לפעמים, מדי פעם, יש פרקים שעושים חיים קלים לכותבי סכפ"שים ומנתחי פרקים. למשל, בפרק "הזירה", אחרי עלילה מתפתלת והרבה קרבות איכותיים יותר ופחות, הפרק מסכם את עצמו ואת הרעיון הבסיסי שלו על ידי דיאלוג הסיום.

אנג'ל: אני חושב שעשיתי דבר טוב כאן הלילה.
ווסלי: כן, שחררנו את השבויים לחופשי.
קורדיליה: טוב, בעצם, לא שחררנו חבורה של שדים לחופשי?
ווסלי: טוב, טכנית, כן.

אבל עד לסיכום הפרק של השבוע, יש עוד פרק שלם. והפרק מתחיל בצורה מעט מוזרה, יחסית לפרק של "אנג'ל": לקוח נכנס למשרד של "אנג'ל חקירות". כן, רבותי, למשרד החקירות שקורדיליה פתחה אכן נכנסים לקוחות. בלי חזיונות, בלי פרסומות, רק לקוח ששמע על אנג'ל ומאמין שרק אנג'ל יוכל לעזור לו למצוא את אחיו, שאיבד אצבע לאחר שנחטף על ידי אנשים שאינם בני אדם.

אנג'ל, הבלש הפרטי שנותן למונח "סרט אפל" משמעות חדשה, מתחיל לבלוש אחרי האח. הוא הולך לסוכן ההימורים שלו האח היה חייב כסף (שכדרכם של אנשים בלוס-אנג'לס, שותה משקאות בריאות בזמן שהוא מכה ומאיים על חייבים. ואל תתנו לעובדה שאנג'ל נכנס אליו בלי הזמנה לגרום לכם לחשוב שהוא לא אנושי). הוא הולך לשדים שאליהם הפנה אותו סוכן ההימורים (אחרי שהסוכן הבהיר שהאח זה כבר פרינציפ ולא כסף, ואנג'ל משלם לו ומקבל את הכתובת), שמוסרים לו שהם מכרו את האח. הוא הולך לכתובת שאליה השדים הפנו אותו, שם הוא פוגש בבחורה יפה, בזירה ובה שני שדים נלחמים למוות, ובאח החטוף.

וכאן באה מכת חשמל שמכניסה לאנג'ל קצת שכל לראש. אין כזה דבר "סתם לקוח" בשביל "אנג'ל חקירות". הלקוחות היחידים למשרד החקירות המתחיל הם אלו שנשלחים על ידי הכוחות. הלקוח שנכנס למשרד בכוחות עצמו מתגלה כנוכל, אשר ארגן את כל הרמזים שאחריהם עקב אנג'ל על מנת למשוך את הערפד עם הנשמה לזירת הקרבות שלו. האח לא היה חטוף, האצבע לא היתה שלו, והשדים וסוכן ההימורים היו כנראה סתם עובדי קבלן.



אנג'ל מתעורר ממכת החשמל שחטף ומהעילפון שגרמה המכה שנתן לעצמו בראש כשהבין איזה דביל הוא, ומגלה שהוא אסיר מתחת לקרקע, רק גופייה סקסית לעורו ושדים מכוערים מסביבו, חלקם אפילו לא מדברים את אחת מעשרות השפות שהוא קלט במהלך חייו. למי שעוד לא הבין לגמרי את מה שהולך לפי הרמזים שפוזרו קודם, בא האח (הפושע. הוא היה פעם מהצד השני של הסורגים, לא?) ומסביר את החוקים: הדרך היחידה לעבור את הקו האדום היא לצבור עשרים ואחת הריגות בזירה.

אין הרבה אהבה בין השדים הכלואים, אפילו בהתחשב בעובדה שעל מנת לשרוד הם אמורים להרוג אחד את השני. מעשים כמו חטיפת האוכל מבין האצבעות וחוסר תודה כלפי אנג'ל שמנסה לשחק גם כאן את הגיבור הם דבר שבשגרה. מעניין מה יכול לגרום לשדים להיות כל כך בלתי חברותיים.

