לאחר העונה השנייה של "24", לא-מעט אנשים הביעו חששות לגבי עתידה של הסדרה. לאחר חצי-עונה חלשה יחסית, האנשים האלה היו עלולים לחשוש (ואפילו בצדק), שהנה, נגמר הסוס לג'ק באוור וחבריו. הגימיק כבר לא מרשים; העלילות הולכות ונהיות מפותלות יותר ומעניינות פחות; האירועים, שאמורים להתרחש בזמן-אמת, התחילו לסבול מבעיות לאג רציניות (לוקח למישהו הפסקת פרסומות שלמה לענות לטלפון?); ואפילו המסכים המפוצלים התחילו לבקר לעתים פחות ופחות תכופות. הקליף-הנגר הטיפשי בסיומה של העונה השנייה, בו פאלמר שוכב שרוע על הרצפה לאחר שמנדי (הו, מנדי, לאן הלכת?) דאגה להרעיל אותו, היה אמנם רגע חזק במיוחד, אבל בסופו של דבר היווה ירייה ברגל לקונספט של "24", והראה שהתסריטאים באמת הפכו לנואשים בחיפושם אחר רעיונות.

בשלב הזה, הבינו התסריטאים של "24", כנראה, איפה הם טעו בעונה השנייה של הסדרה. יותר מכך, הם גם הבינו שאחרי שהגימיק מתיישן, דרושה לא-מעט עבודה על מנת להחזיר את "24" למפה. הסיכוי העיקרי שלהם, כנראה, הוא פשוט להפוך את "24" לסדרת המתח הטובה ביותר בטלוויזיה.

וכאן אנחנו מגיעים לעונה השלישית. קודם כל, לפני שאפצח בכל המניפסט שלי על העונה השלישית רצוי שאבהיר את זה כבר בהתחלה, כדי לחסוך שאלות מיותרות: למרות הכל, מדובר בעונה הטובה ביותר של "24". ולא, אני לא מסוג האנשים שהולך לזרוק הצהרות מפוצצות כאלה בלי להסביר למה.

אז "למה?". לעונה השלישית של "24" יש הרבה תכונות שמייחדות אותה, אבל העיקרית שבהן היא שמדובר בעונה שבנויה בצורה טובה הרבה יותר מאחיותיה. קברניטי הסדרה ידעו לזהות כמה מהבעיות הגדולות ביותר שלהם, סוף כל סוף, ולפתור אותן בהצלחה. הראשונה: אחרי פצצת אטום, קיימים מעט מאוד אירועים שיכולים להפחיד את הצופה הממוצע, ולא יהיה קל להתעלות על הטירוף שהאסון הפוטנציאלי יצר בעונה השנייה. הבעיה השנייה: כל עונה של "24", עד כה, היתה מורכבת משני סיפורים נפרדים כמעט לגמרי, שמחוברים ביניהם בצורה מאוד קלושה.

שתי הבעיות האלה נפתרו באמצעות רעיון אחד. בתור התחלה, תסריטאי "24" הסכימו עם חוסר היכולת שלהם למתוח עלילה לאורך 24 פרקים, ליצור תחושה של אירועים מאוד דחוסים (הדחיסות הזו, הרי, היא חלק מהקסם של "24"), ובכל זאת ליצור אצל הצופה תחושה של התקדמות ושל סיפור שלם, עם התחלה בפרק הראשון וסיום בפרק האחרון. אז הם פשוט נכנעו, ופיצלו את הסדרה לתתי-עלילות כבר מהרגע הראשון.



לפתרון בעיית ה"שום דבר לא מפחיד אותנו כמו פצצת אטום" שהוזכרה קודם לכן, הם שלפו את קלף ה"ריבוי אסונות" פעם נוספת. הם החליטו, אמנם, על נושא מנחה לכל העונה (נשק ביולוגי), אבל גם החליטו לעשות משהו שונה, הפעם: במקום שני סיפורים גדולים שנמרחים לאורך זמן ארוך, עם רגע-שיא בסופם, הוחלט להשתמש בשורה של אסונות ההולכת ומחמירה מרגע לרגע. התוצאה? במקום שיהיו לנו שניים או שלושה פרקי שיא בעונה, החל מהרגע שהעלילות מתחילות להתגלגל, כמעט כל פרק שני מציג כמה רגעי שיא מותחים במיוחד.

