כל אחד מאיתנו רוצה להשאיר מורשת מאחוריו. תקראו לזה "טבע אנושי", או אם תרצו, סתם תמימות, אבל אנחנו רוצים לחיות לנצח באמצעות הדברים שאנחנו משאירים מאחורינו. ג'רי סיינפלד כבר סידר לעצמו את הנישה הזאת. הדורות הבאים יזכרו אותו לנצח בתור אחת הדמויות הקומיות החשובות ביותר של סוף המאה ה-20. גם שאר שחקני "סיינפלד" ייזכרו, לטוב ולרע, בתור "פליטי סיינפלד" עד יומם האחרון.

מכיוון שאנחנו כבר רוצים להתחיל לנוע לעבר הנקודה שעליה אנחנו מדברים, גם אם חברת פיתוח משחקי הוידיאו קונאמי היתה נעלמת למצולות השכחה קצת אחרי תחילת שנות השמונים (ולא ממציאה כל מיני דברים מטופשים כמו שטיחי ריקוד), שמה היה עדיין חי לנצח. הסיבה? בשנת 1981 הם הפיצו באולמות הארקייד את "Frogger": משחק מעולה בו השחקן צריך להנחות צפרדע דרך כביש סואן וביצה עמוסת-תנינים, ללא כל מטרה נראית לעין.

וכאן, שוב, אנחנו מגיעים לנושא המורשת, מכיוון שבמשך עשור שלם (קצת יותר, כנראה, אבל על זה נדבר בחלק של ה"פספוסים"), אף אדם לא הצליח לשבור את שיא 860 אלף הנקודות שג'ורג' קוסטנזה, לוזר מוחלט רוב הזמן, ביצע במשחק הפרוגר. הבעיה? החנות בה נמצא משחק הפרוגר, הפיצה של מריו, עומדת להיסגר, מה שיוביל לניתוק המכונה, ובכך למחיקת שיאו של ג'ורג' לנצח.



ג'ורג', בתגובה טבעית למצב, קונה את מכונת הפרוגר על מנת לדאוג שזו תישאר מחוברת לחשמל לנצח. יש רק בעיה אחת: כיצד הוא יוכל להעביר אותה מבלי לנתק אותה מהחשמל? אכן, בעיה קשה. לכן, מגויסים שירותיו של פיט החלקלק, מכר ותיק של קריימר, לעזרה.

ג'ורג': קריימר, תקשיב לי. אף פעם לא יהיה לי ילד. אם אני מפסיד את הניקוד הזה בפרוגר... זה הסוף בשבילי.

בינתיים, איליין מסתבכת קשות בעבודה שלה. היא מתחילה למאוס בהתחברות המאולצת לחבריה למשרד, שנכפית עליה בכל פעם שלמישהו מהמשרד יש יום הולדת. או יום מחלה. או מכתב פיטורים בתיבת הדואר. אבל מתברר כי הגוף שלה חושב אחרת על כל הסיפור הזה, ואינו מסוגל להתקיים ללא מתקפת הסוכר העצבנית של שעת אחר-הצהריים. לכן, לאחר שאיליין מנפנפת את חבריה למשרד, היא נוקטת באמצעים נואשים על מנת לזכות בתרכיז הסוכר לו היא זקוקה, ולוקחת חתיכה מהעוגה הראשונה שהיא מוצאת במשרדו של הבוס שלה, פיטרמן.

אבל לא סתם מדובר בפרק שעוסק בענייני מורשת, ומסתבר שהעוגה שנשארה מאחור היא מורשת מסוג אחר לגמרי: חתיכת עוגה מהחתונה של המלך אדוארד השמיני, שהתרחשה בשנת 1937.

וג'רי? הוא יוצא עם...
-ג'ניפר קונלי!
-לואיסנה לופילטו!
-שרה מישל גלר!
...משלימת משפטים.



ג'רי: ובכן, ליזי, זה היה עוד...
ליזי: ערב נפלא.
ג'רי: ...ארוחה ממש רעה. אני חושב שכדאי לנו...
ליזי: לתפוס מונית?
ג'רי: ...לסיים להיום. אני אלווה אותך הביתה. איפה את גרה?

