ארבעת גיבורי הפרק הראשיים הם קייט, אביה, אנג'ל ואביו. הם מוצגים לנו מייד בתחילתו, ובעריכה משולבים שני סיפורים: בהווה, קייט ויחסיה עם אביה, ובפלשבקים מן העבר, אנג'ל ויחסיו עם אביו, כשאנג'ל משמש כמובן כחוליה המקשרת. הופעתם של ווסלי וקורדיליה בפרק היא משנית וזניחה למדי. ווסלי ממלא את הנישה המחקרית, וקורדיליה, שלא היה הרבה מה לעשות איתה, מתעסקת רוב הפרק במערכת האזעקה. סיפור העלילה הראשי הוא רק רקע לנושא הפרק: היחסים עם האב. זה לא חדש שלרוב הדמויות בבאפיוורס יש יחסים בעייתיים למדי עם הוריהם, וכמעט תמיד מדובר בדמות אב בעייתית במיוחד.

מה אנחנו בעצם רוצים מההורים שלנו? מעבר לסיפוק צרכים פיזיים בסיסיים (עד גיל מסוים) - אהבה והכרה. רצון להרגיש שייכים, נאהבים ללא תנאי, שיהיו גאים בנו ושיראו לנו את זה. רצון משותף זה בולט הן אצל אנג'ל והן אצל קייט, ונראה שהם התקשו עד מאוד למלא אותו.

נתחיל מהעבר:
הפלשבק הראשון ממקם אותנו בתקופה ובמקום - גאלווי, אירלנד, 1753. תחילת הפלשבק מתעתעת בצופים - אנחנו רואים את אנג'ל פרוע, מתחבא בצל, ומנסה לפתות את המשרתת להתקרב אליו. אביו מופיע מאחוריו, וכשהוא דוחף אותו אל השמש יש רגע מתוח של אימה, אבל אנג'ל לא נשרף; הוא עדיין אנושי. שמו ליאם, הוא בן 26 (כפי שמתבהר בהמשך) וההתנהגות ה"ערפדית" שלו היא תוצאה של שתיה והתהוללות עד אור הבוקר. השתיה היומית בפאב טבועה עמוק בתרבות האירית, ונראה שליאם שלנו הוא צרכן תרבות מסור מדי, דבר שהאב רואה באופן חמור. הוא גוער ומטיח בו מילים חריפות - אני מתבייש לקרוא לך בני. אתה חרפה ובושה, משחית את המשרתים, בטלן ובן בליעל, ולעולם לא תהיה יותר מזה. אביו אינו מסתפק במילים: קודם הוא דחף אותו אל הרצפה, ועכשיו כשליאם מסרב להתבייש ועונה לו שהוא נהנה מהאופן בו מתנהלים חייו, הוא סוטר לו סטירה מצלצלת.

עבור ליאם הגיעו מים עד נפש, והוא מחליט שהגיעה שעתו לעזוב את הבית. בסצינת העזיבה יש משהו נבואי - היא משובצת במשפטים אירוניים עבורנו, הצופים שיודעים את השתלשלות העניינים. ליאם מבטיח לאחותו הקטנה "עוד ניפגש". אביו אינו מרפה ומתרה בו "לא תמרה את פי כל עוד אני חי". "רציתי בן, גבר, במקום זה קיבלתי אותך. אכזבה איומה". הוא אינו מרוצה מהבן, אך למרות הכל, אינו רוצה שיעזוב את הבית. כמו ג'ויס ב"התהוות", גם הוא משתמש באיום ה"הורי" הנפוץ "אם תצא מהדלת, אל תצפה לחזור". מבחינת ההורה - ניסיון נואש להראות שליטה, לשכנע את הבן להישאר על ידי "איום". בפועל, איום כזה לרוב משיג את התוצאה ההפוכה, ורק מדרבן. גם ליאם לא מתרגש או מתחרט, ובתשובתו מבהיר את סיבת העזיבה: "כרצונך. תמיד בדיוק לפי רצונך. לא יכולת לבקש בן מסור ממני. כל חיי אמרת לי במילים, במבט, מהן דרישותיך ממני, וחייתי בדיוק על פי כל ציפיותיך, לא? הטירוף הוא שלא הצלחתי להיכשל מספיק עבורך. עכשיו נתקן זאת".



