האירוע העיקרי של הפרק הזה הוא התמודדות מול שתי מפלצות. האחת - בולטת מאוד בגודלה, זורעת הרס ומוות בכל מקום אליו היא מגיעה ולא ברור איך אפשר להרוג אותה ואיך להתמודד עמה. היא מצליחה לערער את ביטחונם העצמי של המנסים להילחם בה, יש לה קרניים ושמה הוא "החיה". המפלצת השניה בלתי נראית לעין. היא נמצאת שם, מורגשת היטב, אבל אף אחד לא מנסה להרוג או לגרש אותה. היא הולכת וגדלה, מטפחת את עצמה, והיא הרסנית לא פחות מהמפלצת ששוקלת 800 קילו. גם היא מערערת את ביטחונם העצמי של אלה שהיא נוגעת בהם. למפלצת הזו קוראים קנאה. כפי שאמר הורציוס: "גם בידי עריצי סיציליה לא עלה להמציא מכשיר עינויים גדול יותר מהקנאה".

הדמויות כבר הפגינו סימני קנאה שונים בפרקים הקודמים, אך נראה כי בפרק הזה, הקנאה מרימה את ראשה, בדיוק כמו הזומבים. זומבי הוא יצור מת, שפתאום מתעורר ומאיים עליך בצורה חיה מאוד. גם רגשות מודחקים של קנאה, שאתה מנסה לקבור - צצים ועולים לפתע, ברגעים הכי לא צפויים ולא מתאימים, ומסכנים את כל מה שהצלחת להשיג.

מה השתנה בפרק הזה שעורר את קנאת כולם בצורה כל כך חדה? אפשר להגיד ששלושה דברים ששלובים אלה באלה, הם שעוררו את הקנאה הזאת: שינויי מצב, פחד, וכישלון. מעניין לראות מה מעורר בכל אחת מהדמויות את תחושת הקנאה, וכיצד מתמודדים גיבורינו עם קנאתם.

מאז הפרק "סופרסימטריה" השתנה מצב הזוגיות של פרד וגאן, מה שעורר באופן פרדוקסאלי תקווה אצל ווסלי, אך בה בעת, מהווה השינוי מקור להופעת ביטויי הקנאה. לדוגמא, כשווסלי רואה את החיבוק האוהב של גאן ופרד, ניכר שהוא פגוע. הרי גם הוא נלחם, גם הוא היה בסיכון, ועדיין פרד דואגת לגאן יותר. אולם כמי שיודע את מקומו הוא שותק, מה שלא מונע ממנו לנסות להראות לפרד בכל הזדמנות כמה שהוא מבין אותה (כשהיא אומרת: "נהיה לי עור ברווז פה", הוא מאשר ואומר "בצדק") וכמה שהוא עדיף על פני גאן ("אתה מדבר - אני עושה").



גאן מתנהג באופן הרבה יותר קנטרני ומתריס כלפי ווסלי - אין ספק שפחדיו מתעוררים גם מהעובדה שהחבורה שוב רואה בווסלי חלק ממנה. המרקם העדין גם כך של יחסיו עם פרד, הופך אפילו עדין יותר בנוכחות דמות שעל פניו נראית הרבה יותר מתאימה לה מבחינת אינטליגנציה ותחומי עניין. נכון, הקנאה אולי לא היתה זו שהפרידה בין ווסלי לגאן מלכתחילה, אבל ברור שהיא זו שמונעת מהם להשלים ולבטוח אחד בשני. אפשר לראות זאת גם באי הביטחון גם של גאן וגם של ווסלי, בכך שאם יהפכו לזומבי, יעשה האחר עבורם את הדבר הנכון ויהרוג אותם.

אלא שגאן, שרואה את ווסלי כאיום ממשי על היחסים שלו עם פרד, וכועס על החזרתו לחבורה, מתנהג בצורה תוקפנית וקורא תיגר גם על... אנג'ל. הוא לא רוצה לחכות לו ולפקודותיו ומציע לרוץ ולהילחם לבד; כשאנג'ל רוצה לחדור ל"וולפראם והארט" הוא שוב מטיל ספק בתבונה שברעיון; ובכלל, נראה כאילו הוא רוצה לתפוס את מקום המנהיג, ולו רק כדי שיוכל לגרש את ווסלי.

