המאבק השגרתי של באפי בערפד פשוט מקבל תפנית כבר מן ההתחלה, כאשר הוא מזהה אותה כמכרה ותיקה. הולדן "וובס" וובסטר, מסתבר, למד בתיכון סאנידייל וסיים במחזור 1999, בדיוק כמו באפי ורוב הסקוביז. שוב מפגין כאן ג'וס את חוש ההומור המיוחד לו כאשר הוא לוקח סיטואציה יומיומית לחלוטין ומשלב אותה בתוך הקיום הפנטסטי של הדמויות בעולם שלו, בכך גורם לה להיראות הכי טבעית ובנאלית, כאשר בשבילנו כמובן שהיא לא, והנה נוצר האפקט הקומי. לוקח לבאפי קצת זמן לזהות ולשייך, והאמת היא שזה די מפדח כשדבר כזה קורה, אבל סוף טוב הכל טוב והיא נזכרת. השניים פוצחים בסמול טוק אופייני על הא ועל דא, מתעדכנים אחד בחיי השניה, מחליפים רכילויות ואנקדוטות משעשעות (קרייזי ג'יי באמת משוגע, סקוט הופ יצא מן הארון - קריצה קטנה כלפי השחקן ששיחק אותו, שמופיע בימים אלו ב"הכי גאים שיש"), ממש כמו פגישה רגילה של בוגרי תיכון, והעובדה שהיא קוטלת והוא ערפד לא מפריעה כלל וכלל. להיפך, הקוטלת מוצאת את עצמה מלמדת ערפד את אורחות החיים של ערפדים, מה משמעות החלפת הפרצופים, מה זה "Sire" וכן הלאה (והוא בתמורה מלמד אותה סוף כל סוף איך אומרים נמסיס בצורה נכונה, לעזאזל עם וורן הזה וקשיי ההגיה שלו). זה לא צריך להפתיע אותנו יותר מדי שהיא מרשה לעצמה ללמד אותם על עולמם - כשהגבולות בסדרה נפרצים, הם נפרצים עד הסוף. ובאפי כבר פרצה כל גבול אפשרי בכל בנוגע לערפדים. משהו מעניין קורה כשהולדן מציין בפניה שהיא תמיד נראתה לו מסתורית. "הייתי?" היא מחייכת לעצמה, ונראה כאילו התווית הזו מאוד מוצאת חן בעיניה. אז, עוד דיברו עליה קצת, אמרו שהיא יוצאת עם בחור מאוד מבוגר (מי זה יכול להיות?!), או שהיא בקטע חזק של דת. באיזשהו מקום, והיא עצמה בטוח תכחיש את האמרה הזו, באפי קצת מתגעגעת לתקופת התיכון. היא נותנת לעצמה להתרפק עליה, ואולי זו הסיבה האמיתית שהיא ממשיכה את השיחה הארוכה עם הולדן ואף נהנית ממנה. הוא מזכיר לה נשכחות, בעיקר את מי שהיתה אז וכמה פשוט, יחסית, היה להיות הקוטלת.



והיא כנראה נהנית כל כך, עד שהיא שוכחת לרגע עם מי היא משוחחת וכמה מסוכן הוא, מורידה את כל חומות ההגנה ומשאירה את עצמה חשופה לחלוטין ופגיעה למתקפה. כן, ויש גם את כל העניין הזה שהוא ערפד והיא קוטלת, בלה בלה בלה. אבל הולדן הוא יצור שטני, הרבה מעבר לערפד שבו - הוא סטודנט לפסיכולוגיה, פסיכיאטר מתמחה בבית חולים לחולי נפש. או במילים אחרות, Evil! ובאפי, כאילו לא למדה אף לא סמסטר אחד בפסיכולוגיה 101 עם כלבת גיהינום מפלצתית, פולטת בנוכחותו, בשיא הספונטניות והתמימות, את המשפט "Me? Not so much connected", שעוד ישנה לחלוטין את כיוון השיחה. בחייך, יא באפי, לא אומרים כאלו דברים לפסיכולוגים! ברור לחלוטין שהוא יקלוט את העצם שנזרקה לעברו וימשיך לנשוך. "אני מחוברת, אני מחוברת להמון אנשים" היא מנסה לעדן את פליטת הפה, ובאופן אירוני היא כלל אינה שומעת את הפלאפון המצלצל - דון, שנמצאת עמוק בתוך סרט האימה הפרטי שלה ומנסה להתקשר. אכן, מחוברת.

