אחת הקלישאות הנפוצות בקרב כותבי ביקורות סרטים וסיכומי פרקים באתרים עצמאיים, דורשת מהכתב / מבקר / איש-שבדיוק-סיים-עם-תקופת-המבחנים-שלו-ומחפש-תעסוקה, במקרה בו הפרק (או הסרט) בנוי בשיטה הכה-מקורית של הצגת התנהלות העניינים מהסוף להתחלה, לכתוב גם את הביקורת (או את סיכום הפרק) מהסוף להתחלה. אבל כאן אנחנו לא מאמינים בקלישאות כאלו. אנחנו מאמינים שכתבות ב"המסך המפוצל" צריכות להפגין מקוריות, שנינות ותובנות קיומיות עילאיות. אבל בהעדר כל אלה, אנחנו מאמינים שהכתבות ב"המסך המפוצל" צריכות לעשות את המינימום האפשרי, ולהתרחק מקלישאות כה ברורות מאליהן כמו מאש.



- אתה תקשיב לי, ותקשיב טוב! אין לי כוח לשטויות האלה! זה הטריק הכי זקן בספר! אני מכיר כתבים שהשתמשו בו עוד כשאתה עדיין היית ילד נטול-דאגות (במילים אחרות, שאינו יודע מה זה 'קוונטים'). אני לא מסכים.
- אבל ברק, לכתוב את הכתבה על 'הבגידה' בצורה שהולכת מהסוף להתחלה יכול להיות ממש מגניב! זה יהיה...
- כן, כמו בפרק. הבנתי את זה. לא מצחיק.
- אבל...
- לא. תחשוב על משהו מקורי, לשם שינוי.



איליין: "הודו? כן, בטח, אני נוסעת להודו".



"הבגידה" מתחיל ככל פרק סיינפלדי טיפוסי, בסדרה של תתי-עלילות שמתחילות בצורה בנאלית, ומסתבכות ביחד עם כל רגע שעובר. נקודת הפתיחה של "הבגידה" עוסקת באיליין, שמקבלת הזמנה לחתונה בהודו מיריבתה הותיקה וחסרת-החזייה, סו אלן-מישקי, ג'רי שמנסה לשדך לג'ורג' את נינה (בחורה איתה הוא יצא לפני כשנתיים) וקריימר, ששכן מאחל לו מוות מוקדם. הכל כרגיל בעולמם של הסיינפלדים.



הבעיה היחידה עם ההצהרה הזאת היא, כמובן, שהיא לא נכונה. מבחינה עלילתית טהורה, "הבגידה" הוא לא אחד הפרקים המורכבים ביותר של "סיינפלד". למעשה, כמו פרקים רבים בעונה התשיעית של הסדרה, הוא לא מצליח לקשור את כל תתי-העלילות שהוא יוצר בתחילת הפרק באופן אלגנטי. יותר מכך - גם ההומור ב"הבגידה" אינו מתוחכם במיוחד. הדבר העיקרי שמייחד את הפרק (ואחרי הכל, כולכם כבר ידעתם את זה וחיכיתם שאני אגיע לפואנטה לפני מאתיים מילים ושלושה מעברי זמן) הוא שהפרק לא מתחיל בנקודה הקלאסית הזו שהוזכרה קודם לכן, אלא מסתיים איתה. הפרק מתחיל בנקודה בה פרק קלאסי של "סיינפלד" מסתיים.

כפי שאנחנו עתידים לראות בשנת 1978, לא מדובר ברעיון מקורי. סיפורים שמשחקים עם סדר הזמנים הם טריק מאוד קדום, שנעשה בו שימוש ב"מועדון קרב" (הנפתח עם סצנת הסיום שלו), בפרק מסוים של "דוסון קריק", או בפרק בשם "ללא דלק" של סדרה עלומת-שם כלשהי. הסיפור המוכר ביותר המשתמש באותו הטריק הוא, כנראה, הסרט המפורסם "ממנטו", שמציג את העלילה שלו ע"י התקדמות משתי נקודות הקיצון שלה, בו-זמנית. אבל מעט מאוד עלילות השתמשו בטריק הזה בשביל אפקט קומי טהור.