עם זאת, קשה שלא לחשוב שגאן גם מקנא במנהיגותו של אנג'ל. כמי שהנהיג בעבר, הוא הפך למונהג רק כי הכיר בעליונותו של אנג'ל על פניו. העובדה שהאחרון הובס מערערת את העליונות הזו, ומזמנת לו אפשרות לבחון מחדש את תפקודיו של אנג'ל כמנהיג ולהעביר עליהם ביקורת.

גם קנאתה של ליילה מתעוררת כשהיא מבינה שהמצב השתנה, והפעם ווסלי רציני כשהוא מסיים את יחסיו איתה. היא אפילו לא מנסה להסתיר את קנאתה. היא מפקפקת במניעיו לבחירת צד ("זה רק במקרה, שנערת חלומותיך נמצאת בצד שבחרת..."), וכשזה לא עוזר, היא אפילו מנסה להפוך את עצמה למושא הקנאה ("אני יכולה להרכיב את המשקפיים שוב").

קונור מקנא באנג'ל על שיש לו את הבגרות ואת הכוח להביס אותו, ועל כך שקורדיליה, למרות הלילה שלהם יחד, מעדיפה אותו על פניו. הדרך שלו להתמודד היא להמעיט בערכו ובכוחו של אנג'ל בכל הזדמנות ("אתה בטוח שאתה זוכר?" הוא שואל אותו כשאנג'ל מודיע שיש לו זיכרון פוטוגראפי), וכמובן, גם לבטל את ההוכחות לכך שאביו אכן אוהב אותו ע"י התעלמות מהצהרות האהבה שלו.

ואנג'ל? הו, אנג'ל. הקנאה והכעס שהוא חש אוטמים אותו מלהתייחס למציאות כפי שהיא. הם מבלבלים אותו, ובסופו של דבר גורמים לו לגרש את בנו יחידו אשר אהב, ואת מי שהיתה העזר כנגדו. אבל הבה נחזור לרגע שבו מתחיל הכל.

בתחילת הפרק עומד אנג'ל, פניו קפואות, ומתבונן בקורדיליה ובקונור, השקועים מדי במעשיהם מכדי להבחין בו. התסכול והזעם שהוא חש באים לידי ביטוי באמצעות מכת אגרוף לדלת. ב"סופרסימטריה", כשקורדיליה מספרת לקונור שהיא חוזרת לאנג'ל, מגיב הנער באותה צורה בדיוק. Like father like son?

זו אינה הפעם הראשונה שמנסים להראות לנו את הדמיון בין קונור לאנג'ל. שניהם נלחמים היטב ובטכניקות דומות, שניהם לא מרבים במילים, שניהם שונאים את האב שהביא אותם לעולם, שניהם חשים כעס ואשמה על שבכלל נוצרו (אפשר להגיד שלשניהם יש גם את אותה אמא), לשניהם יש רצון בסיסי לעזור לטוב מול הרע, להציל את חסרי האונים. שניהם גם רואים את קורדיליה כנקודת אור בעולמם האפל. קורדיליה התומכת, המרפאה, האוהבת, זו שמוכנה להקריב את אושרה ואת שאיפותיה עבור אנג'ל והעולם, זו שלא מזמן אמרה "אנג'ל הוא בראש סדר העדיפויות שלי", מוכיחה שדווקא היא זו שבראש סדר העדיפויות שלו. הוא ממהר אליה, כשהוא עדיין פצוע ממאבק קשה נגד "החיה", רק כי הוא חושב שהיא אינה בטוחה עם קונור, אבל לא לסכנה כזו פילל. עם זאת, הוא אינו אומר לה דבר עד סוף הפרק. ההערות הציניות שלו כלפיה, מטושטשות במשהו שמשדר "עסקים כרגיל". גם כשהוא לא רוצה שתבוא עמם להציל את קונור הוא מתרץ זאת בכך שאינו רוצה לדאוג לה, שזה מסוכן מדי.



