"סיינפלד" תמיד נחשבה למהפכנית עקב היותה סדרה קרה ומנוכרת, שמקצינה את המגבלות החברתיות של גיבוריה. זה מה שהבדיל אותה מסיטקומים מתקתקים שכיכבו בטלוויזיה האמריקאית עד אז. במהלך מופע סטנד-אפ של ג'רי, הוא איפשר לקהל לשאול שאלות עליו ועל הסדרה. הראשונה שנשמעה היתה "למה הרגתם את סוזן?" ("ההזמנות", סיום העונה השביעית). התשובה היתה שזה היה בידיעה שהקהל שמכיר ואוהב את הסדרה לא היה רוצה לראות פרק חתונה (וגם "כי אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו"). וואלה.

ואכן, "סיינפלד" כמעט מעולם לא עסקה ברגשות אמיתיים או יחסים מורכבים. ואז הגיע "שלווה עכשיו" והראה לנו למה, ומה קורה כשארבעת גיבורנו מנסים להרגיש משהו אמיתי. רגשותיו של ג'רי עולים על גדותיהם. הוא מפסיק להיות מצחיק, הוא מציע נישואין לאיליין, ואפילו בוכה אחרי מאורע די שגרתי בחייו - פרידה מבחורה.



איליין: מה קרה?
ג'רי: זה בגלל פאטי.
איליין: ג'רי, אתה נפרד מבחורה כל שבוע.
ג'רי: מה... מה זו ההפרשה המלוחה הזו?!
איליין: אלוהים אדירים, אתה בוכה.
ג'רי: זה נורא. אכפת לי.

אז אחרי "יאדה יאדה" ו"הקול" (הראשון מצוין, מהשני מעולם לא התלהבתי), "שלווה עכשיו" מציע לנו עוד מטבע לשון, החל בשם הפרק ובקטע הפתיחה. שלושת גברברי הסדרה בשלב כלשהו מוצאים שלווה לכאורה. אירוני, בהתחשב בעובדה שהיא מגיעה בעקיפין מכיוונו של האיש הכי קריזיונר בסביבה, פרנק קוסטנזה. הוא חושב שקלטת הרגעה תמימה באמת תעזור לו להעלים או אפילו להדחיק את הכעס שלו. אבל על פניו המצב לא נראה שונה, פרנק צורח כרגיל על כל סובביו ורק משחרר איזה "שלווה עכשיו" השמיימה פה ושם. בנו ג'ורג' וחבריו ג'רי וקריימר הם אלה שמראים גם צדדים אחרים ומתחברים לרגשותיהם. וזה לא שעד עכשיו הם לא יכלו, הם פשוט לא רצו.

הכל מתחיל משני אירועים מרכזיים: בראשון חברתו הנוכחית של ג'רי (לורי לולין, שלעד תיזכר כבקי מ"צער גידול בנות") מעירה לו על כך שמעולם לא ראתה אותו מתרגז באמת (אפילו אחרי שהיא מסרה את הכרטיסים שלהם למשחק של הניקס לטובת מסעדה סינית-ספרדית) ודווקא היתה מאוד רוצה.

ג'רי: היא אומרת שאני מדחיק את הרגשות שלי.
ג'ורג': אז מה אכפת לך מה היא חושבת?
ג'רי: גוף טוב.

המאורע השני והיותר "סיינפלדי" מביניהם הוא דלת רשת מעופשת שקריימר לוקח מפרנק, לאחר שהיא מסיימת את חייה בבית משפחת קוסטנזה. שם גם מתוודע קריימר ל"שלווה עכשיו" של פרנק, אבל מוצא את שלוותו שלו בהתקנת הדלת אצלו, כדי להשרות אווירה כפרית ופסטורלית. או כמו שהוא קורא לזה: "רוחות הערב הקרירות של כל עיר, ארה"ב". בהתחלה הוא באמת נראה רגוע יותר, אבל אז פורצת מלחמה עם ילדים מהבניין. שלווה עכשיו?



בינתיים ג'ורג' נחלץ בניגוד לרצונו לעזור לאביו בעסק הצדדי והלא מאוד משגשג שלו - מכירת מחשבים (הוא ראה את "הרשת", עם ההיא מהאוטובוס). הוא נחרד לגלות שיש לו יריב, שהיה כזה מאז הילדות. כן, כן, לויד בראון איז באק. ג'ורג' עדיין שומע בראשו את אסטל צווחת "למה אתה לא יכול להיות כמו לויד", ומרגיש מאויים למרות התמוטטות העצבים המפורסמת של לויד. בהתחלה ג'ורג' כמעט מתפטר, אבל כאשר הוא רואה את לויד מבצע עוד מכירה מוצלחת הוא חייב לנצח אותו בכל מחיר.