השיחה הקשה בין האב לבן משרטטת קווים כלליים למתיחות ביניהם: האב - קשה, שתלטני ונוקשה, בחר להעניק לבנו חינוך קפדני וקשוח. הוא הציב לו רף ציפיות גבוה, וציפה ממנו לחיות בדיוק לפי הכללים שהציב. ניתן להבין שהבן אכן חי כך במשך שנים, אך ככל הנראה גם כשהבן סר למרותו, הוא לא פינק אותו במילים חמות ובהפגנת רגשות אהבה. מבחינת האב, זה נבע מהרצון לכוון את הבן אל דרך הנכונה (לדעתו), להקנות לו ערכים, נימוס, עתיד. אבל בגיל מסויים הוא חייב לדעת להרפות, לתת לו לטעום עצמאות ולהכיר באופיו של הבן. אם לא מאפשרים זאת באופן טבעי, בן בעל אופי חלש יהפוך רכרוכי וכנוע; אך בן שירש מאביו אופי עיקש, בעוד אביו אינו מוותר על השליטה, לא יחכה שהיא תינתן לו. הוא ייקח, בכוח.

בגיל מסוים, ליאם אכן הגיע לשלב הזה, והחל לפתח רצון לעצמאות ולמרוד באב באופן הפשוט ביותר: לעשות הכל ההיפך, דווקא. לבעוט במוסכמות שהציב האב, להיכשל בכל הפרמטרים. זו דרך בדוקה של מתבגר לנסות ולמשוך את תשומת לב ההורה, לגרום לו להראות דאגה כלפיו, להפגין את העובדה שהוא כבר עומד ברשות עצמו, ורוצה לקבל הכרה בהיותו אדם בוגר ועצמאי. כמובן שלרוב מושגות התוצאות ההפוכות, כמו במקרה שלנו - האב העניק לו תשומת לב, ללא ספק, אך כולה שלילית, ובעצם דירבן אותו לעזוב את הבית. העזיבה מחלצת ממנו בסופו של דבר גם הבעת דאגה כנה - "אני חושש עבורך, בחור", אך אין זה מספק את ליאם, שמבהיר באכזבה בדיוק מה חסר לו אצל אביו, "וזה הדבר היחיד שאתה מוצא בליבך לומר לי עכשיו, אבא?". בפרידה הזו אין מילים חמות, רק כעס בלתי פתור. על מפתן הדלת דוחה אותו ליאם באופן סופי, "סור מדרכי". המילים האחרונות מחלצות מהאב מבט מופתע ופגוע, והטון שלו הופך לרך: "מעולם לא עמדתי בדרכך". למרבה הטרגדיה, נראה שעד עכשיו האב אפילו לא הבין שהוא עומד בדרכו של הבן, ולא ידע לפרש את התנהגותו המרדנית. ועכשיו, למרבה הצער, כבר מאוחר מדי. במאבק הזה, למי השליטה ואצל מי הכוח, ליאם מרגיש שהושגה התקדמות - לפחות הושג "תיקו", הוא הצליח לצאת משליטתו של האב. אביו, פגוע ודואג, נשאר על הסף חסר אונים, וצועק בכעס עוד משפט נבואי: "אם תחזר אחרי צרות, תמצא אותן".

מכאן אנחנו מכירים את הסיפור - דרלה מערפדת את אנג'ל (בפלשבק שממוחזר ברובו מ"התהוות חלק א'"). הפעם אנחנו גם מקבלים הצצה להמשך. בלוויה של אנג'ל, קהל נוכחים לא גדול מפגין עצב, אמו ואחותו מתייפחות. לעומתן בולט הניגוד של האב - גבוה, איתן ויציב, שומר על נוקשות ופניו נותרות יבשות, חתומות. הכומר קורא מילים סטנדרטיות, שאף הן מקבלות פן נבואי: "אנחנו מתפללים שתיקח תחת השגחתך את נשמתו הנצחית".