כאמור, פרקים של "סיינפלד" תמיד מתחילים בסדרה של עלילות קומיות פשוטות שהולכות ומסתבכות. "הבגידה" מנסה לעשות משהו אחר. נקודת הפתיחה שלו מציגה את ארבע הדמויות יושבות בבית קפה, אבל בסיטואציה ביזארית במיוחד. על איזה טיול להודו הם מדברים? למה כולם עצבניים על כולם? איליין צריכה לשכב עם ג'ורג? מאיפה זה הגיע? מה הסיפור עם "אתה יכול לדחוף את הסליחות שלך לשק" של ג'ורג'? ולמה לאיליין יש תחבושת על האף?

ג'ורג': אני דורש פיצויים! אני צריך לשכב עם איליין! זו הדרך היחידה להעניש אותך!
ג'רי: זה לא מעניש אותי, זה מעניש את איליין. ובצורה די אכזרית, אם אפשר להוסיף.
ג'ורג': Funny guy!
איליין: היי, קופים! תפסיקו עם זה. החברה הכי טובה שלי מנסה להתחתן כאן.
ג'ורג': איליין, את צריכה לשכב איתי.
איליין: אני לא מתכוונת לשכב איתך.
ג'ורג': פיצויים!!
איליין: אולי תתבגר, ג'ורג'? מה זה משנה? נינה שכבה עם ג'רי, הוא שכב איתי, אני שכבתי עם פיטר, לאף אחד לא אכפת. הכל היסטוריה עתיקה.
ג'ורג': (בקול רם) שכבת עם החתן?!



ואז הפרק חוזר כמה רגעים אחורה, ובבת אחת נענות מספר שאלות. אנחנו בהודו. החתונה מבוטלת, סו-אלן מישקי מוציאה לאיליין נזם מהאף, בחורה בשם נינה זורקת את ג'רי ואת ג'ורג', נינה אומרת לג'ורג' להוריד את המגפיים וג'ורג' מאשים את ג'רי בבגידה. הסצנה הזאת פותרת מספר שאלות, אבל יוצרת כמות לא-מבוטלת של שאלות חדשות: על איזו בגידה מדובר? מי זאת נינה? מה הקטע עם המגפיים? וכמובן - איך הגיע לאיליין נזם באף?

זה הקסם של סיפורים המתרחשים מהסוף להתחלה, שרק תסריטאי מוכשר מסוגל לאזן כהלכה. כל סצנה צריכה לפתור כמות מכובדת של שאלות שהוצגו בסצנה הקודמת, ולהעלות שאלות חדשות שייפתרו בזמן הקרוב. במשך כל הזמן הזה, אסור לבלבל יותר מדי את הצופה. תציגו יותר מדי שאלות חדשות ותעבירו יותר מדי זמן בטרם תענו עליהן, והוא ייכנע ממעקב אחרי העלילה. צרו עלילה בנאלית מדי, וכל הטריק יאבד את החשיבות שלו. לא קל, העסק הזה.

איליין: אתה יודע מה זה ג'רי בהודית?
ג'רי: לא, מה?
איליין: ג'אגדיש!

אם בכל זאת נעשה סדר בבלגן, העלילה המדוברת של הפרק היא כזו: איליין משוכנעת שההזמנה שהיא קיבלה בדואר מסו-אלן מישקי היא בעצם אי-הזמנה. אחרי הכל, אף אחד לא מצפה שאיליין תסדר לעצמה טיסה להודו בתוך שבוע. הדעה שלה מתחזקת כשגם הוריו של החתן מנסים לשכנע אותה לא לטוס, ואומרים לה רק לשלוח מתנה ולא להגיע. איליין, בתגובה, מחליטה לטוס לקצה השני של העולם במטרה הבלעדית של עשיית "דווקא", ומסדרת טיסה "לה ולחבריה האידיוטים".