וכאן מתחילה הבעיה, מכיוון שליזי גרה ליד פארק ריברסייד, בו פועל רוצח משוגע הקוטם את ראשיהם של אנשים שנראים כמו ג'רי. ג'רי, בתור אדם שלא-מעט פסיכים רדפו אחריו בעבר (מישהו זוכר את ג'ו דבולה?), נבהל מאוד מהעסק, ומייד מסתובב לאחור ומלווה את ליזי לדירה שלו. ואם היא כבר בדירה שלו, כמובן, הוא שוכב איתה. אינסטינקט כזה. בטח גם הוא רוצה להשאיר מורשת, או משהו.

אלא שלא כך המצב. החלק הזה של העונה התשיעית מסמל את מותה האיטי של יכולת כתיבת התסריטים המופלאה של תסריטאי "סיינפלד". אם בפרקים אחרים, תסריטאי הסדרה היו צריכים לעמול מאוד קשה על מנת לשלב את העלילות של ארבעת הגיבורים, כאן הם אפילו לא מנסים. כל הסיפורים נפרדים לחלוטין זה מזה, ומלבד חפיפה רגעית בין הסיפור של ג'ורג' לסיפור של ג'רי (שנעשית באמצעות פיט החלקלק), כל אחד מהסיפורים מתנהל ללא כל נגיעה לאחרים. למעשה, לקריימר אין כמעט בכלל סיפור בכל העסק, והוא נותר שם רק כנספח לסיפור של ג'ורג': הבחור שמגלגל את הסרט המשטרתי. כל קומדיה מוצלחת צריכה אחד כזה.

ג'רי: מאיפה השגת את זה?
קריימר: מהחבר השוטר שלי, דאג.
ג'רי: יש לך הרבה מאוד חברים. איך זה שאני לא רואה אף אחד מהאנשים האלה?
קריימר: הם רוצים לדעת למה הם אף פעם לא רואים אותך.

כשמפרקים את העלילה של "סיינפלד" לגורמים, כל עלילה הופכת לקומדיה קלאסית לחלוטין. בדרך, הרבה מההילה ה"סיינפלדית" כמעט ונעלמת (ההילה הזו רק מבזיקה סביב איליין למספר רגעים, כשזו מציגה את ההתעלמות המוחלטת שלה מקודים חברתיים ומהפגנות ידידות נלוזות). העלילה של ג'רי הופכת כמעט לזניחה לחלוטין (הוא נפרד מהבחורה, הוא חוזר לבחורה, היא משלימה לו משפטים... שום דבר חשוב). והעלילות של ג'ורג' ואיליין הופכות, כל אחת בדרכה שלה, לשורה של אירועים שאמורים להשתלב ביחד לרגע הגדול. הפאנץ' ליין. הבדיחה שתאחד את כל החתיכות שנזרקו במהלך הפרק הזה. כמו "הביולוג הימי", אם תרצו.

ולא, הפרקים האלה לא מצליחים אפילו להתקרב לשיאי ההומור שהפגין "הביולוג הימי" ברגע הפאנץ' ליין שלו, אבל "סיינפלד" עדיין נותרת "סיינפלד", והרגעים הקומיים האלה עדיין נותרים מוצלחים במיוחד. עבור איליין, הרגע הזה מגיע כשתרמית העוגות הגדולה שלה נחשפת, ומר פיטרמן מגלה כי היא חיסלה לו את כל העוגה. רק אז, סוף כל סוף, מועלית לדיון השאלה שכולכם חשבתם עליה, בוודאי. יש לי בחדר בקבוק קולה בן שלוש שנים שאני לא מעיז לפתוח, מחשש לכך שהתוכן שבתוכו כבר מזמן הפך לחומץ. מה יהיה גורלה של עוגה בת 60 שנה, כצאצאית לעידן נאור יותר, אך חסר מערכות קירור הגונות?



אנחנו אף פעם לא זוכים לשמוע את התשובה, אבל היא בבירור גורמת לפיטרמן מספיק שמחה לאיד, עד שהוא מוותר לאיליין לחלוטין על כך שהיא השמידה לו נכס שעלה 29,000 דולר. מדובר ברגע נהדר, שנמצא רק צעד קט מאחורי רגע הקסם של הפרק.

