מה שהולך לבוא עכשיו בפרק הוא ריכוז של כל נקודות המפנה הגדולות והמכריעות ביותר בכל אחד מהסיפורים, בן רגע, בבת אחת. פסיפס אחד גדול שיוצק לתוכו המון מתח, חרדה, אימה, התרגשות, מסתורין ויופי. הקטעים הולכים ומתקצרים, משתלבים זה בתוך זה בתיאום יוצא מן הכלל ויוצרים סערת רגשות פנומנלית עם אוברטונים רגשיים ומורטי עצבים. אחד הסיקוונסים היפים ביותר בתולדות הסדרה, מן הסוג שמותיר חלק מן הצופים הקבועים נטולי כל יכולת ביטוי מילולית, ואת החלק השני עם רצון עז לצרוח השמימה. מן הסוג שהופך את "באפי", הסדרה, למה שהיא.

זה מתחיל עם ספייק, ועם הולדן שמזהה את שמו משום מה. "איך אתה מכיר את ספייק?" תמהה באפי, והיא לא הולכת לאהוב את התשובה. הוא זה ש, איך אומרים את זה? המילה "Sire" שהיא עצמה לימדה את הולדן, חוזרת לנגוס בה באחוריים, כיוון שספייק הוא הערפד שיצר אותו; ספייק, עם הצ'יפ והנשמה, בו חזינו לכל אורך הפרק יושב בבר, פוגש בחורה, פוסע איתה ברחוב ומגיע לדלת ביתה במה שנראה כמו טקס חיזור טבעי ונורמלי, פתאום מתנפל על צווארה ומתחיל לזלול; דון השבורה חוזה בג'ויס בעלת ההילה המלאכית, שמבשרת לה בשורת איוב מסתורית משלה - "When it's bad, Buffy won't choose you. She'll be against you", ונעלמת, מותירה את דון מבוהלת, המומה ובוכייה; אנדרו פונה אל ג'ונתן, שלפתע מבחין גם הוא בקריפי וורן, ונועץ בבטנו פגיון; "קאסי" הופכת לצינית, מלגלגת על ווילו, משתמשת באנלוגית החור בלב שלה מתחילת הפרק כדי לצחוק עליה באכזריות, ואז עוברת לאיומים קונקרטים ואולטימטיבים, יותר מפחידים מכל מה ששמענו בעבר. ווילו מבינה, וה-From beneath you it devours המיתולוגי פתאום מקבל שם, פנים, חזות. "Not it, me" הוא אומר ומכלה את עצמו, בעוד ווילו מעכלת בהלם את ההתרחשויות; דון עדיין שרועה על הרצפה; ג'ונתן מתמוטט, נופל אל תוך החותם כצלוב, וממלא אותו בדם, בעוד אנדרו ו-וורן עומדים וצופים; קורבנו של ספייק מאבד את חייו, בספייק ניכרת תאוות ההרג; הולדן הופך לאבק ומותיר את באפי מוכת הלם משל עצמה. סוף.



כל שנותר הוא לשבח את רבקה ראנד קירשנר ודרו ז. גרינברג על כישורי עריכת הסיפור שלהם, ואת מר פיטר בסינסקי על פעולת העריכה עצמה. אם בכל פרק גדול של באפי בולט אלמנט אחד מעל כולם, הרי שהפרק הנוכחי מצטיין בעריכה מתוזמנת ומדוייקת שבונה את המתח בפרק ומכריחה כל שוט ושוט להתייצב במקומו ולפעול במקסימום תפוקה. צורת העריכה עושה את הפרק למה שהוא וגורמת לו לעבוד בצורה הכל כך טובה בה הוא עובד. אי אפשר לומר זאת יותר מדי פעמים: "שיחות עם אנשים מתים" חייב את זכות קיומו לכותבים, לבמאי, לקאסט ולמאות אנשים נוספים, אך בעיקר לשלושת העורכים שעבדו עליו ופשוט לא היו יכולים לעשות עבודה טובה יותר.

וזהו. אנחנו, כמו גם הדמויות שלנו, נשארים באוויר עד הפרק הבא, בלי תשובות לשאלות, בלי פתרונות לתעלומות, בלי תרופות למכות. מה שבטוח הוא שעכשיו אנחנו מבינים מה היה כל כך מהפכני בלשוחח עם אנשים מתים. כי כאן, בניגוד למקומות אחרים, המפגש עם המתים הוא תהליך שגורר אחריו שינוי, אם לא במצבן הפיזי של הדמויות, בטח ובטח שבמצבן הנפשי ובתודעתן, ויש אף פוטנציאל להשפעה קולקטיבית מרחיקת לכת. אף אחת מן הדמויות לא כשהיתה, ובכל זאת, הן סוגרות מעגל ומסיימות את הפרק בדיוק באותה צורה בה התחילו אותו.

לבד.


חזרה אל דף הפרויקט