעגלית על מנת להחזיר את הדמויות, בסוף כל פרק או סדרת פרקים, לאותה הנקודה בה הם היו בהתחלה), ויותר מכך, זה היה האופי שלה בתור... ובכן... סיינפלד. הדמויות של "סיינפלד" תמיד הצליחו להתחמק מעונש, מכיוון שהאופי שלהם, מוקצן ככל שיהיה, היה בסך הכל אנושי: משהו שקיים בכל אחד מאתנו, ולמרות קיומו, אנחנו מצליחים לחיות את כל חיינו מבלי להיענש בגללו. בצורה הזו, "סיינפלד" גם הצליחה להתחמק מלהכיל מסרים נוקבים לגבי הקיום האנושי בסגנון של קומדיה אמריקאית טיפוסית: היא גרמה לנו להעריך את הצדדים הבעייתיים יותר שלנו, אבל לא שפטה אותם בפנינו. היא גרמה לנו להגיע למסקנות על כך שצורת התנהגות מסוימת היא רעה, לגמרי לבדנו.

והנה, ברגע שמתחיל המשפט, כל הסאבטקסט המפורסם של "סיינפלד", כל ההתגנבות העדינה שלה מסביב לנושאים המרכזיים שכל כך מאפיין אותה, נעלם לחלוטין. ההאשמות מוטחות בדמויות בצורה הכי בוטה שאפשר. לראשונה, הדמויות של "סיינפלד" מקועקעות ככאלה שאינן ראויות לחיות בחברת בני האדם.

יש כאן סוג של ביקורת על צביעות אמריקאית, ועל כך שהדמויות של "סיינפלד" מואשמות בסך הכל בהיותן אנושיות. אבל כל הביקורת הזו מתגמדת לעומת התחושה הדומיננטית יותר: מדובר בסך הכל בתירוץ להביא את כל הדמויות מהעבר הארוך של "סיינפלד" להופעה נוספת בסדרה.

פינת ה"היי! עבדנו עליכם!": אפילו שדרנית החדשות שמשדרת את האירוע מדברת על כך שנראה כי קיים חיכוך בין איליין וג'רי, ואולי המשפט הזה יקרב אותם. "מי יודע," היא אומרת, "אולי הם אפילו יתחתנו". נראה כי לארי דיוויד נחוש לדחוף לנו את האפשרות הזו בפרצוף שוב ושוב.

כשמתחיל המשפט, מתחיל מצעד מטורף של רפרנסים והופעות אורח שקצר השרת מלהכיל. כמעט חמישים שחקנים אורחים הגיעו להופעה בפרק, כשחלקם הספיקו להתפרסם בשנים שעברו מאז הופעת האורח המקורית שלהם ב"סיינפלד", והציגו בפנינו את כל הדמויות שלמדנו לאהוב. אפילו אם אתם לא אוהבים את הרעיון של פרק הסיום, אתם חייבים להודות שיש משהו קוסם בסדרת ההתרחשויות הזאת. כמעט כמו לקט מאוד מיוחד.

המצעד הזה מתחיל בשופט, שמשתמש בשם "ונדליי", השם המזויף העתיק של ג'ורג'. הוא ממשיך עם מייבל, הבחורה הזקנה שג'רי גנב לה את לחם השיפון (היא הופיעה מאוחר יותר בפרק "הקדילק", וסייעה להפיל את הוריו של ג'רי מעמדתם המכובדת בקהילה הקשישה שלהם), מרלה פני (הבתולה שנגעלה מההתערבות של ג'רי וחבריו, וברחה לזרועותיו של ג'ון פ. קנדי ג'וניור), דונלד סנגר (נער הבועה המפורסם, שאת הבועה שלו ג'ורג' פינצ'ר במהלך הויכוח על אחד מכרטיסי הטריוויה), האישה שקריימר נתן לה כסא גלגלים פגום בפרק "מקום החניה לנכים", דוקטור ווילקוקס שדיווח על מותה של סוזן, סידרה (האישה והחזה מהפרק "השתל"), ג'ו בוקמן מהפרק "הספריה" (שזעם על כך שג'רי לא החזיר את הספר שלו במשך 25 שנה), חברתו של ג'ורג' מהפרק "השריפה", השוטר שתפס את ג'רי וג'ורג' משתינים בחניון, והשוטר שחשב שקריימר הוא סרסור בפרק "אשף הפאות". עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך הפסקה בשביל לנשום, לכמה דקות.





אז מה... סיינפלד?







טוב, חזרתי. הרשימה של העדים ממשיכה עם הבחורה שעיצבה את החולצה הנפוחה שג'רי לבש בהופעתו אצל דיוויד לטרמן, ג'ורג' סטיינברנר (שוב בקולו של לארי דיוויד, שהתלונן על כך שג'ורג' קומוניסט), אחד האנשים שצפו בקרב התרנגולים שקריימר ארגן, הרוקח שמכר לאיליין את הספוגיות (בפרק "הספוגית", מן הסתם), אדם שהתלונן על כך שאיליין חשפה את הפטמה שלה (בפרק "החיטוט"), מר פיט (שהתלונן על כך שאיליין ניסתה לחנוק אותו בפרק "מועדון הדיפלומטים"), הנאצי של המרק (אני צריך להגיד משהו נוסף בסוגריים האלה?) ובאבו הפקיסטני (שנכשל מלקבל ויזה בפרק... אה... "הויזה", באשמתו של סיינפלד, איש רע מאוד).

