דרלה, הו, דרלה. הערפדה הכי נשית שנראתה על מסך הטלוויזיה. אבל מיהי דרלה באמת? מה אנחנו יודעים עליה ועל מערכת היחסים שלה עם אנג'ל? ובמילים אחרות - מה סוד קסמה?

אני, אישית, מוצאת את דמותה של דרלה מרתקת. היא מתחילה את הסצינה הראשונה ב"באפי" כנערת תיכון תמימה המפחדת שמישהו ישמע אותה ואת חברה מתגנבים, כדי להתמזמז קצת באולם הספורט הריק.

הוא, הגברבר, נשמע משכנע להפליא כשהוא מרגיע אותה, התמה והטהורה, שאין שם אף אחד. והנה, עוד סדרת טלוויזיה סטנדרטית התחילה... אה, רגע. מה קורה פה? הנערה היפהפייה הופכת לערפדה מכוערת, והמפתה הופך לטיפש שנופל בפח שטמנו לו, ומשלם על כך בחייו.

ההפכים הללו, הקיצוניות הזו בדמותה של דרלה מסמלים את שני הקצוות של הנשיות. חוה ולילית. לפי האגדה, בטרם נוצרה חוה, אם כל חי, מצלעו של האדם, היתה לילית, שנוצרה מעפר, בדיוק כמו אדם. אלא שלילית, שהרגישה שוות ערך לאדם, ניסתה להיות מעליו ושנאה את דרישותיו ממנה, לכן פנתה לדמות מעניינת יותר שהיתה בסביבה, לשטן. מההזדווגות שלהם נולדו השדים שאחר כך מילאו את העולם.

עד היום כשקוראים לאישה "לילית" מתכוונים לאישה המפתה ומדיחה לדבר עבירה. מול חוה הצנועה, האם, מייצגת לילית את המיניות, צבעיה אדום ושחור הם הדרמה בהתגלמותה, ואכן יש לא מעט נשים בחברה החרדית שלא ילבשו אדום ושחור יחד, פן ידמו לה.

רק הרבה יותר מאוחר אנחנו למדים שגם דרלה נטשה את האל בחייה הקצרים, והיתה זונה בבית זונות - או כמו שהיא אומרת לאנג'ל "I was a pro". לא סתם זונה, מקצוענית.

אנחנו רואים אותה על ערש דווי דוחה בבוז את ניסיונותיו של הכומר להציל את נשמתה. את המאסטר, ערפד-על שטני ביותר, היא דווקא מקבלת באהבה. לא ברור מה היא עושה איתו בדיוק, אבל היא בהחלט הופכת לפייבוריטית שלו, עד שבבר אירי אחד, היא פוגשת הולל צעיר ויפה תואר. כשהוא שואל אותה מה בחורה כמוה עושה במקום כזה, היא מספרת לו על העולם שהיא יכולה להכיר לו, והוא בפוחזות של עלם צעיר, מתמסר אליה והופך לחברה לחיים. חשוב לציין, שבדרך הפעולה שלה, היא מאפשרת לו בחירה. הוא זה שרודף אחריה. היא מציעה, הוא מסכים. האם האהבה ניצתת אצל הלילית שרגילה להיות מקצוענית?



מסתבר שכן. היא אפילו עוזבת את המאסטר, הדמות שהעניקה לה חיי נצח, ששולטת בכל עולם הערפדים וכל זה רק בגלל שהיפיוף הצעיר שואל אותה עם איזה פרצוף היא רוצה לבלות כל חייה, שלו או של המאסטר?

אכן, בחירה קלה. השניים יוצאים לדרך. הם מסתובבים באינספור מקומות, מפזרים רשע והרס בכל אשר הם פונים. מצילים זה את זה מהרשע התורן שמנסה להשמידם, ונאמנים? הו, כן. נאמנים. במשך מאה וחמישים שנה. את ההמחשה לנאמנותם ההדדית אנו רואים כשדרוסילה, יצירת המופת של אנג'לוס, מתלוננת על בדידותה. "את יכולה לחלוק אתי את אנג'לוס" אומרת דרלה בנדיבות של מי שבטוחה בנאמנות הגבר שלה, אבל דרוסילה מסרבת. "אי אפשר, אתם כל כך מלאים זה בזה".