בינתיים, ג'רי משדך לג'ורג' את נינה, בחורה איתה הוא יצא לפני שנתיים, וממנה הוא נפרד רק מכיוון שהשיחות המרתקות שלו איתה גרמו למחסור עז בשתיקות מעיקות, ולכן, סקס. המחשבה שג'רי לא שכב עם נינה מעולם מאוד מוצאת חן בעיני ג'ורג', והיא למעשה הסיבה לכך שהוא הסכים לשידוך הזה מלכתחילה. הבעיה? נינה ראתה את ג'ורג' במגפי הטימברלנד שלו, והוא יהיה חייב לנעול אותם בכל פעם שהוא רואה אותה, מכיוון שהוא לא יכול לרדת מ"עין לעין" ל"עין לסנטר". בעיות קלאסיות בעולמם של הסיינפלדים.

וקריימר? בצורה תלושה לחלוטין מהעלילה המרכזית, הוא מסתבך עם השכן שלו, FDR (שמייצג את השם "פרנקלין דלנו רומונובסקי", ולא "פרנקלין דלנו רוזוולט", כפי שאנשים מסוימים היו עלולים לחשוב). אותו FDR מביע משאלה בנוגע למצבו הבריאותי העתידי של קריימר, ומוביל לשרשרת אירועים בה הוא מתחרה עם קריימר בהבעת משאלות סותרות.



מתחת לפני השטח, מתרחשות להן שתי "בגידות". הראשונה שבהן היא לא בגידה במשמעות הטהורה של המילה: מסתבר כי איליין יצאה עם פינטר, שנתיים לפני שסו-אלן מישקי יצאה איתו. השנייה שבהן מעט יותר חמורה, ומערבת את ג'רי ונינה המתפרעים במטבח שלו לאחר ששיחה בנוגע לג'ורג' מובילה לשתיקה מביכה ביניהם. חשיפתן של שתי הבגידות האלה בפני תושבי העולם של "סיינפלד" היא זו שהובילה לסצנת הסיום קורעת-הלבבות. והחוט המקשר בין הבגידות הללו? איליין, כמובן.

ג'ורג': ג'רי נראה קצת מוזר כשהזכרתי את נינה?
איליין: נינה? נינה? לא... פששש... לא מוזר. לא. נינה.
ג'רי: למה את אומרת "נינה" כל הזמן?
איליין: אני לא יודעת. נינה. נינה! אני הולכת לאכול.
ג'ורג': אני אפגוש אותך שם.
[ג'ורג' מחטט בארון של ג'רי]
ג'ורג': קורנפלקס, קורנפלקס... שנאפס אפרסקים.

פעמיים במהלך הפרק, הסודות של הדמויות השונות נחשפים כשמישהו דואג להשקות את איליין בשנאפס. כך ג'ורג' מגלה שג'רי בגד בו עם נינה, כך ג'רי מגלה שאיליין גילתה לג'ורג' על הבגידה של ג'רי, וכך ג'רי מגלה שאיליין שכבה עם החתן. הקטעים האלה, בהם איליין שיכורה לחלוטין, הם בין הקטעים המצחיקים ביותר בפרק.



אבל בפרק שכל כך לוקה בדיאלוגים סיינפלדים-טיפוסיים, הזהב האמיתי מגיע מכיוון הבדיחות שמנצלות היטב את משחק הזמנים הזה. בדיחות כאלה מגיעות בכל צורה וסוג אפשרי. חלק מהן מסתמכות על הסתרת מידע רלוונטי מהצופה (מה הקטע של ג'ורג' עם השירותים?), וחלק מהן סתם עושות שימוש במעבר זמנים משעשע במיוחד (כמו סצנה שמתחילה ב"לבריאות", שמיד אחריה מופיע הכיתוב "לפני שלוש שניות..." וסצנה בה איליין מתעטשת).