אבל בפתרון הזה נעוצה גם אחת הבעיות הגדולות של העונה השלישית של "24", והבעיה שכמעט הכניעה לחלוטין רבים מצופיה: היא מתחילה לאט. מאוד לאט. העונה השלישית של "24" נאלצת, בתור התחלה, לטאטא אחרי הסיום המסורבל של העונה השנייה (ועוד עליו - בהמשך), ולהתחיל לגלגל שרשרת אירועים שתהיה בעלת היכולת להסתבך בתוך עצמה ולספק חומר רקע לאסונות שיגיעו בהמשך. העונה השלישית של "24" ביקשה מאתנו לקבל כמה דברים: את ג'ק בתור נרקומן, את האיום בנשק ביולוגי בתור הדבר הגדול הבא ואת קים בתור עובדת CTU. הדרך היחידה לאפשר לנו לקבל בצורה סבירה את כל הדברים האלה מבלי לגחך היא להכניס אותנו לתוך העולם הזה בצורה איטית: צפייה בקים עובדת ב- CTU (והשוואה לקלואי, העובדת המעצבנת, שלידה קים נראית כמו מלאך), הצגת האיום בנשק ביולוגי כאיום כה-גדול, עד שג'ק מוכן להפוך לאויב מדינה רק בשביל להיפטר מנו, וכן הלאה.

כאמור, בעיה נוספת של פתיחת העונה, מלבד האיטיות שלה, היא שהיא נאלצת לטאטא את סוף העונה השנייה מתחת לשטיח. התסריטאים, ככל הנראה, התחרטו על ההתנקשות-לכאורה בחייו של דיוויד פלמר בשנייה שזו קרתה. הצופים רצו עלילה נפרדת לעונה שלוש, הם שיערו, והצופים יקבלו עלילה נפרדת לעונה שלוש. זה לא כאילו שהעלילה של סיום העונה השנייה היתה מוצלחת במיוחד בכל מקרה.

ושוב, נאלצו התסריטאים לעשות קצת להטוטים באוויר על מנת להיפטר מהסיום המסורבל של העונה השנייה. הם נאלצו להציג לנו את הנשיא פאלמר, כשהוא מחלים ממחלה, ובשביל להצדיק את ההתמקדות הארוכה הזו במצבו הבריאותי, גם הוסיפו את כל הנושא העלילתי של אן, חברתו הזמנית-מאוד. אבל כשהם ביצעו את זה, נפלו התסריטאים למלכודת אחרת: גם בעונה השלישית, כמו בראשונה, נוצר מצב בו הסיפור של הנשיא פאלמר פשוט לא הצליח לעניין, כמעט באף שלב שלו. רק כששרי פאלמר נכנסה לתמונה הוא התחיל לתפוס תאוצה, אבל עד אז, נראה היה שמעללי הנשיא פאלמר בעיקר היו שם כדי לבזבז קצת זמן-אוויר על אירועים לא-משמעותיים.



בסדר, אז עד עכשיו אמרתי עד כמה העונה הזו בנויה טוב, עם מחשבה קדימה, מסדרה של אסונות קטנים שגורמים לעונה להרגיש כמו רצף של סיפורים שנבנים לקראת נקודה מסוימת במקום כשני סיפורים נפרדים. הסברתי גם מה רע בגישה הזו. אבל עדיין לא אמרתי את מה שבאמת פרסמתי בפסקאות הראשונות: מה הופך את העונה השלישית של "24" לעונה הטובה ביותר של הסדרה?