קורדיליה אמנם מקבלת את התירוץ שהדאגה כלפיה תסיח את דעתו, אבל אנחנו יודעים שכמו כל גבר נבגד, קשה לו לשאת את מראה הבוגדת. בתחילת הפרק מעיר גאן כי אנג'ל נראה כאילו טנק עבר עליו. אף קרב בעולם לא השאיר אותו כל כך מובס, אבל אנג'ל, כהרגלו, לא אומר דבר לאיש. גם כשקורדיליה מנסה ליזום עימו שיחה על קונור, הוא לא מוכן להתייחס לנושא ופוטר אותה ב"אני כבר יודע". כשמסתבר לו שהוא לא באמת יודע, הוא גם לא ממש מנסה לברר. "הרבה דברים אני לא מבין", הוא אומר לקורדיליה, ומאוחר יותר מטיח בגאן: "אין לי את כל התשובות, אין לי אפילו את רוב השאלות". ואולי זו הסיבה שהוא איננו מנסה לערוך שיחות הבהרה עם הנוגעים בדבר. הוא לא יודע מאיפה להתחיל לשאול.

עם זאת, דבר מתחושות הזעם והבגידה שמפנה אנג'ל כלפי קורדיליה לא מופנה אל קונור. כשהוא שומע שקונור בסכנה הוא רץ להציל אותו. כשהוא פוגש אותו הוא מחבקו בחום ואומר לו שהוא אוהב אותו. עד כמה חשובה לו הערכתו של קונור אנחנו יכולים לראות בכעס שהוא מביע על כך שקונור משווה אותו לזומבים שניזונים מבשר אדם. חשוב לו שבנו יראה אותו כדמות חיובית.

מדוע מואשמת קורדיליה בלבד? האם כיוון שביחסים בין בוגר לקטין, לא משנה כמה נהנה הקטין מיחסים אלה, הבוגר נחשב למנצל ולבעל שיקול הדעת? האמת היא שהמראה של קורדיליה מטעה. היא אמורה להיות בת 22 וקונור בן 18. שמענו כבר על זוגות עם הפרש גילאים מוזר מזה... ובכל זאת, יש משהו במראה של שניהם ביחד, שמזכיר גילוי עריות. אם ובן. האם זו העובדה שלא מזמן קורדיליה חיתלה אותו? או העובדה שהיא נראית בת למעלה משלושים בעוד הוא נראה ילד? אולי זה צירוף של שני הדברים.

גם לנו, כצופים, קשה להבין מה קרה לקורדיליה. היא טוענת שהיא רוצה לתת לקונור לילה של אהבה אמיתית, משהו שלא חווה בעברו הכאוב. ובכל זאת, כשהבוקר עולה היא מתנגדת לחיבוקו הרכושני ומודיעה לו שזו היתה טעות, שהקשר שלהם לא יכול להיות מבוסס על אהבה גופנית כיוון שהוא בנו של אנג'ל. היא מחזירה אותו שוב לתחושה ש"שום דבר שהוא חווה איננו אמיתי", נוטעת בו מחדש את רגשות התסכול והזעם שמלווים אותו כל חייו, את האמונה שנולד בחטא, שאביו האחראי הוא הגורם היחיד לאומללותו, ושבעצם, הכאוס הזה הוא באשמתו.

ובכל זאת, קורדיליה לא דוחה אותו לחלוטין. היא מתארת אותו במילות חיבה, מחבקת אותו בחום כשהוא חוזר מ"וולפראם והארט" ולא ברור אם זהו חיבוק אימהי או חיבוק של מאהבת. לא ברור לנו, הצופים בבית. כי לחבורה בחדר ברור שזה חיבוק של אם, ולאנג'ל שנוטש בזעם לחדרו, זה ברור שלא. וזה מבחינתו, הקש האחרון: "עכשיו קחי את החבר החדש שלך והסתלקי", הוא אומר. והיא סוף סוף מבינה שלא לחינם היה אנג'ל קצר רוח ונבחני כלפיה.