לויד: שלווה עכשיו. טירוף אחר כך.

ואיליין? היא עסוקה בפיתוח בלתי רצוי של ה"שיקסע-אפיל" שלה, ובקבלת נשיקות צרפתיות רטובות מזכרים יהודים צעירים ומבוגרים כאחד, ואפילו רמיזות מהרב גליקמן הפטפטן (הידעת? לרבנים מותר לצאת עם בחורות). ועכשיו יש לה עוד יהודי על הראש, ג'רי. לאחר שחברתו פאטי מתגרה בו בכוונה והוא רואה כמה זה כיף לכעוס, הוא הולך רחוק מדי והיא זורקת אותו. ואז, ג'רי מגלה בעצמו לא רק כעס אלא גם רגשנות לא אופיינית בעליל. אחרי שהוא מבהיל את ג'ורג' בביטויי אהבה חוזרים ונשנים, השיא מגיע בהצעת הנישואין הנ"ל לאיליין. היא כמובן נבהלת לא פחות, אבל מתברר שכל מה שג'רי צריך בשביל לחזור לעצמו זה להיבהל קצת בעצמו - מג'ורג'.



העיתוי לא יכול להיות טוב יותר - ג'ורג' סופסוף ניצח את לויד בראון לאחר שהעמיד פנים שהוא מוכר את המחשבים (מה שלום ארט ואנדליי באמת?). למעשה, ג'ורג' קנה אותם בעצמו והתכוון להחזיר אותם ולקבל את כספו בחזרה, ובינתיים עשה טעות גדולה - הוא אחסן אותם אצל קריימר. כמובן שהעיתוי לא יכול היה להיות גרוע יותר, ולא בגלל הילדים הוונדליסטים, אלא דווקא בגלל ג'רי שדורך על הורד האחרון של קריימר, וזה כמובן מוציא את העצבים על המחשבים שבדירתו. איכשהו, ג'ורג' נכנע לשפוך רגשותיו על ג'רי הקשוב, וכאשר מתהפכות היוצרות ואפילו ג'ורג' מבטא רגשות כנים - כמובן שהערה מגעילה של איליין תחזיר גם אותו ל"מוטב", לאחר שהיא מסיקה שהפתרון לצרותיה הוא הסכמה להצעת הנישואין של ג'רי, אך הוא כמובן חוזר בו. מה זאת אומרת למה? כי ג'רי החדש לא עובד כאן יותר.

ג'ורג': את יודעת, כל השנים האלה תמיד רציתי לראות את שניכם חוזרים להיות ביחד.
איליין: זה בגלל שאתה אידיוט.

כבר נטען כלפי שתי עונות הסיום שהן גורעות מהאחרות בשילוב קווי העלילה. ב"שלווה עכשיו" זה נעשה באופן כמעט מושלם. אפילו קו העלילה של איליין, שבהתחלה נראה שהוא שם בשביל הצחוקים בלבד, מתחבר בסוף לזה של ג'רי ומשפיע לרגע על שניהם. בנוסף, כל הרגשות האלה שמשתלטים על כולם לרגע לא הופכים את "שלווה עכשיו" לפרק לא אופייני של "סיינפלד", אלא דווקא לאחד היותר מוצלחים ומשעשעים בעונה הזו בפרט ובסדרה בכלל.


רגע הקסם
אם כל זה לא מספיק, עוד קטע מזכיר לנו שאנחנו בעולם של "סיינפלד". בכל זאת, הרי לויד בראון היה אמור למכור כמה מחשבים. בסוף הפרק מתברר שהטלפון שלו בכלל לא היה מחובר והוא סתם נהנה לצלצל בפעמון. סיום מושלם, לא?



עוד ראוי לציין הוא הקטע בו איליין טורקת את הדלת מאחורי קריימר, בדיוק כשהוא עם זיקוק ביד וצעקת עידוד לג'רי בפיו: "כולן חוזרות ממש..." *טריקה*. וגם את ג'ורג' שאומר יפה שלום לאמא אסתל והיא צווחת לו "איחרת!!". וקריימר שנתקע בדלת הרשת החדשה שלו. אה כן, וכשג'ורג' מפריע להצעת הנישואין של ג'רי לאיליין ושואל את ג'רי "מה קרה לרגל שלך?", או כשהוא מנסה לשכנע את איליין לקנות ממנו מחשב:

איליין: אני לא קונה ממך מחשב.
ג'ורג': יש פורנו.
איליין: אפילו.

אוף, עכשיו אני כבר לא כל כך בטוח. לא, אני כן. שלווה עכשיו!


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"