זוג החנונים ג'ונתן ואנדרו, פליטי חוק עם לב של זהב, עושים את דרכם חזרה לסאנידייל. נראה כי השהות הטראומטית במקסיקו לא נתנה בהם את אותותיה, הם מטופשים-אך-חביבים כתמיד. מסתבר שגם הם נתקלו ב"FBYID", הישות המאיימת, שהציגה את עצמה בפניהם בסיוטים וכנראה בלטינית, מה שהוביל את השניים לתרגום הקלוקל של "זה אוכל אותך החל מישבנך". הפעם - יש להם תוכנית קצת יותר מפורטת מסתם להתאחד ולהשתלט על סאנידייל, וג'ונתן מציין משהו לגבי הרצון לכפר על חטאי העבר שלהם. ג'ונתן, כזכור, תמיד היה המצפון שבחבורה, ותמיד ניסה לכוון את השניים האחרים למחוזות יותר אנושיים. "We're gonna make it right", הוא מכריז. האם זה אפשרי? האם כך הם יבלו את הלילה?

החבר'ה פורצים לתיכון החדש, וג'ונתן מתחיל לשקשק. דווקא אנדרו העדין נחלץ לעזרתו ומעודד אותו, "תחשוב על זה כעל משימה, שליחות", שזה קצת מוזר כי אנדרו ללא וורן הוא רכיכה אחת גדולה ותלותית. זה עובד, ג'ונתן נדלק מחדש והצמד מתפצל. ואז לראשונה אנחנו מתנתקים מעולמו של ג'ונתן וחוברים לנקודת הראיה של אנדרו, שרואה לפתע את וורן. מסתבר שפעם נוספת, מתרקמת מזימה מאחורי גבו של ג'ונתן הלא מודע. וורן, שהוא כאמור מת לחלוטין, משבח את אנדרו על עבודה טובה, מרגיע אותו, נוסך בו ביטחון, ומוסיף "All specs are within parameters". עכשיו, אם יש מי שמשנן את כל תסריטי "באפי" אחד לאחד, או סתם זוכר ציטוטים ומשפטים אקראיים, זה השלב בו צריכה להידלק אצלו נורה אדומה ענקית ומהבהבת - משפט דומה להפליא אמר משנה הצורה מסוף "שיעורים", כשלבש את דמותו של אדם. אותו יציר רוע, כנראה, מתעתע גם באנדרו. הוא מחזק, מעודד ומתחמן אותו, בדיוק כמו שעושה אנדרו לג'ונתן. יש כאן, כנראה, משהו הרבה יותר גדול, מזימה נוספת. וכל מי שזיהה, נפרד בזה הרגע מעולמם של אנדרו והצופים, וממשיך לצעוד בדרך חשדנית ומודעת משלו.



בעוד השניים מחפשים את דרכם, וקריפי וורן, בפוזה תלויה ומצמררת לחלוטין, מסמן לאנדרו את הדרך הנכונה, מפתיע ג'ונתן ומציין שחלק ממנו היה רוצה לחזור לתיכון. שווה לחזור על זה שוב - ג'ונתן היה רוצה לחזור לתקופת התיכון. ג'ונתן. החנון שעבר כחוט השני לאורך פרקי הסדרה והיווה את הקיום הכי מסכן ועלוב שיכול ליפול בחלקו של תלמיד תיכון, מתגעגע. הוא אפילו מנסה ומצליח להיזכר בקוד הארונית שלו, אליה וודאי נדחף בכוח כמה וכמה פעמים מבלי שאפילו ידענו מכך. אבל לפי ג'ונתן, שמפגין כאן גישה די אצילית ובוגרת, הזמן חולף, ובסופו של דבר זוכרים רק את הטוב. כן, הוא מתגעגע, הוא רוצה לדבר עם האנשים שאיתם למד, לחלוק חוויות משותפות.

אנדרו מייצג את הגישה ההפוכה והשלילית - גם הוא סבל, אבל הוא רוצה רק לשכוח. "לא אכפת להם ממך" הוא משתלח בג'ונתן. אך ג'ונתן סולח על הכל, ואין בו אף לא טיפה אחת של מרירות. "לי עדיין אכפת מהם. ולכן אני כאן" הוא מסכם. למען האמת, הגישה הזו של ג'ונתן יותר מפליאה ממחשידה, וניתן ליישב אותה רק לאחר הצפייה בסוף הפרק. כשאותו סוף בתודעתם, ניסו התסריטאים "לשלח" את ג'ונתן לדרכו בצורה הטובה והנקיה ביותר - ללא טינה, ללא מטען, ללא חרטות. ג'ונתן משלים עם כל הסבל שעבר, הוא מקבל ואף סולח. היה חשוב שנבין שנפשו טהורה ושלמה, שהצ'אקרות שלו לא חסומות ושהוא אינו נושא בתוכו כעס, או זעם, או נושאים בלתי פתורים. כעת, הוא יכול לצאת מן העולם הזה בכבוד ובראש מורם. אפשר אפילו לומר שעוטפת אותו הילה חיובית וזוהרת, שתהפוך את האירועים שעומדים לבוא להרבה יותר טראגיים בעינינו.



אל החלק השלישי
אל דף הפרויקט