בלילה, בשוט יפהפה, בוקעת ידו של אנג'ל מן האדמה, אנחנו רואים את לידתו המחודשת, חסרת הנשמה והנשימה (בתור ערפד נטול נשימה, הוא מתנשף די הרבה). בניגוד לערפדים רבים שראינו, אנג'ל לא "נולד" לבד - יש לו אם. דרלה בחרה את בן זוגה בקפידה. היא דואגת ל"בנה", מכוונת אותו לקורבן הראשון. אנג'ל הורג אותו לבד, אך מסתכל עליה לקבל אישור, ובעוד הוא מחסל אותו היא עומדת וצופה בצד, אם גאה ומאושרת. בעולם הזה, הוא סוף סוף מצליח לקבל הערכה מההורה שלו, הכל מסתדר, הגיוני. במקום הגבלות והנחיות, הוא מקבל חופש, הכרה ביכולותיו; דרלה מעודדת אותו ללכת בדרכו, על פי רצונותיו, נותנת לו את זכות הבחירה, "תוכל להרוג כל אחד בכפר". אנג'ל חושב בגדול, והשניים הופכים לאימת הכפר.

הדובדבן שבקצפת הוא האב, אותו הוא שומר לסוף. בדרך הוא הורג את אחותו, שחשבה שהוא חזר אליה כמלאך, והיתה כנראה זו שגרמה לו לבחור בשמו החדש. עכשיו, כשהכוח אצלו, הוא בא להפגין אותו, להראות לאביו מי שולט. האב הגדול והמאיים הופך נרתע ומפוחד, קטן יותר בעיני אנג'ל: "ולחשוב שנתתי ליצור כה קטן ורועד לגרום לי להרגיש כפי שגרמת לי. אמרת לי שאני לא גבר, שאני כלומניק, והאמנתי לך. אמרת שלעולם לא יצא ממני משהו. אתה רואה, אבא? עשיתי מעצמי משהו אחרי הכל". כמה אירוני, כמה עצוב. בנקמה מתוקה, הורג אנג'ל את אביו.

דרלה, שהפעם נשארה בחוץ ולא התערבה בעניינים האישיים הלא פתורים, נכנסת רק עכשיו, לוודא ש"התחרות הסתיימה". אנג'ל הוא עכשיו "בעל הבית", יושב בישיבה השנואה על הורים באשר הם - רגליים על השולחן, כשהכסא שלו מתנודד קדימה ואחורה, ומסביבו משפחתו המתה. מבחינתו התחרות הסתיימה, הוא סוף סוף מרגיש המנצח, לאחר שהוכיח אצל מי היה הכוח בסופו של דבר. דרלה מנסה להעמיד אותו על טעותו: "נצחונך עליו ארך רגעים ספורים, אך הבסתו אותך תישאר לתקופות חיים". אנג'ל לא מבין: "על מה את מדברת? הוא כבר לא יכול להביס אותי עכשיו", "אך גם לא יכול לתת לך את אישורו, בעולם הזה או בכל עולם אחר". דרלה מיטיבה להבין את הרצון האמיתי של אנג'ל: לא לגבור על אביו, אלא לזכות בהערכתו ובאהבתו, דבר שלעולם כבר לא יקרה. הרגשות כלפי האב, כל העניינים הלא פתורים, לא יוכלו להיסגר ע"י מוות פשוט.



בחזרה להווה:
קייט של תחילת הפרק עדיין מתמודדת ומנסה לעכל את העולם ה"על-טבעי", וזה לא בא לה בקלות, כפי שהיא גם מודה בקול רם. היא יודעת שהוא קיים, אבל נראה שפרט אליה רוב האנשים אכן לא מודעים אליו, רואים את מה שהם רוצים לראות. גם קייט מפתחת מנגנון הכחשה חלקי, ומנסה לפשט עבורה את הדברים: היא מבקשת מאנג'ל שלא יקרא לשדים "שדים" אלא "דברים מרושעים". כך היא יכולה לנטרל מהם את הפן העל-טבעי, המטריד, ולהסתכל עליהם בעיניים של שוטרת: טוב ורע. היא עדיין לא מקבלת אותם כחלק אינטגרלי וטבעי מהעולם שהיא מכירה, היא מסתכלת עליהם מבחוץ, כחלק מעולם "אחר" (למרות שמדובר באותו עולם, כפי שאנג'ל מנסה לתקן אותה בעדינות). אבל המציאות היא כן מורכבת, וגם תובענית.