כצפוי, הנסיון הנואש לא עזר, ובשלב הזה העניינים כבר נראים לגמרי כמו סשן של טיפול פסיכולוגי מעמיק. באפי שוכבת על מצבה (=ספה), ושופכת את בעיותיה בפני הולדן שיושב ולצידה ומקשיב בקשב רב. וכמו בכל טיפול אופייני, היא נוגעת בנושאים כמו בעיות במערכות יחסים, פחד ממחויבות, השפעות הילדות, מערכת היחסים בין ההורים, מנגנוני הגנה וכן הלאה.

הבעיה הראשונית שמעסיקה את באפי, כפי שאנחנו רואים, היא הקושי למצוא בן זוג. פוגשים מישהו, יוצרים קשר, אבל זה לעולם לא נמשך. זה לא שבאפי לא מאמינה במערכות יחסים, יש כאלו שזה עובד להם, אבל האינסטינקט הראשוני שלה הוא להאשים את עצמה - היא זו שתמיד נמשכת לבחורים הבלתי אפשריים ("Man, do I know how to pick 'em" היא ישר ממלמלת למשמע החדשות על סקוט הופ). ועכשיו השאלה הגדולה שעומדת על הפרק היא למה היא עושה את זה? מה יש בה שגורם לה לחזור על אותו דפוס שוב ושוב? אפשרות ראשונה שמעלה הולדן - היא מנסה להגן על עצמה, לחסוך מעצמה את הצורך להתחייב למערכת יחסים רצינית ובוגרת. באפי שוללת אותה על הסף, והאמת היא שגם אנחנו יודעים שזה לא נכון. לא היתה לה שום בעיה להתחייב לאנג'ל (להיפך, הוא זה שהיתה לו בעיה עם המחויבות העמוקה שלה - מגיע לה יותר, הוא יאמלל אותה, ובאמת שאין כבר כוח לחזור על כל שאר התירוצים העלובים והלא מספקים שגרמו לסופה של מערכת היחסים הזו). גם פרקר, אם אפשר להחשיב אותו כמערכת יחסים, היה בתפקיד הפרפר החופשי שברח מבאפי התלותית. הולדן ממשיך לחפור עמוק, ומגיע לאופציה שניה שנעוצה כבר בשורשי הילדות. אבל מדי פעם ככה, בין קאמבק אחד לשני, האמת הקרה והאכזרית טופחת על פניהם של באפי והולדן - כיף להם והכל, ולמרות שזה לגמרי לא אישי - הם ייאלצו להלחם עד המוות. באפי מתעצבת כי היא יודעת שהיא הולכת לנצח, ועל ההתנשאות הזו מתרעם הולדן, ומציק לה שתענה לו על שאלה אחת: מי אשם בגירושי הוריה?



