"בשביל האסקפיזם היינו רואים חדשות"
רענן אלמונד (ניר לוי), "מיכאלה"

ישראל 2004, המציאות. האלימות בשיאה, תאונות הדרכים גובות עוד ועוד קורבנות, התוכניות הכלכליות של ביבי עוזרות בעיקר לו, השלום עם הפלשתינאים מזמן השמיע חרחורי גסיסה אחרונים, ההיי טק התמוטט ברעש גדול לפני כמה שנים ולנוכח התקריות האחרונות עולם הפשע המקומי מעולם לא נראה פחות חביב. מה שמוזר הוא שאנשים שאני פוגשת בכלל לא מכירים אחד את השני, לא קשורים זה לזה משפחתית ויותר מזה גם לא דומים חיצונית אחד לשני, למעשה אנשים לא נראים כאילו הופרדו בלידתם בלי שום הסבר הגיוני. אמהות לא שוכבות עם החבר הכי טוב של הבת שלהם (תודה לאל), שרון אלכסנדר לא רוקד לי בסלון כשהוא לבוש בשום דבר מלבד תחתונים, חני נחמיאס תככב עוד מעט בעוד מחזמר לראש השנה / חנוכה / פסח (מחק את המיותר) וניר לוי מסתובב לו בין מדורי הרכילויות כשעל שערו אין אף טיפת ג'ל מיותרת.

ישראל 2004, "מיכאלה". פיגועים, מובטלים, תאונות? לא בעולמנו. כאן ההיי טק בשיא פריחתו וכל חברת סטארט אפ (כן יש עוד כאלו בעולם הזה) שמורכבת משלושה חנונים שממשיכים לכנות אחד את השני גאונים למרות שהמוצר שהם מפיקים כבר מזמן הפסיק להיות חידוש אי שם בשנות השמונים, מקבלת הצעות עם שישה אפסים. עולם הפשע לא כל כך מפחיד כמו שהוא נראה, והעומד בראשו הוא בסך הכל ערס מזדקן וחביב העונה לשם גרשון (אלברט אילוז), עם חלום לעמוד בראש חברת היי טק, זיקה לרפואה אלטרנטיבית ומשיכה לסבתות מרוקאיות. אז מה אם הוא פה ושם שובר ידיים ורגליים? הוא לעולם לא יחשוב אפילו להטמין פצצה בבניין מסחרי בתל אביב. אסי (אפרת כהן) הגיבורה של הוורס ההזוי הזה מגלה יום אחד שהיא דומה שתי טיפות מים למיכאלה, הכלבה התורנית מהגיהינום, מה שגורם לה לתפוס את מקומה. האמא של הדוגמנית האנורקסית הייצוגית שדומה באופן מפתיע לנחמיאס משחקת אותה מיס רובינסון עם החבר של הבת. שרון אלכסנדר, פעם כוכב סרטים על גבריות ישראלית במדים במשבר צבאי והיום שחקן שהמצב הרעוע של הקולנוע הישראלי מאלץ אותו לגלם גבר במשבר שנות החמישים בטלנובלה, מנסה לפתות את נחמיאס הצנונית בסטריפטיז, ומעל הכל, משקיף על כולם ומעיר הערות סרקסטיות בעוד הוא הוגה מזימות, ניר (נירו) לוי, סליחה - רענן אלמונד, בבגדים שחורים צמודים פלוס שפופרת סחוטה עד הסוף של ג'ל לשיער.



אז מה הפלא שקצת התמכרתי? מה הפלא שלמרות העלילות המופרכות, הסיפור ההזוי והגילום הלא מציאותי של חיי היום יום בישראל (מציאות? מישהו אמר מציאות?), אני מוצאת את עצמי חוזרת ערב ערב לפרקים של "מיכאלה", שאפילו מצליחים לעורר בי חיוך?

אז נכון, העלילות מופרכות והדמויות הן לא יותר מקריקטורה ייצוגית מהלכת. כך למשל, הדוגמנית האנורקטית היא גם מסוממת וגם נורא מרוכזת בעצמה (ועדיין מתחשק לי משום מה לצעוק כל פעם שאני רואה אותה "ק-ל-ר-ה"); החנון השמנמן הוא גם גאון ההיי טק שלא מצליח לו עם בחורות (לפחות בהתחלה); הבחורה היפה היא גם הבחורה הרעה, הפאם פאטאל, שרודפת רק אחרי כסף ומשאירה מאהבים שבורים מאחור (מיכאלה); וזה עוד בכלל בלי לדבר על דמויות מופרכות כמו צבי האב השיכור (אוי גיל פרנק, לאן הידרדרת? כיצד נפלו גיבורי טלנובלות בכיכובן של סופי צדקה? יום אחד אתה הגיבור השרמנטי של "לחיי האהבה" ויום אחר מזקינים אותך בעשרים שנה ואתה לא מצליח לספק אפילו בחורה אחת) והעובדה שחלק מהשחקנים (כמו לוסי דובינצ'יק וחני נחמיאס) נותנים ברגעים מסוימים הופעה מעליבה, גם את עצמם, אבל בעיקר את הצופים.