קייט יכולה לנסות להדחיק, אבל היא כבר יודעת את האמת, אז איך אפשר להמשיך הלאה? מה כותבים בדו"ח? היא נתקלת בדילמה שכבר ראינו ב"באפי" רק בכיוון הפוך מזה של הקוטלת: איך להתמודד עם העובדה שהחוקים שמתפקידה לאכוף לא חלים על יצורים לא אנושיים? קייט של תחילת הפרק עדיין בורחת. מבחינתה, ברגע שמדובר בפעילות לא-אנושית, עדיף להתרחק מהנושא ולסגור את זה בכך. אבל אנג'ל לא מוותר ולא מרפה. לאחר שחשף בפניה את העולם, הוא לא מתכוון להמשיך לשקר לה או ליפות עבורה את המציאות.

הוא מפקיע ממנה את החלוקה הברורה לטוב ורע. הרצון הבסיסי לחלק את העולם לטובים ורעים, יותר משהוא נובע מנקודת המבט המקצועית של אכיפת החוק, נובע מרצון ילדותי שהעולם יהיה פשוט - "הטובים יהיו תמיד אמינים וישרים, ואת הרעים יהיה קל לזהות בעזרת הקרניים והמגבעות השחורות". אבל זו לא סדרה מצויירת בה הרעים הם פשוט "רעים" מטבעם, ולכן ירצו תמיד לזרוע הרס ולהשמיד את העולם. אנג'ל מעמת אותה עם אחת מהתמות החוזרות בבאפיוורס וב"אנג'ל" בפרט: לשדים חורשי רעות יש סיבה, יש גורם מניע ששווה לחקור אותו. העובדה שיש לך קרניים לא בהכרח הופכת אותך ליצור מרושע. לא כל השדים רעים, זה לא שחור-לבן. יכולים להיות "דברים מרושעים" שהם בעצם "לא מרושעים". הוא עצמו דוגמה לאחד מהם, והדואליות שבו מרתיעה אותה - מצד אחד גם הוא שד, מצד שני הוא מישהו שהיא התרגלה לבטוח בו ולסמוך עליו. היא מבולבלת, ומעדיפה להתרחק, לקרר את היחסים, והיא מבהירה לאנג'ל חד משמעית: "אתה מן הסתם די הגון יחסית למה שאתה, אבל בוא נשמור את זה עסקי-נטו, בלי יחסים אישיים".

היא חותמת את דבריה בהדגשה "אני לא החברה שלך". ככל הידוע לנו קייט לא שמעה על באפי, וההפרדה הזו נועדה עבור הצופים. אנחנו כבר מכירים בלונדינית אחרת שעיסוקה ב"אכיפת החוק" הפגיש אותה עם אנג'ל. אך למרות שהיו משני עברי המתרס היא חצתה אותו ושילבה יחסים אישיים במקצועיים.



מאוחר יותר בפרק, ווסלי מזכיר לאנג'ל שההתמודדות הראשונה עם העולם הזה אינה פשוטה, בפרט לא לנשים, וצריך לתת לה קצת זמן. ברקע אנחנו רואים את הדוגמה הנגדית - קורדי מנסרת בקור רוח את גופת השד. בשיחה מציין אנג'ל פרט מהותי נוסף בחקירה - החשש של קייט לגעת בנושאים האלה גורם לה להתרחק ולהתעלם גם מעובדות פשוטות שקשורות בחקירה עצמה. המסקנה לא מפתיעה: אתה לא יכול להתעלם מחלק מהאמת למרות שהיא זרה, מרתיעה, ועל פניו לא קשורה. התעלמות מחלק מהמציאות הופכת אותך לפחות מקצועי.

בתחנת הרכבת פוגשת קייט את אביה, טרוור לוק'לי, אותו ראינו בעבר ב"על תבונה ורגישות". בפרק ההוא פגשנו בדמות אב קשה - אדם סגור, שלא מרבה להפגין רגשות, בפרט לא רגשות חיבה כלפי בתו. קייט שגודלה בעיקר על ידיו למדה ממנו את הקשיחות והמקצועיות שהיא מיישמת כיום ביעילות. כמוהו, גם היא טיפוס שלא סומך על אחרים, אלא בעיקר על עצמה. אין ספק שיש בקייט רצון עז לרצות את אביה, לגרום לו להתגאות בה. לא סתם היא בחרה להיות שוטרת, כפי שאמרה בפרק ההוא. כשהיא רואה אותו בשטח היא מנסה לחלץ ממנו פירגון ומתגאה שהיא הקצינה האחראית באירוע, אך המחמאות המקסימליות שהיא מצליחה לסחוט ממנו הן "את בסדר" ו"נחזור לזה מאוחר יותר". עם זאת היא רואה בכך התקדמות - היא חושבת שהסיבה שהוא הגיע לשטח היא כדי לבדוק מה קורה איתה, וזה נעים לה, מפתיע אותה לטובה.