לדברים מעניינים יש נטייה להפוך לוויזואליים במהירות, ואנחנו מקבלים הוכחה למה השדים נשארים כלואים ומה המשמעות של דבריו של האח בקשר ל"הדרך היחידה לעבור את הקו האדום": שד אחד שמאס בחייו קופץ מעל הקו האדום ומתפחם בהבזק מהיר (מאוחר יותר נגלה שכמו כל דבר שהורג שדים וערפדים, לאנג'ל יש עמידות מיוחדת להבזק הנ"ל). להתפחמות ישנם שני תפקידים עיקריים: הראשון והברור מאליו הוא ההסבר שמאחורי הקו האדום ומאחורי הכוח הגדול שיש לאחים על שדים. השני, שנעשה ברור מייד אחריו, הוא עלילתי: השד שבחר לסיים את חייו במו ידיו היה אמור להילחם, ומותו הבלתי מתוכנן שולח את אנג'ל להילחם במקומו.

"להילחם", כמובן, זאת לא המילה הנכונה. לאנג'ל יש נשמה, ונשמה עושה שמות ברצונו של הערפד להרוג. שדים שלא היתה לו בעיה לחסל ברחוב, הם עכשיו חבריו לכלא. אפילו כאשר חייו מונחים על הכף, אנג'ל נלחם רק את המינימום הנדרש, בצורה הגנתית לחלוטין, למגינת ליבם של הצופים במחזה, וכשהוא הורג את השד לבסוף - זאת בכלל תאונה, והיא מתרחשת רק כשיצרו של אנג'ל מתגבר עליו, כלומר כשהוא נפצע, מה שמעלה לו את פרצוף הציד באופן אוטומטי וגורם לו לפעול בלי לעצור בעצמו, כפי שקרה בהרבה מקרים בעבר ויקרה עוד בעתיד, מן הסתם. פרצוף הציד של אנג'ל, ברוב המקרים, בא להראות שאנג'ל כאדם לא יכול להתמודד עם הבעיה ולכן הוא צריך להשתחרר ולנצל את מלוא כוחו הערפדי. לחילופין, כמו במקרה הזה, פרצופו האמיתי נחשף כאשר הוא צריך תירוץ למעשים לא אנושיים - כאן, הרג של חף מפשע. כל הקרב נועד להראות שלאנג'ל יש בעיה להרוג את השד הספציפי הזה, ובהשלכה - את כל השדים שכלואים יחד איתו, למרות שהם שדים, מהסוג אותם מחסל אנג'ל בסיטונאות, ואפילו למרות שהשד הספציפי ההוא לא יעצור לפני שאנג'ל יהפוך לאבק. ורק כדי שנהיה בטוחים, בא טרפקוס, השד הלוחם המרכזי, שאותו אנג'ל ניסה לשכנע שלא להרוג, ומחסל את יריבו תוך שלוש שניות.



אנג'ל רוצה לעזור לשדים הללו. הוא כל כך רוצה לעזור להם, שהוא דוחה עסקה עם "וולפרם והארט", ועם השליחה היפהפייה איתה נפגשנו בתחילת הפרק (שם: ליילה מורגן. תחביבים: הימורים בלתי חוקיים בקרבות שדים. עבודה קודמת: דוגמנית בע"מ). ליילה מנסה לשכנע את אנג'ל לחתום על וויתור, לשתוק בקשר למה שהתרחש בזירת הקרבות ולשחרר אותו לחופשי. אנג'ל מסרב מייד. אולי זה בגלל חוסר הרצון לחתום על חוזה עם "וולפרם והארט", ואנג'ל יעדיף למות בזירה לפני שיהיה חייב משהו לחבורת עורכי הדין, סקסיים ככל שיהיו, ואולי זה נובע מכך שאנג'ל לא מוכן להפקיר את חבורת השדים בידיהם של האחים... אה, האח, שמוכן להרוג את אחיו בלי למצמץ. ליילה מציעה לאנג'ל עסקה עם השטן, שתיקתו והסכמתו להמשך הקרבות מול חייו, ואנג'ל לא ממצמץ לפני שהוא חוזר לעשות את הטוב ולהציל את ה(פעם הסתכלנו עליהם כ)רעים.

הפרק מתקרב לסופו. לאחר שהובהר שאין לאנג'ל כוונה להציל את עצמו לפני שכל השדים יצאו לחופשי, אין שום סיבה לבזבז זמן. זאת הסיבה שדארן, וגם הכותבים, קובעים שעל אנג'ל להילחם בטרפקוס, השד הבלתי מנוצח, שלו המוטיבציה הגדולה ביותר מכל השדים - חייו של אנג'ל הם הדבר היחיד שעומד בינו ובין החופש (בהנחה, כמובן, שלא ישנו את החוקים ויחסלו אותו כשיגיע לעשרים-ואחת ניצחונות). זה אותו השד שחיסל שד אחר בקלילות אחרי שאנג'ל ביקש ממנו שלא לתת לצופים את הסיפוק שבזה. שד שכולם כל כך בטוחים שינצח, עד שליילה מהמרת כנגד אנג'ל, למרות שרשרת הישגיו בהרגזת "וולפרם והארט".