ואכן, הזוג היפה חי את חייו המכוערים, עד לבוא הנערה הצועניה, המנחה של דרלה. אנג'לוס הופך לאנג'ל, וברגע דרמטי היא מגלה זאת: "יש לך נשמה מלוכלכת" היא אומרת לו, אבל לא נוטשת. כמו רעיה טובה, היא מחפשת את התרופה לבעלה החולה. רק מה? ספייק האימפולסיבי אוכל את הצוענים שהיו יכולים להחזיר את הגלגל לאחור, ואנג'לוס נשאר עם נשמה מיוסרת. אבל גם הוא, עד כמה שהוא משלים עם נשמתו, עדיין אוהב אותה. מחפש אחריה. הוא מגיע עד לסין בזמן המהפכה ורואה אותה, את דרוסילה ואת ספייק מצליחים ליהנות מהחיים. יש להניח שדרלה נמצאת כבר זמן מה בלעדיו, והיא יודעת שעדיין יש לו נשמה, אבל אישה אוהבת היא אישה אוהבת. היא מוכנה להתעלם מחטאיו של אהובה, כשהוא מבטיח לה שהוא חוזר למוטב. והוא אכן משתדל - הוא ניזון מגנבים ומרוצחים שפלים, אבל היא איננה טיפשה, וכשהיא מעמידה אותו במבחן עם תינוקם של המיסיונרים - היא מבינה, וגם הוא, שהנשמה שלו היא חלק בלתי נפרד ממנו ומגרשת אותו שוב.

איכשהו, הוא שורד על ידי אכילת עכברים וחולדות. מסריח ומוזנח הוא מוצא את מחייתו בקושי, עד שמכירים לו את באפי. כן, כן. גיבורנו הוא די עלוב בלי בלונדינית לצידו. לפתע, הוא פוגש בסאנידייל באהבתו הראשונה. היא שוב אצל המאסטר שקיבל אותה אליו כחביבתו האישית (כולם סולחים לדרלה). הוא עושה את צעדיו הראשונים כמשהו שונה מהלא יוצלח וחדל האישים שהיה כל זמן שהיה נטול-באפי ועם נשמה בקרבו. היא מחייכת בקור רוח: "הרבה זמן לא נפגשנו", והוא, עם אהבה חדשה, הורג אותה. חד וחלק. כאילו מבטל את מה שהיה הרוע שבעברו. מה הם מאה וחמישים שנה לצד מישהי כשבלונדה אחרת מופיעה בשטח? אנג'ל שלנו שינה פאזה, עכשיו הוא מחפש אחר הלבן, הטהור. האדום והשחור של הלילית כבר לא מפתים אותו.



נו, טוב. אז אנג'ל שינה פאזה ורצה טוהר? "וולפראם והארט" רוצים אחרת. לא כל כך קל להיפטר מהאישה הראשונה, מסתבר, ודרלה חוזרת לסיבוב שני. אם גיבורנו מעדיף בנות אנוש - אין בעיה. באדיבות לינדזי ושות', בגלגול הנוכחי שלה, דרלה היא אישה חיה. הקטע המדהים הוא, שלמרות שכולנו יודעים עד כמה אנג'לוס התייסר בגיהינום, כשדרלה חוזרת היא מספרת שבין שתי תקופות החיים שלה, היה כלום. לא סבל, לא עצב, לא עינויים. איפה הגיהינום שמובטח לרשעים? מדוע אצל דרלה היה רק שקט? נו, פלא שהיא חושבת שכדאי לחזור להיות ערפדה? אחרי הכול, שום עונש ממשי לא מאיים עליה. שום אלוהים שהיא יכולה לזכור ולפחד ממנו.

אז היא מנסה לפתות כמה ערפדים מגוחכים, מטרידה את מנוחתו של אנג'ל, גורמת ללינדסי להתאהב בה, בלי שאפילו ניסתה. ובסופו של דבר, מוכנה לקבל על עצמה את רצונו של אנג'ל להציל את נשמתה. שוב, למרות שאין לה שום סיבה אמיתית לא להיות ערפדה עם חיי נצח, היא מוכנה ומזומנה להמיר זאת בכמה ימים אחרונים עם נשמה - ועם אנג'ל. אותה זונה שאף אחד מעולם לא דאג לנשמתה, מצאה סוף סוף מישהו שאיכפת לו ממנה עד כדי כך שהוא מוכן למות בשבילה - ולכן היא מוכנה לעשות מה שיבקש.

אבל אז מגיעה סצנת האונס של כל הזמנים. לחדר פורצים לינדזי ועוד כמה בריונים, ובעודם מחזיקים את אנג'ל - עדיין חלש מהיום שעבר עליו קודם, כשנלחם לתת לדרלה הזדמנות שנייה לחיות - הם מכריחים אותו לצפות בנערתו מחוללת. "היא לא רצתה לשתות" הוא יספר אחר כך לחבורתו. "הם הכריחו אותה".