נושאים כמו יחסי הורים וילדים, בגידות בחיי הנישואין, משבר גיל החמישים, דעות קדומות ואפליה עדתית, אנורקסיה, סמים, אונס, פשע ואלימות מועלים ב"מיכאלה" בתדירות שבה הדמות של שרון אלכסנדר מתנהגת בפתטיות וזוכים לעיסוק שטחי ופלקטי. אין גם טעם לצפות למחקר מעמיק שקדם לכתיבת התסריט. כך למשל, עולם הפשע של "מיכאלה" נראה יותר כחיקוי של הופעה של פושעים בסדרות אמריקאיות מאשר משהו שיש לו איזה שהוא קשר למציאות הישראלית, ואנשי ההיי טק עובדים על עט דיגיטלית מסתורית, אך לעולם לא יסבירו במונחים טכנולוגיים מה הם בעצם עושים.

גם את סוף הסדרה לא קשה לנחש. איך שלא תסתכלו על זה, בטוח שהוא יהיה טוב - הרעים ייתפסו, הזוג הרומנטי המוביל יהיה ביחד והכל ישוב על מקומו בשלום. אחרי הכל, אנחנו חייבים שככה זה יסתיים, מה נשאר לנו חוץ מזה, המציאות?

אז למה בכל זאת התמכרתי? בגלל שבראש ובראשונה היוצרת של הסדרה הזאת, סיגל אבין, היא כנראה הדבר הכי טוב בתחום הטלנובלות בארץ (וכמעט היחיד אם חושבים על זה) והיא עושה את זה בחן ובכשרון שמעידים על הניסיון שצברה ב"לחיי האהבה" וב"משחק החיים", הפרויקטים הקודמים שלה. אבין יודעת יפה מאוד ללגלג על הז'אנר ולהשתמש בו כדי ליצור טלנובלה שבראש ובראשונה לא לוקחת את עצמה ברצינות. מי שמכיר את חוקי המשחק של הטלנובלות ושל אופרות הסבון ומגיע עם ציפיות בהתאם יכול ליהנות ממנה מאוד. היא מלאה בדיאלוגים מלאי הומור ובדמויות קומיות, כמו האחים כהן בעלי חברת ההיי טק (שכפי שכבר אוזכר כאן דומים באופן מחשיד במיוחד לג'נטלמנים מ"הס") או דוד המלך, אחד מהפושעים של גרשון (שקטע הריקוד בחלום שלו לאחר שגרשון שבר לו את הידיים והרגליים היה אחד הקטעים הקומיים ההזויים בסדרה) שגורמים לסדרה להיות סדרת קאלט פוטנציאלית. תוסיפו לזה טוויסטים עלילתיים צפויים שעדיין מצליחים לגרום לצופים לחכות להתרה שלהם בפרק הבא וגם משחק קומי משובח של כמה מהשחקנים שנראה עליהם שהם חולקים בתפיסה של "אם זה מה שאני יכול להשיג בתעשייה אז לפחות באתי לכאן ליהנות" כמו ניר לוי ושרון אלכסנדר.



באקלים הטלוויזיוני הישראלי של היום שמורכב מתוכניות מציאות סטייל "אמצע הדרך", תחרויות כשרונות דוגמת "כוכב נולד" וה"אקדמיה לצחוק" או תוכניות הפחדה המחנכות אותנו איך להוריד במשקל, או לא לעשות תאונות דרכים, אקלים טלוויזיוני שבו אין כמעט מקום לדרמה מקורית, הרבה אנשים מוצאים את עצמם מתחברים ל"מיכאלה" פשוט כי הם לא אוהבים את האופציות הישראליות האחרות ועדיין רוצים לראות שחקנים ישראלים ולשמוע קצת עברית.

אבל יותר מהרצון במשהו ישראלי, "מיכאלה" מספקת את אותו צורך שמספקות גם "כוכב נולד 2" ו"אמצע הדרך", הצורך שלנו לא רק לברוח מהמציאות שבה אנו חיים, אלא גם ליצור לנו מציאות ישראלית אחרת. מציאות שבה נערות מעיירות פיתוח יכולות ביום אחד להיות כוכבות ולקבל טלנובלה משלהן, מציאות שבה דתיים וחילוניים עובדים יחד כדי להרוויח את הפרס בסוף המסלול, ו... כן, גם מציאות שבה ההיי טק נמצא בפריחה, הפושע התורן לא נראה כל כך מפחיד והנערה משכונת המצוקה תזכה בסוף בישראלי היפה והרגיש (נתי רביץ במקרה שלנו) שיגשים את החלום האמריקאי ויהפוך למיליונר.


יהירות ודעה קדומה