הקרב מתחיל. בצידה האחד של הזירה: טרפקוס, השד הכל יכול. בצידה השני: אנג'ל, הערפד החתיך עם הנשמה והגופייה המוכתמת בדם. התוצאה אחרי 30 שניות: טרפקוס מכסח את אנג'ל כמעט לעיסה, אבל אנג'ל עדיין עומד. התוצאה אחרי 60 שניות: אנג'ל וטרפקוס קיבלו מוטות עץ, המוט של טרפקוס מצא את דרכו לתוך הבטן של אנג'ל, והמוט של אנג'ל כמעט שמשפד את טרפקוס. אבל אנג'ל עוצר בעצמו, עדיין לא רוצה להרוג שד אחד בשביל להציל את האחרים. טרפקוס, חירותו מול עיניו, מתעלם מהמחווה של אנג'ל וממשיך להרביץ לו עד שאנג'ל מתמוטט, אבל אז הוא מביט בעיניו של אנג'ל. בשנייה האחרונה, טרפקוס מסכים עם אנג'ל, ומפסיק את הקרב, שנייה לפני שהחופש שלו מגיע.

בנקודה זו, גם אנג'ל וגם טרפקוס אמורים למות עקב מרד, וכך גם חושבים הצופים בקרב, כאשר חבורה של שומרים חמושים היטב נכנסים לזירה בשביל לחסל את שניהם. למזלו של אנג'ל ולחוסר מזלם של השומרים, מייד אחרי השומרים נכנסים לזירה גם השדים, שהיו כלואים ועכשיו יצאו לחופשי אחרי שווסלי הביא להם את המפתח לצמידים הקטלניים, וטובחים בתורם בשומרים. הדבר האחרון שנשאר לעשות הוא לחסל את דארן, שעמד מאחור במשך כל הקרב, וזאת באופן פואטי: חיבור צמיד לזרועו וזריקתו מעבר לפס האדום (לא שאנג'ל יזרוק אותו, חס וחלילה, הוא אחרי הכל בן-אדם. בואו ניתן לטרפקוס לבצע את מעשה הנקמה הזה). סוף לזירה. סוף לפרק. כל השבויים יצאו לחופשי.



השבויים, במקרה הזה, וכפי שמזכירה לנו קורדיליה הצינית תמיד, היו שדים. עם כל הדמוניפיקציה שעשו לדארן, בן אנוש שתמרן את אנג'ל לתוך הזירה שלו ואפילו הרג את אחיו בדם קר, ועם כל הניסיונות לחבב את השדים על הצופים על ידי הצגת חלקם כחסרי ישע שגונבים להם את האוכל מתחת לאף ואת כולם ככאלו שהורגים עקב ההכרח וכתנאי הכרחי לשרידה, דארן הוא עדיין בן אדם (לא אנושי, בהכרח, אבל בן אנוש) והשדים עדיין שדים, ואנג'ל הוא מגנם ואלופם של בני האדם כנגד השדים. בעולם שחור ולבן, אנג'ל היה מחסל את כל השדים בלי להניד עפעף והיה שומר על דארן עד למשפטו. אבל לוס אנג'לס היא עיר אפורה, והשדים, רצחניים ככל שיהיו, הם עדיין הקורבנות בסיפור הזה, ואילו דארן הוא הרשע. הרשע לא עוצר בשדים, ובלוס אנג'לס גם שדים הם בני אדם, מידת האשמה של הפרט תלויה במעשיו ולא בגזע שלו, כל שד הוא חף מפשע עד שיעשה משהו, ועצם היות האדם בן-אדם לא מונעת ממנו להיות רשע מרושע.

קשה לדבר על ההתפתחות של אנג'ל לאורך הפרק. הוא אמנם משתפר בתפקיד החוקר הפרטי, אבל זה זניח. פרצוף ה"ערפד מיוסר כי הוא צריך להציל אנשים שלא רוצים שיצילו אותם ובאותו הזמן להתמודד עם עורכי דין" שלו כבר לא חדש, ואפילו העובדה שהוא מציל שדים ולא בני אדם לא נראית שמשפיעה עליו - זאת לא הפעם הראשונה.