גם כשהמשפט בעיצומו, האופי של הדמויות הראשיות לא נסדק אפילו לרגע. אפילו כשהם מחכים לגזר הדין, ג'רי ואיליין דנים בחליפות שהם עלולים ללבוש בכלא (אחרי הכל, איליין לא מסוגלת ללבוש כתום). אבל הדבר המשמעותי ביותר שקורה לפני חשיפת גזר הדין הוא, כמובן...

פינת ה"היי! עבדנו עליכם!", בפעם האחרונה בהחלט: איליין, בשעה טובה, משלימה את המשפט אותו היא התחילה להגיד לג'רי במטוס. תמיד היא אהבה את יונייטד אירליינס. כנראה שלג'רי הטלוויזיוני, כמו לזה האמיתי, יש איזושהי בעיה עם חברות תעופה. נו, שוין, אז הם כבר לא יתחתנו. אמא שלו תהיה מאוכזבת.

וזהו. לפני שתספיקו למצמץ, זה נגמר. ג'רי וחבורתו נמצאים אשמים, ונשלחים לשנה בבית הכלא. הסיינפלדים קיבלו עונש. החברה מגנה אותם. המערכת מתפרקת. כל האישיות של הסדרה קורסת בן רגע.

לא בדיוק.

כי גם כשלארי דיוויד יורה לדמויות שלו בגב, גם כשהוא מחליט להעניש אותם לאחר שהם בסך הכל הגשימו את החזון שלו במשך תשע שנים, גם אז, הוא מראה כי בסך הכל מדובר בהשלמת מעגל. בעיני הדמויות, מדובר בסך הכל בעוד שלב, וקל מאוד להראות את זה ע"י כך שמראים את איליין משתמשת בשיחת הטלפון היחידה שהיא מקבלת על מנת למצוא חן בעיני החברה שלה. גם כשהדמויות מתיישבות, סוף כל סוף, בתא המאסר, הדבר היחיד שהן עושות הוא לחזור על השיחה שהם ניהלו בפרק הראשון של הסדרה.

ג'רי: אתה רואה, בשבילי, הכפתור הראשון נמצא במקום הגרוע ביותר.
ג'ורג': ברצינות?
ג'רי: כן. הכפתור השני הוא כפתור המפתח. הוא מה שעושה את החולצה. תסתכל עליו - הוא גבוה מדי.
ג'ורג': לא היתה לנו כבר שיחה כזו?
ג'רי: אתה חושב?
ג'ורג': כן, אני חושב שהיתה לנו.
ג'רי: כן, כנראה היתה לנו.

וכאן, תאמינו או לא, מסתיימת סיינפלד. אחרי תשע שנים, סיימנו בדיוק באותו המקום שבו התחלנו. הסביבה השתנתה. המלצרים הידידותיים התחלפו באסירים חביבים פחות, אבל האנשים לא השתנו אפילו במעט. הם עדיין אובססיביים בנוגע לפרטים הקטנים ביותר בחיים, עדיין חיים לפי קודים חברתיים מפוקפקים, ועדיין מציגים את הצדדים בעצמנו שכולנו היינו שמחים להכחיש. הם היו בכל מקום, הם גמרו בכלא, וכל זה אפילו לא השפיע עליהם. למעשה, אפשר כמעט לרחם עליהם.



רגע הקסם
אני הולך לעשות משהו מעט שונה הפעם. הפרק הזה היה מלא ברגעים לא רעים, אבל שום רגע לא דגול באמת. לכן, אני הולך לבחור, בפעם הראשונה (ובואו נודה בזה - האחרונה), רגע שלא היה בפרק בתור רגע הקסם.

נכון, היו כמה רגעים משעשעים בפרק, אבל לא היה ביניהם רגע אחד שבאמת הצליח לתפוס את ההילה של המאורע שנקרא "סיום סיינפלד". היה אחד שהתקרב, לעומת זאת, בפרק שהקדים את פרק הסיום. בפרק הזה, היה רגע אחד, קצת לפני הסוף, בו שירם של להקת גרינדיי ("Time of Your Life") ליווה שלל מראות מתשע שנים של "סיינפלד". כשהקטע הקצר הזה התנגן ברגע, אז עיכלתי לראשונה את העובדה ש"סיינפלד" מסתיימת.

אז כל מה שנותר לנו לעשות, עד כמה שזה עלול להיות קשה בשבילנו, הוא להיפרד מג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר. יהיה לנו קשה בלי החבר'ה האלה.

לפחות עד סבב השידורים החוזרים הבא.


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"