ועכשיו, הגיע הזמן לקחת מהולדן את המושכות ולבצע קצת פסיכואנליזה משל עצמנו. לאורך הסדרה עסקו שלושה פרקים באופן ישיר בפחדיה הכמוסים של באפי, והעניקו לנו הצצה אל תוך ציפור הנפש שלה. "סיוטים" חשף בפנינו שני פחדים עיקריים: הפחד להפוך לערפד, שהוא כרגע פחות רלוונטי, והפחד שמא היא הגורם הישיר לגירושים של הוריה. הופה. נוסיף לכאן גם את הפלשבק מ"התהוות, חלק א'" בו באפי הצעירה שזה הרגע גילתה את ייעודה עומדת מול המראה ושומעת את הוריה מתווכחים על עניינים הקשורים אליה, חוויה שבוודאי לא תרמה למיגור הפחד ההוא. השני, "הפחד עצמו", עסק בעיקר בחרדת הנטישה שלה ("כולם בורחים ממך"...) וגם שם, הפלא ופלא, נמצאת התייחסות לגירושי ההורים (ג'ויס מרגיעה את באפי ואומרת לה חד וחלק שהיא לא הסיבה לגירושין). השלישי, "חסרי מנוחה", מציג את פחדה של באפי להישאר לבד, ללא חברים ואהבה. המסקנה המתבקשת היא שלגירושין של האנק וג'ויס סאמרס היו מספר השפעות די גדולות על בתם הקטנה באפי. קודם כל, עבור כל ילד, נישואי ההורים הם התמיד המודל הראשוני והבסיסי לזוגיות ומערכת יחסים. במקרה של באפי, התפוררות הנישואין התרחשה בסמוך להתעוררות עניין הקוטלת והיעוד, מה שגרם לבליל רגשי אחד גדול. אביה הוא זה שעזב, ככל הנראה בגד באמה, כך שמצד אחד זו אשמתו. מכאן שהדבר הראשון שבאפי הצעירה לומדת על זוגיות הוא שהגבר נוטה לעזוב ( = לא להישאר, לא להתחייב, ולכן אולי לא שווה השקעה). מצד שני, באפי מפחדת שמא זו אשמתה: אילולא היתה מתחילה עם ענייני קטילות ושריפה של אולמות התעמלות, ההורים עדין היו ביחד. כלומר, שום תועלת לא צמחה מהיותה קוטלת, להיפך, העובדה הזו רק מפריעה לניהול מערכות יחסים תקינות.

לקינוח, נוסיף את התנסויות העבר עם אנג'ל וריילי, שגם הם עזבו אותה ובכך, מצדה, גרמו לכשלון מערכת היחסים, והנה קיבלנו את מודל הזוגיות המעוות של באפי סאמרס, שעיקרו - מערכות יחסים נידונות לכשלון מראש: גברים תמיד עוזבים, וממילא קוטלת אינה יכולה לנהל זוגיות, ועל כן סביר להניח שתישאר לבד. גם הולדן מגיע לאותו מקום בדיוק - "האם יכול להיות שאת לא מתחברת לבחורים כי הם לא שווים את זה?" הוא שואל אותה, ומיד מקשר זאת ליהירות והתנשאות. הוא צודק, ותיכף נגיע גם לשם, אבל קודם צריך לדבר קצת על ספייק.



נראה שכאשר הסכר של באפי נפתח, אי אפשר לעצור אותו. היא פותחת את הלב ושופכת עוד ועוד, בין היתר גם על מערכת היחסים האחרונה שהיתה לה. היא לא מגלה לנו שום דבר חדש, חוץ מתזכורת נוספת לגבי חולניותה, אך כמו שקורה עם ווילו, חשיבות העניין היא בהכרה ובהפנמה של באפי: היא היתה המפלצת, היא זו שלא התייחסה לספייק כראוי, ובאותו הזמן נתנה לו להשתלט עליה לחלוטין ולעשות לה דברים שהיא מתביישת בהם. בניגוד לעונה הקודמת בה היה לה כל כך קל להדביק את זוועות המתרחש לספייק ולחוסר האנושיות שלו, באפי נוטלת על עצמה כאן חלק שווה באשמה ומתוודה בצורה הכי אמיתית - זו אני. אני היוזמת. אני הלא אנושית. מאוחר יותר היא חושפת אמת נוספת - היא טוענת שספייק אכן אהב אותה. בדרכו הביזארית, כמובן, אבל היא מכירה בעובדה שאכן היתה שם אהבה מצדו. צעד די גדול בשביל באפי, לעומת ניסיונות ההכחשה של העונה החמישית, וההאשמות המזלזלות של העונה השישית. "אתה לא מסוגל לאהוב" היא התעקשה אז, וכאן היא מכירה בעוצמת האהבה שלו אליה. "מה לא בסדר איתי?" שואלת באפי את הולדן, שבינתיים נמצא כבר בפאזה אחרת לגמרי. צריך קצת אקשן בפרק, והוא בכל זאת מחובר לרוע חזק ומכלה-כל שהולך לשאוב את העולם אל תוך אש השכחה. מה, לא?