אצל ווסלי וקורדי, לעומת זאת, אפשר בהחלט לדבר על התפתחות. בתחילת הפרק, הם מתנהגים כמו אויבים, כאילו שניהם עובדים על אותה משכורת. החלפת הערות מעליבות, כמו חוסר בחיי חברה ושימוש בפוש-אפ, מלוות את החיפוש של ווסלי וקורדי אחרי "וולפרם והארט" במאגר המידע הממוחשב "שדים שדים שדים". מאגר המידע הזה עוד ישמש כבסיס לריבים נוספים ביניהם, כשווסלי יזלזל בכך שחסרים במאגר שדים המוכרים לו, כשבמקביל קורדיליה תמצא במאגר שדים ("first I say yuck, and then I hit search") בזמן שלוקח לווסלי לפתוח ספר. אבל הריבים האלו בעד ונגד הטכנולוגיה הם זניחים.

ווסלי עוד הופך במהלך הפרק מקלוץ שלא מסוגל לשלוף חרב מנדנה בלי לגרור את כל הנשקים שמחוברים אליה לאיש קר רוח שמסוגל לחטוף אקדח מבין גנגסטרים ולירות חיצים בכתפו של סוכן ההימורים, לפני שהוא וקורדיליה מתחזים ביחד לצמד בלשים על מנת להיכנס לזירה ולגלות את הקרבות. מהלך זה, למרות שהוא עדיין מלווה בכמה פאשלות ובהצקות הדדיות בין ווסלי וקורדי, מסמן את תחילת המהלכים המוצלחים שלהם: קורדיליה מצליחה לגנוב צמיד מתחת ידו של דארן, ואילו ווסלי משתמש בספרים שלו ובמעט הנדסת חשמל על מנת למצוא דרך לפתוח את הצמיד, בעוד קורדיליה מוצאת את החומר המתאים שישמש כמפתח (וכמה מפתיע, החומר הזה הוא שארית מקורדיליה העשירה והביצ'ית). שיתוף הפעולה ביניהם ממשיך כאשר קורדיליה מסיחה את דעת השומר על השדים, ואפילו העובדה שהשד חוטף את המפתח מידיו של ווסלי לא משנה את העובדה שבעזרת שיתוף פעולה, ווסלי וקורדיליה עלו על דרך לשחרר את השדים.



סוף הפרק, מעט לפני הדיאלוג המפורסם, מגלה ווסלי וקורדי הפוכים מההתחלה: אם בהתחלה הם ירדו אחד על השנייה, בסוף הפרק הם מחלקים מחמאות ונותנים אחת לשני קרדיט על ההצלחה בפתרון התעלומה. החטיפה של אנג'ל היא זאת שדוחפת את ווסלי וקורדיליה לעבוד אחת עם השני, בלי חציצה של הבוס ביניהם, והיא זאת שמאפשרת להם להתחבר. אם היינו צריכים הוכחה לכך שווסלי התקבל למשפחת "אנג'ל חקירות", קיבלנו אותה בצורת ההתנהגות הכמו-אחית בינו ובין קורדיליה: הצקות הדדיות, אבל תמיכה ופירגון כשצריך. בהתחשב בעובדה שבמקרה של זוג האחים האחר בפרק, אחד ירה בשני בלי להניד עפעף, המצב ביניהם טוב מאוד.

והשדים שהשתחררו? נחכה עד שיעשו נזק כדי לשלח אחריהם את אנג'ל.


הפיסקה הבאה מכילה מידע כללי בלבד לגבי פרק עתידי בסדרה, שכבר שודר ב-Star World.
ההבחנה בין רשע לשד עוברת בסדרה החל מהפרק הראשון, שבו מוצג משרד עורכי הדין "וולפרם והארט" - אנושיים, ככל שאפשר לראות - כבסיס רוע בלוס אנג'לס, דרך פרקים כמו "מתחת לעור", שבו השד מוצג כרשע וכחף מפשע באותו הזמן, ועד לפרקים כמו "הכנופיה הישנה שלי", שלדעתי מצייר את ההבדל בין "רשע" ובין "לא אנושי" בצורה המוצלחת ביותר. דיאלוג הסיום של הפרק, שבו העובדה שהשבויים אותם אנג'ל הציל היו שדים, ואפילו קטלניים, היא התגלמות הרעיון הבסיסי הזה במספר משפטים בודדים. כבר אמרתי שהיא הופכת את ניתוח הפרק לפשוט?