עוד מישהי שדאגה לאהובה, ובבוקר שאחרי הלכה לבדוק אותו, היא ליילה. אין ספק שהיא חוותה לילה של חרדה אמיתית לגורלו. החום והדאגה בהם היא מתייחסת אליו לא מותירים ספק לגבי רגשותיה. מסתבר שמה שהחל כשעשוע הפך לקשר רציני מבחינתה. אבל ווסלי, אחרי שצורף שנית לחבורה הישנה, רענן קצת את החלטותיו לגבי טוב ורע. הוא מודה בכך שעשה טעויות, ורואים שאין לו רצון לפגוע בה, אבל הוא מבין שהקשר ביניהם חייב להסתיים. כמו קורדיליה, שמתלוננת על מבט הגור המאוהב של קונור, שמקשה עליה את המילים הקשות של הפרידה, גם ליילה, בהתנהגותה, הופכת את הפרידה לקשה יותר. בניגוד לקונור, שלא מנסה להתמקח על האהבה, אלא קם והולך בזעף, ליילה מנסה לפתות, לאיים, להעליב, ובסופו של דבר - היא מודיעה לווסלי ששחור שמתערבב בלבן, לעולם לא יחזור להיות לבן יותר. במילים אחרות, ברגע שווסלי חצה את הקווים, הוא לעולם לא יוכל להיות מי שהיה קודם.

ישנם דיונים פילוסופיים רבים לגבי שאלת ה"חזרה בתשובה". אם אדם חטא, והוא מתחרט, האם החרטה מאפשרת לו לחזור ולהיות מי שהיה קודם? יש הטוענים שאדם שחטא וחזר בו מצוי בדרגה גבוהה יותר ממי שלא חטא מעולם, אבל יש המאמינים שהחטא נכנס לנפשו של האדם, וכמו שליילה אומרת, הלבן שהתלכלך בשחור לא יחזור להיות לבן אף פעם. בשני המקרים שתוארו ישנה הסכמה על כך שאדם איננו יכול לחזור למי שהיה בטרם חטא. אנו רואים התייחסות לנושא גם ברצח של פרופסור סיידל. אבל האם יהפוך האדם בגלל החטא והחרטה לנעלה יותר מבחינה מוסרית, או לירוד יותר - רק ימים יגידו.

התנהגותו של ווסלי המציל את ליילה מאוחר יותר בפרק, מראה שהעובדה שווסלי ישן עם האויב נתנה בו את אותותיה. הוא איננו אוהב אותה, אבל משהו במרקם היחסים שנוצר ביניהם השתנה מאוד מאז הפעם הראשונה בה אמר לה, לאחר ששכבו: "לא חשבתי עלייך גם כשהיית פה". הם כבר לא שני אויבים שמחליפים עלבונות. היא כרגע האישה שאוהבת אותו ושהוא לא מסוגל לאהוב חזרה, גם בגלל מה שהיא מייצגת, אבל בעיקר בגלל שליבו שייך לפרד. הרגע המטאפורי של הצלת חייה על ידי הבקשה שתישאר איתו, חזק להפליא. היא אכן מחליטה להיאחז בחיים, אבל הוא לא מתכוון להישאר. הוא מייעץ לה לרדת למחתרת ולשנות את שמה ורגע לפני שהוא מסתלק, ליילה קוראת בשמו. יש כל כך הרבה אהבה במבט הזה, כל כך הרבה דברים שעומדים להיאמר, ולרגע, אנו חוששים שהיא הולכת להביך את עצמה שוב באיזו הצהרת אהבה ואסירות תודה דביקה שווסלי ממש לא רוצה לשמוע.

אבל מסתבר שליילה מבינה את ווסלי יותר טוב ממה שהוא חושב. היא נותנת לו את הדבר היחיד שהוא יכול לקבל ממנה בהערכה, את המידע על מיקומו של קונור. התגמול הנאות מבחינתו על הצלתה (לא שהוא עשה זאת בשביל גמול). התיקון המתאפשר לווסלי הוא מושלם. אם בעבר הוא הוצא מהחבורה על ידי אנג'ל כיוון שלא שיתף אותם בידיעותיו וחטף את קונור, הרי שפה הוא מגיע מייד עם המידע שקיבל, ומאפשר את הצלת קונור והחזרתו הביתה בשלום.