אבל הפרק עצמו הוא מעט יותר מכך. הוא מהווה מחווה, ביותר מדרך אחת, למשהו מעט גדול יותר. גם למשהו הזה קוראים "הבגידה".



בשנת 1978, כתב הרולד פינטר (כן, כן, פינטר), מחזאי מוכשר במיוחד, שהיה אחראי ליותר משלושים מחזות (כן, מסתבר שממשיכים להכין כאלה גם אחרי המצאת הטלוויזיה), מחזה בשם "הבגידה". המחזה "הבגידה" עוסק בקבוצה של חברים, ובפרט, עוסק ברוברט ובאשתו אמה, שבגדה בו עם חברו הטוב ג'רי. המחזה מתחיל בפגישה מקרית של ג'רי ואמה בפאב. הפגישה מכילה דיאלוג טעון במיוחד, שאחריו מתחיל המחזה לחזור אחורה בזמן, במטרה לחקור את האירועים שהובילו אותם עד הלום. בדרך, נחשפת יותר מבגידה אחת (גם כאן, חלקן לא במשמעות המילולית של המילה) ומוצגת החתונה של רוברט ואמה, ומסכת השקרים והתככים שהובילו לסצנת הפתיחה של המחזה. בפרט, ניתנת התייחסות מיוחדת לכך שרוברט ידע על הרומן של ג'רי ואמה, אבל לא אמר על כך דבר, והעדיף "לשחק" עם ג'רי. אמה ידעה על מודעותו של רוברט לרומן, אבל גם היא העדיפה להסתיר את העובדה הזו מג'רי.

ההתייחסות ל"הבגידה" של פינטר נעשית באמצעות יותר מסדר כרונולוגי גרידא וקרבה עלילתית. הדמויות של "הבגידה", למשל, מזכירות ביותר ממובן אחד את הדמויות של "סיינפלד": גם הן לעתים רחוקות מציגות סוג כלשהו של רגש מאחורי הפעולות שהן מבצעות. כמו כן, גם "הבגידה" של פינטר מסתמך על הערות שרירותיות לכאורה שהמטען המלא מאחוריהן מוסבר רק באמצעות התקדמות העלילה (וחזרת הזמן לאחור). התייחסויות לנושא השנאפס או לביטוי "אתה יכול לדחוף את הסליחות שלך לשק!" מקבילות להתייחסויות מאוד מעורפלות במחזה של פינטר לדירה בה ניהלו ג'רי ואמה את הרומן או למשחקי סקווש במהלך המחזה.

אבל חשוב מכך - ב"הבגידה", פינטר לא משתמש בחזרה לאחור בזמן בתור טריק עלילתי זול. פינטר מנסה להחליף את שאלת ה"מה הלאה?" הקלאסית בשאלת ה"איך?". הוא מנסה לעניין אנשים בגורמים שהובילו את הדמויות לנקודה הזו, רק בשביל להראות להם שהם התקדמו בכיוון הלא-נכון: שאין כל טעם לחזור לאחור בזמן, ושהכיוון הנכון היחיד שאפשר להתקדם אליו הוא קדימה. לא רק הדמויות מפספסות הזדמנות במהלך המחזה - גם הצופים בזבזו את זמנם בצפייה במידע לא רלוונטי.