אם קייט חצי עיוורת לאמת, אנג'ל יעשה את העבודה. עבודת הבילוש מביאה אותו לחשוף את המניע של האב: הוא פיתח ג'וב הברחה קטן מהצד, מעביר חבילות לטיפוסים מפוקפקים תוך שהוא מנצל את קשריו כשוטר בדימוס. הפעם אנג'ל לא ממהר לפקוח את עיניה של קייט, הוא מעדיף לגונן עליה מפני המידע המטריד, וניגש להתעמת בעצמו עם האב. מבחינתו של טרוור יש בגישה של אנג'ל משהו יהיר ומקומם - אנג'ל רואה את עצמו כאב אלטרנטיבי לקייט, מגונן ונוזף באביה האמיתי שהוא אינו מספיק טוב עבורה. טרוור דוחה אותו בזלזול ובכעס, וחותם את דבריו במשפט "אל תתיימר לדעת איך אב מרגיש, או מדוע הוא עושה את הדברים שהוא עושה".

דבריו של אנג'ל מטרידים את טרוור, ספק אם בשל דאגה לבתו שמסתובבת איתו, או פשוט כיוון שהוא מהווה איום. הוא נפגש עם קייט במיוחד כדי לתחקר אותה על אנג'ל - "דע את האויב". קייט מפרשת זאת, שוב, כניסיון להתקרב אליה ולהתעניין בחייה האישיים. היא מופתעת מהמחווה, ושמחה מההתפתחות ביניהם. את המפגש האחרון הוא חותם במשפט שמביע גם צער אישי, וגם עצה ודאגה לבת: "לא טוב להיות לבד, קייטי". הוא מרוצה שאנג'ל טוב, אבל לא מחבב אותו. עם זאת, הוא יודע את מקומו, ולא מנסה לכפות או לשכנע את קייט שלא להיפגש איתו. באופן אירוני, דווקא הוא זה שגורם לה לשקול שנית את יחסה לאנג'ל, ולהכריע לטובתו. אנג'ל, למרות מה שהוא, הוכיח שמבחינה מקצועית הוא יודע את העבודה, וקייט יודעת להעריך מקצועיות. מהבחינה הזו, היא סומכת על אנג'ל והולכת לקראתו, חוזרת לשתף איתו פעולה ולספק לו מידע. למרות שהיא לא יכולה או לא רוצה לחקור, לאנג'ל יש את הכלים להתעמק בנושא והיא מכבדת אותם, מעניקה לו חזרה את הלגיטימציה שנתנה לו פעם - צעד גדול מבחינתה. היא הולכת צעד נוסף קדימה ומבקשת ממנו לשתף אותה במידע שיגלה, כי עד כמה שזה לא נוח ונחמד, "צריך מתישהו להתמודד עם השדים האלה".

גם טרוור מקבל את המקצועיות של אנג'ל, מאחר שקייט נתנה לו לגיטימציה כחוקר פרטי היודע את מלאכתו. ככזה, עכשיו הוא מהווה איום רציני עליו ועל עסקיו המפוקפקים. הוא הולך להזהיר את ה"קולגות" מאנג'ל ומציע להם להוריד הילוך. מתברר שמה שראינו בתחילת הפרק כלל לא היה לרוחו - ניצול הקשרים שלו במשטרה, העלמת הראיות מזירת פשע, והגרוע מכל - חליבת מידע מבתו. נראה שיש בו רצון לשמור על מידה מסויימת של הגינות, יחד עם רצון שבתו תמשיך לראות בו כזה. הוא רוצה להמשיך להרגיש טוב עם עצמו, ויותר מכך - חשוב לו שקייט לא תדע על כך דבר. הוא אף מסביר בהמשך "היא לא מושחתת כמו אביה, ולעולם לא תהיה. דאגתי לכך".