הטיפול ממשיך לאחר ניסיון תקיפה לא מוצלח מצדו של הולדן. באפי, שמרגישה ששוב היא נפתחת כלפי מישהו, ובסופו של דבר נפגעת, כבר מעוצבנת לגמרי ולא ממש שולטת בתגובותיה. אחרת איך ניתן להסביר את פליטת הפה השניה שלה, כשהם מדברים על טבעם של ערפדים - "Believe me, I know"? וכמובן, הולדן שוב עט על חתיכת הבשר האיכותית שנפלה בחיקו, ושואל אותה עוד שאלת מחץ: "מערכת היחסים האחרונה שלך, היא היתה עם ערפד?". האמת היא שטוב שזה קרה, כי זה נתן לנו את ההזדמנות להגיע לליבת הבעיה של באפי, מה שבאמת לא בסדר איתה. קודם כל, חשוב לציין שכאשר דמות מבצעת פסיכואנליזה לעצמה בטון רך ושקט וחושפת תובנות מעמיקות לגבי עצמה, אנו הצופים נוטים לתפוס זאת כדבר הכי נכון בעולם. אחרי הכל, מי מכיר את הדמות יותר טוב ממנה עצמה? ואם הדברים נאמרים בקונטקסט כה חושפני ופגיע, אין להם ברירה אלא להיות האמת לאמיתה, אחרת הם לא היו מתקיימים. לכן, כשבאפי משמיעה את המונולוג הכן האחרון שלה, מדובר בשיא הטיפול והוצאת האמת החוצה לאחר שבירת כל חומות המגן. והאמת המשחררת, כמו גם התהליכים שעיצבו אותה, לא ממש יפה.

זה מתחיל מזה שבאפי מאשימה את עצמה על כל מה שעוללה לחבריה, ועל מי שנתנה לעצמה להפוך להיות. ניתן להניח שהיא מתכוונת לאפקט המצטבר במהלך השנים של להעמיד אותם בסכנה, להכניס אותם למצבים בעייתיים, ועל כל הסבל שנגרם להם באופן כללי מאז שנכנסו לחייה. זה נחמד ויפה, רק שהיא שוכחת שלא הכל התרחש בגללה, לא את הכל היא היתה יכולה למנוע, ושלא היא זו שביצעה עבורם את כל הבחירות הללו. לחברים שלה, פעם אחרונה שבדקנו, יש רצון חופשי משל עצמם. סביר יותר להניח שהיא מתכוונת לסבל מוחשי ואישי, כשהדוגמה הטובה ביותר היא העונה השישית, ו"שוב נורמלית" באופן ספציפי. בעונה השישית באפי אכן הפכה לצל חסר חיים של עצמה, ופצחה בתהליך הידרדרות שהגיע לשיאו בפרק הספציפי ההוא. זה גם מתקשר לדברים שהיא אומרת על מערכת היחסים שלה עם ספייק: "לא רציתי להיות נאהבת... רציתי להיענש... לכאוב כמו שחשבתי שמגיע לי". הסיבה האמיתית לכך מגיעה מיד: "יש לי את כל הכוח הזה... אני מרגישה כאילו אני גרועה מכולם, מתחתיהם, לא ראויה לאהבתם, כי היא לא משנה. דעותיהם לא חשובות, כי הם לא עברו מה שאני עברתי, הם לא הקוטלת. זו אני".