סצנת האונס המדהימה והעצובה הזו, מחייבת את מי שנאלץ לחזות בה לעבור שינוי. האמונה לפיה לבני אדם עם נשמה יש תקווה לתיקון נעלמת במפגש הזה, שבו מתגלים רשעים מוחלטים שנשמה בקרבם. ואם לא את כולם אפשר לתקן, הרי שאפשר באותה מידה להורגם. השנאה כלפיהם מכה שורש ברגע הזה, מעמיקה ומגיעה לשיאה במרתף היינות של לילנד. שם, הוא מאפשר לדרלה ולדרוסילה לטבוח, ואיכשהו, הוא אומר ללילנד, שלא ממש איכפת לו שאנשים ימותו. אבל אנחנו לא מדברים על אנג'ל, אלא על דרלה. והגברת הזו אמנם הפכה למרושעת שוב, אבל עדיין, למרות פלירטוטיה עם לינדזי, היא מחפשת כוח. תוך כדי חיפושיה היא משבשת את הטקס החשוב של "וולפראם והארט", אבל כל שאיפותיה לכוח נעלמות כשמופיע הסיכוי הקלוש שאהובה האחד יחזור לכבוש עמה את הרחובות. הוא מנשק אותה, ותוכניותיה לפגוע בו נעלמות כלא היו. ככה זה - אותו ערפד שהרג אותה, ששרף אותה, ששיקר לה ושפגע בה בכל דרך אפשרית, צריך רק לשרוק והיא באה בריצה.



כמה עצוב עבורה, שהיא מתעוררת בבוקר ומגלה אותו עם אותה נשמה מלוכלכת, מודיע לה שכל מה שהיה ביניהם היה חסר משמעות ומקורו בייאוש התהומי שהוא נקלע אליו בגללה, ומגרש אותה באיום שיהרוג אותה אם יראה אותה שוב. דרלה נפרדת מלינדזי, אורזת את מזוודותיה ונעלמת. בפעם הבאה אנחנו רואים אותה בסצנה שמזכירה את הסצנה הראשונה עימה. הפעם היא בבר, ומי שמנסה לפתות את האישה היפה שוב מוצא עצמו טרף קל לשיניה החדות.

אכן, החיים מלאים הפתעות, אחת מהן יש לה בבטן. היא בהריון. היא מגיעה עד קצה העולם בניסיון להיפטר מהתינוק של אותו נבל, שהשד יודע למה התפתתה לו שוב, וכשהיא רואה שהכול היה לשווא, היא מגיעה אליו. אנג'ל כמובן כבר אימץ לו חזות חסודה מול כל אוהביו, והוא מופתע וכועס לראותה, אבל מהר מאוד ההבטחה לילד בשר ודם נראית לו כהבטחה לגאולה שהוא כל כך מחפש, והוא מוכן לעשות הכול כדי להגן עליה.

והיא? הילד של אנג'ל, הקרבה שלה אליו, מציפה אותה ברגשות אמהיים. לילית הופכת לחוה. היא לא רוצה יותר חיים של רשע וכוח, היא מקריבה את עצמה על מזבח האהבה, נכון?

אז זהו, שלא. כי כשקוראים את כל האמור לעיל, פתאום מסתבר שבלילית שלנו תמיד היתה חוה. היא הפכה לזונה כי איש מעולם לא דאג לה ואהב אותה. והיא לא אהבה אף אחד. עד שבא אנג'ל. ואם הקללה של חוה היא "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בניגוד ללילית, שמנסה למשול באדם), הרי שגם כלילית אנחנו רואים איך אהבתה ותשוקתה של דרלה לאנג'ל מכתיבה את צעדיה לאורך כמעט מאתיים שנה. היא מוכנה לוותר על הכוח שיש לה לצד המאסטר בגלל פרצופו היפה, מוכנה להתעלם מנשמתו המלוכלכת, מוכנה להיות אנושית ולסבול כחולת עגבת בימיה האחרונים, תוך ויתור על חיי נצח, רק בגלל שהוא כל כך רוצה, (ותזכרו שלה, בניגוד לאחרים, אין גיהינום) ולבסוף גם מוכנה למות כדי שילדו יגדל ויתפתח כאדם שלם.

ואולי זהו סוד קסמה של דרלה, והסיבה שהמאסטר, אנג'ל ולינדזי מקבלים אותה שוב ושוב. כי למרות שהיא כל כך לילית, היא כל כך חוה. מפתה וצנועה באותו זמן. דואגת לעורה אבל גם למי שהיא אוהבת, מחריבה ובונה באותה נשימה. הזונה הכי נאמנה שיש.

אח, דרלה... אפשר להחזיר אותה שוב או שרק אני מתגעגעת?