למרבה הצער, השותפים לפשע מתגלים כחבורת ערפדים, והם לא מסתפקים בטיפול באנג'ל בלבד. אנג'ל מגלה את זהותם, וביודעו שטרוור לא יבטח בו, ממהר להזעיק את קייט, אך זה מאוחר מדי. טרוור מסרב להזמין אותו פנימה, ואנג'ל נאלץ לצפות באב ננשך למוות, הפעם באופן פסיבי, כעד חסר אונים. הוא מצליח להרוג ערפד אחד, אבל זה כבר לא משנה. עכשיו צריך להסביר לקייט, שלא חפצה בו או בהסבריו, ומגרשת אותו. בדומה לג'יילס, בשעתו, היא לא נותנת לעצמה זמן להתאבל והולכת לנקום. עכשיו קייט כבר אינה נרתעת מעימות עם העולם ה"על טבעי", היא בוחרת בו, מוכיחה שהיא כן יודעת מה היא עושה. אנג'ל מצטרף אליה והם מחסלים את חבורת הערפדים. בסיום הקרב, אנג'ל חש מספיק נוח בשביל להתקרב אליה, והוא מנסה שוב להסביר. נראה שהוא מרגיש קצת כמו "אב רוחני" עבורה בכל מה שנוגע ל"על טבעי", או אפילו דמות אב, לאחר מותו של האמיתי. הוא שואל לשלומה, ומנסה לחנך למוסר השכל: "לעולם אל תבטחי בדבר מרושע-מרושע". יש ברצון שלו להסביר גם מעין שאיפה שקייט תקבל גם אותו - למרות שהוא ניסה ככל יכולתו, הוא עדיין מרגיש אשם. אולי בכישלון, אולי בהשתייכות לעולם הזה. קייט דוחה אותו שוב, במהלומה מילולית: "אבי היה אנושי, ואתה לא מבין בזה כלום". קייט אולי מקבלת את העולם הזה, אבל בכל מה שנוגע לאנג'ל, היא חוזרת צעד אחד אחורה.



שם הפרק, "The Prodigal", הוא מושג מהנצרות, אחת מהאלגוריות הידועות ביותר על ישו (מושג שמופיע בספר לוקס בברית החדשה). במקור הוא מתייחס לבן סורר שחוזר הביתה לאחר שאיבד את רכושו, ואביו מקבל אותו בזרועות פתוחות וללא תנאים. בשימוש הרחב של המושג, הכוונה לבן (או כל נתמך אחר) שלא עמד בציפיות של אלה שחינכו אותו לחיים או לקריירה. מטרת הסיפור בעיני לוקס היא להציג "אל רחום וחנון" שאהבתו אינה תלויה בדבר - הוא סולח לבן למרות שלא עשה כראות עיניו, ולמרות שלא ביקש מחילה על חטאיו. פרשנות נוצרית מקובלת יותר אומרת שחרטה בהחלט נדרשת, ולב הסיפור על "הבן האובד" הוא להדגים שינוי כיוון מהותי בחייו של אדם.

כל הפרשנויות השונות כולן מתייחסות בבירור לאנג'ל כפי שהוא מוצג בפרק. ליאם, הבן שלא עמד בציפיות של אביו, לא קיבל ממנו אהבה ללא תנאי - יחסו של אביו הושתת בעיקר על פי המדד שלו להצלחת הבן. הוא מרד בו ועזב את הבית, חזר כאנג'ל כדי להרוג אותו, ומעולם לא זכה להכרה ולאהבה שכה קיווה להם. עם זאת, בסופו של דבר, הוא שינה ב-180 מעלות את מהות הקיום שלו, והגיע לשלב החרטה והכפרה. בניגוד לרוב הפרקים שראינו, הפעם הגשת העזרה שלו לא מתקבלת יפה, ניסיונותיו להציל את אביה של קייט עולים בתוהו, והסיפור מסתיים באופן טרגי. ניתן להתנחם בכך שבדרך עקיפה, היה הוא הגורם שהפגיש את האב ובתו לארוחת צהרים אחרונה, שהיתה, אפשר לומר, מפויסת למדי.


קשה להתאפק מלהעיר על יכולת החישוב המופלאה של יוצרי הסדרה - ע"פ הגיל שאנג'ל מסר מספר פעמים בעבר הוא אמור להיות בשנת 2000 בן 244, אך חישוב זריז מלמד שאם הוא מת ב-1753, הרי שהוא למעשה בן 247.

אם כבר משלבים פלשבקים מ"התהוות", איך לא הצליחו לאתר לדיוויד בוריאנז את אותה הפאה, או לפחות אחת מספיק דומה?