באפי עושה כאן כמה דברים בצורה תת הכרתית, וכעת שהיא מוציאה אותם החוצה, התת מודע הופך למודע, ועל כן נוראי ומבייש אף יותר מבחינתה. הראשון: היא יוצרת הפרדה מוחלטת בין "אני" לבין "הם". "אני" היא הקוטלת, "הם" האנשים ה'רגילים'. וזה כבר אומר שבמשך שבע השנים האחרונות, כל הדיבורים על באפי כקוטלת המיוחדת והשונה שיש לה משפחה, חברים וחיים רגילים - לא ממש משמעותיים מבחינתה של באפי, שעמוק בלב מרגישה בכלל בודדה ומבודדת. השני והגרוע יותר: היא יוצרת שיפוט ערכי. היא שופטת את שתי הקבוצות שיצרה ומחליטה שהקבוצה שהיא עצמה משתייכת אליה, נעלה יותר. שווה הרבה יותר. מכיוון ש"קוטלת" אינה קטגוריה גזעית, לא ממש ניתן לשייך את הפעולה שעושה באפי עם המונח "גזענות", אבל בהחלט יש קווי דמיון משותפים. מבלי להיכנס לסיבות שבגללן היא מחליטה שהיא נעלה ואם הן מוצדקות או לא (הולדן, למשל, מבין אותה לחלוטין: " All chosen. All destiny. Who could live with that for seven years and not feel superior?"), החשיבות האמיתית של העניין היא העובדה שהיא נוטלת לעצמה את הזכות הבלתי אובייקטיבית הזו לשפוט אנשים אחרים. ולא סתם אנשים אחרים - את החברים שלה, את המשפחה שלה, את האהבות שלה, את האנשים הקרובים והיקרים לה ביותר בחיים. לא פלא, אם כך, שהדבר השלישי שהיא מבצעת הוא ביקורת עצמית, שגורמת לה לתחושת הנחיתות ולרצון לסבול ולהיענש.

זו פעם ראשונה, אמנם, שהתימות הללו צצות על פני השטח בצורה כה ברוטלית וחשופה, אך זו בהחלט לא ההופעה הראשונה שלהן במהלך הסדרה. הבה נלך שני פרקים אחורה, לפרק "ללא-עצמי", בו הוטחו בה הטענות שבתור הקוטלת היא מנתקת את כולם ומחליטה גורלות על דעת עצמה בלבד, בו יצאו ממנה משפטים כמו "in the end the slayer is always cut off" ו"I am the law". הבה נלך עונה אחת אחורה, בו נשמעה באפי אומרת לדארק ווילו שאין לה מושג מה זה אומר להיות קוטלת. הבה נלך כמה עונות אחורה, ל"חסרי מנוחה", בו אומרת לה הקוטלת הראשונה שקוטלות אינן מהלכות בעולם הזה, בו הפחד הגדול ביותר שלה הוא להישאר לבד, ללא חברים. הבה נלך עוד שני פרקים אחורה, אל "גורם היוקו" בו מטיחה באפי בחבריה "אני מניחה שבסופו של דבר, הקוטלת היא אכן לבד". הבה נרחיק לתחילת העונה הזו, אל "הפחד עצמו", בו מחליטה באפי על דרך פעולה שווילו מסרבת לקבל ולבסוף מטיחה בה "אני לא הסיידקיק שלך". הבה נלך עוד עונה אחת אחורה, אל מרכז המחלוקת בין באפי ופיית', שטוענת כי קוטלות טובות יותר משאר האנשים, ושעליהן לקחת את החוק לידיהן ולחיות כפי שהן רוצות, בעוד באפי מסרבת בכל תוקף לקבל את הגישה. ואפשר ללכת רחוק עוד יותר, אך הנקודה ברורה: מדובר בנושא עתיק יומין, אחת מאושיות הסדרה, הקשור למעמדה של הקוטלת בעולם ויחסה כלפי הסובבים אותה. הרבה יותר מטרידה העובדה שמדובר בתהליך הדרגתי שעוברת באפי לאורך הסדרה, שכולל הכחשה מוחלטת, קבלה והבנה שמדובר ביותר מתפקיד, סירוב לקבל את השוני המפריד בינה לבין האחרים ואת הגישה המייחדת אותה מעצם היותה קוטלת, ניסיון לחיות את חייה כאחת האדם, קבלת העובדה שהיא אכן שונה, נתינה לעובדה זו להשפיע על יכולת קבלת ההחלטות שלה, ניתוק של קשריה עם העולם הסובב אותה, ובסופו של דבר גם יכולת להעלות את עצמה מעבר למוסכמות החברה ולחוקי האנושות, התנשאות, והודאה בעובדה שהיא אכן מרגישה עליונה על פני כולם. טובה יותר. היא הקוטלת, וברמת הקיום הנוכחית שהיא נמצאת בה קוטלת = יותר משאר בני האדם, ולא רק מבחינה פיזית, אלא מכל בחינה אחרת - ערכית, מוסרית, אנושית. וזה בכלל לא נעים לשמוע.