פיטרמן: את יודעת מה קורה לזיגוג מבוסס-חמאה לאחר שישה עשורים במרתף אנגלי לא-מאוורר כהלכה?
איליין: אה, אני מניחה ש...
פיטרמן: ובכן, יש לי הרגשה שמה שאת עומדת לעבור זה עונש מספיק גדול. משוחררת.


פינת הפספוסים
מכיוון שכולכם לא באמת תוהים מהו רגע הקסם של הפרק (זה ברור מאליו, לא?), הרשיתי לעצמי לעשות הפסקה קצרה למטרות שרק חנונים אמיתיים יוכלו להצדיק: שיחה קצרה על פרוגר. מרבית ה"פספוסים" ואי-הדיוקים מהפרק שמוצגים ברחבי האינטרנט נוגעים לגבי המכונה עצמה, והאופי בו היא מוצגת בסדרה. אבל דווקא פריט המידע שהכי הפריע לי בנוגע למכונה הוא כזה שכמעט ולא הופיע באף אזכור אינטרנטי של הפרק: במכונה הזאת, אי אפשר היה להגיע לניקוד של 860,000 נקודות. לאחר 100,000 נקודות, היא היתה מאפסת לשחקן את הניקוד. חוץ מזה, ברחבי האינטרנט אפשר למצוא תלונות על כך שאי אפשר היה לרשום את שם השחקן שהשיג את הניקוד הגבוה במכונה הזו, ושאי אפשר לשמור במכונה יותר מחמש תוצאות בכל פעם, אבל הם סתם נצמדים לפרטים, הנודניקים האלה.

עוד בפינת הפספוסים שלנו: במהלך העונה השמינית, בפרק "האנדריה דוריה", מזכיר ג'ורג' (כשהוא מספר את סיפור חייו העצוב) כי הוא בן 34. במהלך הפרק, ג'רי מציין כי "הפיצריה של מריו" היתה מקום הבילוי החביב עליהם בתיכון. כמו כן, אנחנו יודעים שעברו עשר שנים מאז שג'ורג' השתלט על המקום הראשון בטבלת השיאים של המכונה. אם כך, המסקנה ההגיונית היחידה היא שג'ורג' הלך לתיכון עד גיל 25. הגיוני לגמרי, אם אתם שואלים אותי.

רגע הקסם
כאילו שלא יכולתם לנחש.

לאחר שאזלת-ידיהם של חבריו החדשים של ג'ורג' גורמת לכך שג'ורג' צריך להעביר את המכונה לצידו השני של הכביש בתוך שלוש דקות, אם הוא רוצה ששיאו ישמר לנצח, ג'ורג' מקים את משחק הפרוגר לחיים, ומשחזר אותו ברחובותיה הסואנים של ניו-יורק, כשהוא מנסה להעביר את משחק הפרוגר מצידו האחד של הכביש אל צידו השני. בשניות הגורליות האלה, כשג'ורג' מקפץ בין המכוניות עם המכונה, הסדרה הופכת להתגלמות חיה של משחק הפרוגר (לא מאמינים? חכו ללינקים). אבל בשורה התחתונה, עדיין מדובר ב"סיינפלד", ובדיוק כשנראה כי ג'ורג' מצא את ייעודו בחיים, וכי מורשתו תמשיך לחיות עם הגעת מכונת הפרוגר לצד השני, משאית ענק (שתמיד מאכלסת את הנתיב האחרון בפרוגר, לתשומת לבכם) מגיעה ומרסקת את המשחק שלו.



ורגע הקסם עצמו? השנייה בה שלמה, נהג המשאית שהיה אמור לסייע לקריימר, מסתכל על הסצנה כולה, ובשנייה של הברקה אומר "הוא נראה כמו צפרדע". אבל בדיוק לפני שתינתן לכם ההזדמנות לחשוב שמא הוא מספק מבט חיצוני על האירועים בסדרה, באקט מרשים של מודעות-עצמית, מסתובב אליו פיט החלקלק ואומר: "גם אתה". הילרי.


פרטים על המכונה המקורית
סימולציה של פרוגר
בנה לעצמך מכונת פרוגר - קל, לא?
את מה שג'ורג' עשה לפרוגר, כמה ניו-יורקרים משועממים עושים לפקמן