אבל "סיינפלד" מכניסה את הטוויסט שלה לנושא, כי "סיינפלד", כפי שבוודאי שמתם לב, היא סיטקום. ובמקרה של "סיינפלד", יותר מבכל סיטקום אחר, כנראה, הסדרה לעולם לא עוסקת בהשלכות (חוץ מבפרק אחד, אבל יש עוד כמה שבועות עד שנגיע לשם). השאלה "מה הלאה?" עולה שם לדיון פעם אחת בדיוק (זוכרים שג'ורג' הציע נישואים לסוזן?), רק בשביל להיזנח לחלוטין מיד אחר כך ולפנות מקום לשטויות הרגילות של כוכבי הסדרה. אם פינטר גרם למחזה שלו להתרחש מהסוף להתחלה מתוך בחירה, בניסיון להעביר מסר חברתי כלשהו, לתסריטאי "סיינפלד" לא היתה שום ברירה בעניין. מהרגע שהם בחרו למקם את הסצנה הראשונה בסוף הסיפור, יש רק כיוון אחד בו הם באמת יכולים להתקדם. אז פינטר יכול לבחור להעביר מסר נוקב ככל שירצה במהלך המחזה שלו, אבל במקרה של "סיינפלד"? אנחנו פה, יותר מתמיד, בשביל הצחוקים.



פינת הטריוויה
אם ראיתם את פרק הפיילוט המפורסם של "סיינפלד", בוודאי תזכרו כי במהלך הפרק, השכן המופרע של ג'רי זכה לשם "קסלר". אם התעניינתם בנושא אפילו קצת, לא הייתם צריכים להתאמץ הרבה בשביל לגלות את הסיבה מאחורי החלפת השם: דמותו של קריימר מבוססת על קומיקאי בשר-ודם, בשם קני קריימר, אבל במהלך שידור הפיילוט עדיין לא הושג אישורו של קריימר האמיתי להשתמש בשמו לצורך התוכנית. לאחר שידור הפיילוט, הסכים קני לתרום את שמו לסדרה, ומפיקי "סיינפלד" קיוו לטאטא את השם "קסלר" מתחת לשטיח, בתקווה שכולנו נשכח ממנו.

אבל צופי "סיינפלד", כידוע לכולם, הם אנשים חדי-אבחנה שלא נוטים לשכוח מטעויות כל כך מהר. וכך, בעונתה האחרונה של הסדרה, החליטו קברניטי הסדרה שהגיע הזמן לפתור את התעלומה, וניצלו את כל נושא החזרה-בזמן כהזדמנות לספק לצופים הוותיקים של הסדרה סיבה הגיונית בתוך הסיינפלד-וורס לשם "קסלר". התשובה, כפי שזו נחשפת בקטע המשעשע במיוחד שמתרחש 13 שנה קודם לאירועים ב"הבגידה", היא שזה השם שמופיע על האינטרקום של קריימר.

אז נכון, אף אחד לא קורא לקריימר ככה אחרי פרק הפיילוט, לא בטעות (ובטח שלא בכוונה), אבל היי, למי אכפת? אותי זה הרגיע.



רגע הקסם
מכל פרקי "סיינפלד", "הבגידה" הוא כנראה אחד הפרקים הכי ראויים-לציטוט. גם ללא השימוש בכל נושא הדילוג בין הזמנים, "הבגידה" מכיל כמות עצומה של רגעים נהדרים.

למשל, קריאות ה-"!Funny guy! Right Here" של ג'ורג' או הצהרתה של איליין "!He schnapped me". בנוסף, המשחק בין הזמנים מספק כמה בדיחות משעשעות במיוחד שמוסיפות על הבסיס המשעשע הזה, ומשאיר אותנו תוהים, למשל, עד כמה הולכת לגדול הסוכריה הענקית שקריימר נושא עימו במהלך כל הפרק.

אבל בתוך כל הבלגן הזה, רגע הקסם נרשם כש"סיינפלד" מנסה לרדת עד הסוף לשורשי הסיפור הזה. הסצנה בסוף הפרק, שמציגה את אחת הפגישות הראשונות של ג'רי ונינה (עם הופעת אורח של סוזן, לא פחות!), זוכה למעמד רגע הקסם ולו רק בגלל דיאלוג קסום אחד:



נינה: והם קראו לזה רשת כלל עולמית. אפשר לשלוח אי-מייל לכל אחד!
ג'רי: מה את, מדענית?
נינה: אוי, חייבת ללכת.
...
ג'רי: מה לעזאזל זה אי-מייל?