סיפורה של דון מגרשת השדים נפתח דווקא בצורת "שכחו אותי בבית" טיפוסית. היא משתעשעת לה, נהנית מהחופש הטוטאלי, מזמינה פיצה למרות האיסור המפורש (פסססט, באפי? לכתוב בגדול את המילה "פיצה" לטינאייג'רים - לא ממש ישיג את המטרה הרצויה של לאסור עליהם להזמין אותה), היא שרה לאנצ'ובי, מודדת את בגדי האחות הגדולה ומכתימה אותם ברוטב (לא נורא, "היא תחשוב שזה דם", ללא ספק עוד אחד מהיתרונות הקטנים של להיות אחות של קוטלת). היא מתעסקת עם כלי הנשק כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים, הורסת קצת את הבית ומנסה להסתיר זאת (ואם היא רק היתה יכולה לעשות פאסט פורוורד חצי שעה קדימה, היא לא היתה טורחת להתאמץ. באמת שאף אחד לא ישים לב לזה, דון). ואז, עוד לפני שמתחיל כל הבלאגן, קורה משהו די מוזר שמשנה קצת את התמונה עבור מי ששם לב אליו (נורות אדומות מהבהבות כבר הזכרנו? הפרטים הקטנים, חברים, הפרטים הקטנים): הצופים נחשפים לשוט של מעקב, מעין עין צופיה ובוחנת שמביטה בדון, מחוץ לבית, מבעד לחלון. עד כה חווינו את ההתרחשויות בדיוק כמו דון, ופתאום אנחנו מקבלים נקודת מבט אחרת, שונה, שמרמזת על משהו הרבה יותר מאיים. בתוך הבית דון עדיין חוגגת, אבל מכאן ואילך הסצינה משתנה מעט.



לפתע צצים להם כל מיני מאפיינים מוכרים של סרטי אימה נוסח העידן החדש, ושוב, כל זה עוד לפני הבלאגן הגדול שצפוי להגיע. מכירים את הסרטים הללו, "צעקה" ושיבוטיו, בהם הדמויות כה מתוחכמות ושנונות, אך עדיין נרצחות? בהם ז'אנר האימה מודע לעצמו, שובר את הקונבנציות של עצמו, אך עדין ממלא את תפקידו? המיקרוגל, הטלפון האלחוטי, הצפייה בסרט אימה... הכל נמצא גם כאן, ומאותת לנו בדיוק לאיזה כיוון אנחנו הולכים. "Come on, she is so dead" אומרת דון לקיט על הדמות בסרט, ולא משנה שהן לא צופות באותו הסרט, אותו משפט שתול וכביכול מודע לעצמו, ממש כמו בכל אותם סרטי האימה רפלקסיבים, ייטול חלק בסופו של דבר בחריצת גורלה.

כמובן שזו סדרת טלוויזיה ולא סרט, ודון היא חברת קאסט, ולא נהוג לרצוח חברות קאסט ללא סיבה ממש ממש טובה. בכל זאת, אותה מודעות עצמית כבר מוכיחה מעל לכל ספק שמשהו רע הולך לקרות. והדפיקות החזקות לא מאחרות להגיע. לא רק הן, גם הרוחות המנשבות, הברקים, האורות הכבים והנדלקים, רעידות האדמה, המכשירים החשמליים הסוררים שפועלים על דעת עצמם, הרהיטים שמסתדרים להם הפוך, וכתובות הדם המאיימות במיוחד. סרט האימה שלנו הפך לסרט שדים, על כל המשתמע מכך. מעניינת במיוחד היא המוזיקה שבוקעת מתוך הרדיו טייפ הקטן, אותה מוזיקה עליזה וקצבית ששמעה דון קודם לכן, שגם קצת מזכירה את המנגינה ששמעה באפי בפרק "להקשיב לפחד", בעודה רוחצת כלים ופורצת בבכי לנוכח הידיעה על מחלת אמה. לא בטוח שיש קשר ממשי ומכוון בין שתי הסצינות, ובכל זאת, מעניין לחשוב כך, במיוחד כששתיהן קשורות לג'ויס והוויתה.



קולה של ג'ויס בוקע מאותו הטייפ ושוב משנה את מהלך הסצינה - כעת מדובר ברוחה של אם שמנסה לתקשר עם בתה. את ג'ויס אנחנו מכירים, חלקנו אף אוהבים, מאוד מעניין לשמוע מה יש בפיה. אבל זה לא יהיה כל כך קל. בעוד דון אובדת עצות ועושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - להגיע לאוקטבות גבוהות במיוחד בעוצמה רבה, אנו זוכים שוב בנקודת מבט מיוחדת וחוזים בגופתה של ג'ויס שכובה על הספה בסלון, בדיוק באותה פוזיציה בה נמצאה מתה. דון, מצדה, מנסה לנהל דיאלוג עם היישות הבלתי טבעית שפוקדת את ביתה, ומגלה שזו אכן אמא. אבל היא לא בסדר. והיא לא לבד. נהמות נשמעות, הבזקים של יצור שרוכן מעל הגופה וחונק אותה, ומתבצע נסיון להבריח את דון מחוץ לבית. ואז משתנה עוד משהו. "לא. זו אמא שלי. אני נשארת!" מכריזה דון בהחלטיות. האם זו דון האקטיבית שהבטיחו לנו כבר בסוף העונה השישית? יכול מאוד להיות. היא נאבקת ללא הרף בספיח שמונע מאמא שלה לדבר איתה, ומחליטה בנסיבות הקיצוניות האלו לבצע גירוש שדים (שהיא יודעת לעשות בעצמה, כמובן). למרות סבל רב וייסורים קשים, שריטות, רוחות ושאר הצקות, היא מצליחה להעיף את השד לכל הרוחות, ומתמוטטת על הרצפה. ואז מופיע התגמול על העבודה הקשה - אמא.


אל החלק הרביעי
אל דף הפרויקט