גם שמו של הפרק, "צו הבאה", מתייחס למשימה של הבאת קונור הביתה (אם כי קשה להתעלם מהפירוש הלאטיני של המילה קורפס - גופה, כאן בהטייה של רבים, מה שגורם לשלל הגופות שנראות בפרק לתת לשמו משמעות נוספת, מצמררת משהו).

מה לעזאזל עשה קונור ב"וולפראם והארט" מלכתחילה? כמי שמאמין שהכאוס הוא באשמתו, אין פלא שהוא הולך לחפש אינפורמציה, ואיפה מרוכזת כל האינפורמציה לגבי הרוע בעולם אם לא ב"וולפארם והארט"? הוא פוגש את ליילה אחרי ששניהם עברו דחייה. ליילה, מקצועית כתמיד, מנסה לפתוח את ראשו של קונור לגלות מה מסתתר שם. קונור, חד-חושים כתמיד, מסכל את מזימתה ומבהיר לה שהוא קובע את הכללים.

הגעת "החיה" מפסיקה את הפגישה ההיסטורית, ובהתחלה לא ממש ברור לנו מדוע הרשע החדש בוחר להשחית את מעוז הרשע הקיים. אנג'ל הוא זה שמסביר כי לרשע באשר הוא יש תאוות שלטון, והוא איננו אוהב מתחרים (ואולי זו הסיבה שהעולם הזה עדיין עומד על תילו, כי הרשעים שבו לא מנסים לחבור אלה לאלה, אלא להרוג זה את זה).

גאווין, רשע אחר, שהחל את הסדרה כאיום על מעמדה של ליילה, מלמד אותנו כמה נהנה הרשע להשפיל את הרשע המתחרה. להפכו לדמות כנועה ועלובה. משרת שמכין קפה ומפחד מליילה יותר ממה שהוא מפחד מ"החיה". הוא רץ לפקודתה, ורק אחר כך אנו למדים שהוא עדיין הנוכל הערמומי שהיה, ושהריצה נועדה להציל את עצמו דרך ארון השירות בקומה השלישית. כשליילה נתקלת בגופתו, מילותיה "ממזר מסכן" מתארות היטב את דמותו ומותו. ובכל זאת, כשהוא קם לתחיה כזומבי, אי אפשר שלא להזדהות עם הסיפוק שגורמת לגאן המהלומה שהוא מנחית עליו. מה לעשות, תמיד יותר כיף להרביץ למישהו שאתה יודע שמגיע לו.

מאוחר יותר מסתבר ש"החיה" ביקרה ב"וולפראם והארט" כדי להגיע לחדר הלבן (פראפרזה על הבית הלבן, המשכן של מי שנחשב לבעל הכוח הרב ביותר והמעמד הרם ביותר בארה"ב) ואולי יש אמירה פוליטית צינית לגבי הכוח הנראה כילדה תמה, אבל הוא בעצם עתיק ומרושע. אנג'ל (ואנחנו) כבר פגשנו בילדה שיש לה את כל התשובות והידע, אבל למרות זאת איננה נותנת אותן, גם כשהיא גוססת. מילותיה המאשימות / מרמזות: "התשובה היא ביניכם", רגע לפני שהיא שולחת אותם חזרה למלון, מותירות את כולם תוהים אף יותר.



למה היא מתכוונת? מי מביניהם אחראי לכל הסבל שעובר על לוס אנג'לס לאחרונה? האם זהו קונור, שממקום לידתו צצה "החיה" הזו, או שאולי... גם זו דרכו של הרשע, להגיד דברים לא ברורים. לזרוע ספקות בקרקע פוריה (וכבר ציינו את יכולתה של הקנאה להפריד חברים ותיקים ולבטל את הכוח שבאחדות).

האפשרויות הן בלתי מוגבלות, ואנחנו, כמו אנג'ל, לא יודעים את כל התשובות, בעצם, אפילו לא את רוב השאלות.