כי באפי מדברת על החברים שלה, על העובדה שהם לא מבינים, לא יודעים, לא עברו מה שהיא עברה כי הם לא הקוטלת, ולכן היא מרגישה טובה יותר מהם. ואם נשים את כל הקלפים על השולחן ונהיה כנים עם עצמנו, נבין שהיא לא באמת מתכוונת לדון או לאניה, לא לג'יילס, וגם לא לווילו וזאנדר. החברים של באפי, חברים, זה אנחנו. הצופים. ליווינו אותה שבע שנים, פגשנו אותה עוד לפני כולם, למדנו יחד איתה לקחים חשובים, התבגרנו איתה, ראינו אותה ברגעים הכי אינטימיים, צחקנו איתה, בכינו, כאבנו, וכל השאר. באפי היא לא רק הגיבורה שלנו, היא חברה שלנו, ואנחנו חברים שלה. ולשמוע את החברה שלנו, הקוטלת, מתנשאת מעלינו, בני האדם, בצורה ישירה שכזו, היא חוויה שגורמת המון אי נוחות ותחושות לא נעימות בבטן. זה אפילו צורם קצת, ומכאיב. גם באפי יודעת שזו מחשבה נוראית. היא אפילו מציינת זאת, ואומרת שזו הסיבה שהיא חושבת שהיא נחותה מכולם, לא ראויה לאהבה. אך ההבדל הוא שהמוח הוא האיבר שגורם לה לחוש כך, מבחינה שכלית ומוסרית היא מרגישה רע ולכן היא שופטת את עצמה לפי ערכי המצפון, מה שגורם לתחושת הנחיתות. אבל עמוק בלב, האמת האמוציונלית שוכנת. והיא זו שגורמת לכל הבלגן הנפשי. היא זו ששמה מקלות בגלגלי עגלת מערכות היחסים של באפי. היא זו שמרחיקה אותה מחבריה. היא זו שגורמת לה לזחול החוצה מן העולם. הקוטלת שהיא באפי - טובה יותר, נעלה, ועל כן תמיד לבד.



הולדן משתמש בטרמינולוגיה פסיכולוגית וקובע שהיא לא יכולה לנצח, משום שיש לה תסביך עליונות, ועקב כך תסביך נחיתות. הוא מציע לה חצי נחמה וכמו פסיכיאטר טוב, טוען שזה נורמלי, שלכולם יש אישיוז, שכולם מרגישים לבד. אבל זה כבר לא באמת משנה, כי אנחנו יודעים שזה לא ממש נכון, באפי היא לא באמת כמו "כולם", ומבחינתנו האמת כבר נמצאת אי שם. הולדן לא מציע דרכי טיפול למשבר הקיים, הוא עזר לבאפי לפצח את התעלומה שהיא הנפש שלה, אך מסתפק בזאת ולמעשה כמעט מסיים את תפקידו בפרק (כמעט, כי יש עוד נקודת מפנה אחת שצריך להגיע אליה), מה שמרמז כי המטרה האמיתית כאן היתה לגרום לבאפי להיפתח ולאוורר את התחושות הכמוסות הללו, הרבה יותר מאשר למצוא להן מזור. גם באפי וגם אנחנו היינו צריכים לדעת שהן קיימות, להכיר ולהודות בהן מסיבה עלומה כלשהי. בכל אופן, באפי והולדן נפרדים כידידים, חולקים רגע של אחווה אחרונה ("אתה לא זר", אוו), ופונים לקרב המכריע. באפי, בפליטה השלישית שלה הפרק (לא שאנחנו סופרים, או משהו), מציינת את שמו של ספייק. רגע, אמרת ספייק?


אל החלק השישי והאחרון
אל דף הפרויקט