בתור התחלה, העונה השלישית של "24" כבר הרבה יותר מודעת לעצמה. לראשונה, "24" החלה להראות ניצנים של התכתבות עם עונות קודמות של הסדרה. תסריטאי הסדרה שילבו קצת יותר אירוניה עצמית בתוך הפרקים (כשהרגע האחרון מביניהם הוא, אולי, הרגע בו צ'ייס מניח חוסם עורקים בסוף העונה), וערערו לא-מעט את אבני-היסוד של העונות הקודמות. כך, למשל, הם חשפו את "החפרפרת" כבר בפרקים הראשונים, וגרמו לנו לחשוב שמדובר בטריק עלילתי חביב במיוחד. כך, הם הסיטו את תשומת לבנו מהנושא העיקרי: העובדה שהטריק העלילתי הזה מכסה בעצם על הטוויסט שלא מדובר בחפרפרת כלל (והעובדה שכמה מהאנשים שאני מכיר שאלו את עצמם "מה הסיכוי של- CTU יהיו שלוש חפרפרות בתוך ארבע שנים?" מראה, כנראה, שהכיסוי הזה נעשה בצורה טובה מאוד). בהמשך העונה, למשל, ניכר היה שהם מתאמצים לשמור אצל הצופה על קשר לעונות הקודמות, ולכן, למשל, הנבל של סוף העונה נוצר כתוצאה מהאירועים סביבם חגה העונה הראשונה, ונחסכה מאיתנו עוד רשת של תתי-עלילות מפותלות שכל תפקידן הוא לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו מכירים את הנבל הזה כבר.

אבל אולי הסיבה העיקרית בגללה העונה השלישית של 24 כה מוצלחת, היא הרצון של התסריטאים ללכת מהר יותר ורחוק יותר. כשהגימיק של "24" מפסיק להרשים, מגיע הזמן לשלוף את התותחים הגדולים, וליצור את סדרת המתח הטובה ביותר שאפשר להכין מחומר הבסיס של "24". עזבו אתכם מקרבות הירי של העונה הראשונה: העונה השלישית סתמה את האירועים של כמה תתי-עלילות עם דם, אש, תמרות עשן, מסוקים ומטוסי קרב. עזבו אתכם מהוונדטה האישית של נינה נגד ג'ק: העונה השלישית הביאה את מערכת היחסים הזו לכל נקודות הקיצון שהיא יכלה למצוא - רגע אחד ג'ק מנשק את דמותה הכפותה באזיקים של נינה, ורגע לאחר מכן הוא רוצח אותה בדם קר. והרג של דמויות ראשיות? העונות הקודמות עוד נקטו בדרכים קונבנציונאליות, יחסית, לטפל בתופעה. בעונה הזו, אחרי ההרג בדם קר של שאפל (עם התראה של פרק אחד בלבד לפני האירוע), נראה כי באמת אין לתסריטאי "24" אלוהים.



גישה כזו הולכת לפתוח את העונה הרביעית בנקודה מאוד דומה לזו של העונה הראשונה, אבל עם בונוס. שוב אנחנו לא הולכים להכיר חצי מהדמויות. לאחר שתסריטאי הסדרה טרפו את הקלפים והרגו מספר גדול יחסית של דמויות ראשיות, נראה כי הקרקע פורייה הרבה יותר למערכות יחסים חדשות ולרשת חדשה ונוצצת של תככים. אבל הפעם, אנחנו הולכים להיות בעלי-ניסיון. אנחנו הולכים לדעת כי התסריטאים של 24 לא פוחדים להרוג דמויות, לפעמים אפילו בדם קר. אנחנו הולכים לחשוש לגבי כל דמות וכל איבר בגוף שלה. אפילו הנשיא, שעוד עמד בחלק מהעונה לצידו של ג'ק, כבר הולך כנראה להיעלם מהעסק. העונה השלישית של "24" לא רק הסתיימה בקול תרועה גדול, היא גם הכינה את כל התנאים הנחוצים לעונה גדולה יותר, מותחת יותר ומופרעת יותר של "24". ובינואר, העונה הזו תעלה למסכים.

אני, אישית, כבר מחכה לזה בקוצר רוח.