בכל פעם שאני חוזר הביתה מהעבודה יש לי דחף להתאבד. תקעו לי, סנטימטר ליד הבית, שלט אחד ענקי. השלט הזה, בטח דיגיטלי, מפרסם את הכבלים, הדיגיטליים, את הערוצים שלהם, הדיגיטליים, ולידו יש איזה שלט שמפרסם מכונית, כן כן, גם היא דיגיטלית. איך שאתם נכנסים אליה אוטומטית קופץ לכם חלון שאומר לכם שווינדוז נתקע ושצריך לאתחל לה את הגלגלים. הכל, בעולם הזה, מסתבר, הוא או דיגיטלי, או דיגיטלי וואנה בי. והנה הכבלים, שהם, כאמור, דיגיטליים, מפרסמים את סינמה 1,2,3, הסרטים הדיגיטליים הכי טובים בעולם. בכל פעם שאני חוזר הביתה אני רוצה להתאבד. כלומר, זה לא שהם לא מתביישים בזה, הם עוד עושים לזה פרסומות, משלמים על זה כסף, לא דיגיטלי, ומאכילים אותנו בארנב המכוער הזה. ביחד עם הכובע. ביחד עם האמא של הכובע. שכן כן, גם היא, רוצה להיות דיגיטלית.

הם היו חייבים להתחרות עם יס, אז הם הוסיפו דיגיטלי. לכל דבר קטן הם הוסיפו דיגיטלי. דיגיטלי פה, דיגיטלי אמא שלהם, ועכשיו, עכשיו יש לכם המון ערוצי סרטים עם שמות הזויים, סינמה בחיתול שלי, יש לכם המון סרטים, שאיך שלא תסתכלו עליהם, מאיזה כיוון שלא תרצו, כמה שלא תרצו, בדיגיטלי של העניין, הם סרטים חרא. במקרה הטוב, וזה גם בחסד, סרטים שהתאימו, בזמנו, לערוץ 4 בשתיים בצהריים, במקרה הרע סרטים שגם בערוץ 1 היו חושבים פעמיים אם לשדר או לא. או, במילים אחרות, וכאמור, חרא. והם לוקחים את החרא שלהם, מגלגלים אותו יפה יפה, מרוב שזה יפה אתם לא יודעים שזה חרא, ונותנים לכם שאחטה ישר לריאות. סרטים דיגיטליים לריאות אנאלוגיות בבושם מנז`-א-טרואתי`, ותגידו, תגידו, זה דיגיטלי או לא דיגיטלי?

במדינה מתוקנת כבר היו נוקמים בהם. או הממשלה או הציבור. שאילתות, בירורים, איומים, אבל בישראל אנחנו מסתפקים ברובי ריבלין, עם הפרצוף המחויך שלו, טיפוס חכם שנראה אידיוט, או, אולי, טיפוס אידיוט שנראה חכם, שרוצה לתת להם מה שהם רק ירצו, כי שרי תקשורת הולכים ובאים, אבל גם הכבלים וגם איליי ההון נשארים, ובישראל, מי שלא משפיע, לא משנה איך, שוקע. וכמובן שהציבור, וואו, זה דיגיטלי, לא בדיוק יעשה עם זה יותר מדי דברים. סה"כ האופציות מוגבלות והקלפים דגנרטים, אז לא נותר לנו אלא להתיישב מול המסך, להתחבר ליס, בתקווה שהחברה תעבור את הרבעונים הבאים, או להיות תקועים עם החרא הדיגיטלי שלנו, ולחשוב למה, למה לעזאזל זה מגיע לנו?

מה שקורה עכשיו, הדבר האחרון שהיה צריך לקרות, ומסתבר, הדבר הראשון שהיה צפוי לקרות, זה שאתם משלמים יותר על יותר החומר שלכם, אבל, דפקטו, מקבלים חומר שלא שווה כלום. שמדללים לו את הצורה. השמנה שוב שרה, ואתם שוב נדפקתם. הם הוסיפו ערוצים, אבל תוך כדי, ייבשו את שאר הערוצים, ככה שאין לאן לברוח. ערוץ 3 הפך למטחנה של שידורים חוזרים, הסדרות הכי טובות בעולם, ערוץ 4 הפך לערוץ רטרו כשהסרט הכי טוב שתראו שום הוא מקסימום מתקופת הרנסנס, ערוצי הסרטים החדשים לא שווים כלום, לקחו לכם את ערוצי הפורנו בשביל שתצטרכו לשלם לכל סרט 15 שקל, הפיי-פר-פיו יקר ויש יותר מדי סרטים לא מעניינים, שלא לומר שידורים חוזרים מפה עד הטוסיק של ביל קלינטון בסלאמס, ערוץ 6 לא שווה את הכסף שנזרק אליו, לא היום בכל אופן, וככה, ממש ככה, אתם אולי מקבלים דיגיטלי, אתם אולי מקבלים "ערוצים כמו באמריקה" (כי אף אחד לא יודע ששם מקבלים מאות ערוצים), אבל, עיקרו לכם את האמא של הצורה. ברישיון. בהסתדרות. בקומבינה של הדבר.
בישראבולף.

לא תמצאו על זה מילה בשבועוני הטלוויזיה, כי הם חיים בעולם אחר, שלא לומר שיש להם עומק של צלחת פיטרי. לא תמצאו על זה מילה, לא יותר מדי בכל אופן, בעיתונים, גם כי הכבלים מייחצנים את עצמם כמו מלחמת העולם השנייה וגם כי לאף אחד לא נחמד, אבל, לאט לאט, בטיפין של הדבר, פותחים לכם את החור בכיס, טלוויזיה לעשירים, נותנים לכם קדחת בתמורה, ורק הכבלים, רובי ריבלין ותעשיית החארטה האמריקנית שזורקת אלינו שאריות בשר (בתמורה להמון כסף) מרוצים מהדבר. כלומר. הם כולם מרוצים מן הדבר, ורק אתה, אתה ואת, ואנחנו, שאנחנו לא דיגטיליים, שבסך הכל ביקשנו תוכן, היינו אפילו מוכנים לשלם, ורק אתה, את, אנחנו, לא מבינים איך ולמה זה קורה לנו. עולם דיגיטלי, ללא ספק. אבל, מסתבר, החארטה אותה חארטה, השקרים אותם שקרים ולדפוק את הציבור זה לדפוק את הציבור. איזה נחמד לנו, איזה סרטים טובים לנו, דיגיטלי דיגיטלי,

נדפקנו נדפקנו. באנלוגיות של הדבר.

דיגיטלי, אמרתי?