"!Mom, dead people are talking to you, Do the math"


עוד לפני הכל, הנה מה שצריך לזכור בשביל לצפות בפרק: וורן יורה בטארה, והיא מתמוטטת בזרועותיה של ווילו. דארק ווילו, בתגובה, פושטת את עורו של וורן. אנדרו וג'ונתן המאויימים לומדים על מותו של וורן ומתכננים לברוח למקסיקו. עוד טורחים להזכיר לנו שספייק קיבל את נשמתו בחזרה. קאסי ניוטון, הבחורה מהפרק "עזרה" מתפגרת, ואז מגיע אזכור למה שנראה כמו הדבר הרע הגדול הבא - "זו רק ההתחלה, מותק. זוועה, ושפיכות דמים; From Beneath you it devours". האלפרק ז"ל דיברה על כך ב"שיעורים", שם גם חזינו בתהלוכת רשעי העונות הקודמות שעוד לא ברור מה מטרתה ואם היא קשורה בכלל לחגיגה. ב"ממתחת" התעוררה באפי מסיוט כאשר חמש המילים הללו הדהדו בתודעתה, וב"ללא עצמי" מפטיר אותן ד'הופרן, בהקשר של סבל ועינויים.





לילה נופל. קוטלת מפטרלת בבית קברות אפלולי. ערפד מדוכא מטביע את יגונו על הבר. זאב מיילל. האוויר לח. סטודנטית שוקדת על לימודיה בספריה, מנקרת אל מול הספרים והמחברות. ילדת מפתח, literally, חוזרת אל בית ריק וחשוך. כך נפתח לו הערב, לבד. יד מבצבצת מתוך קבר. והנה, זה מתחיל.







למעשה, הפרק נפתח רשמית עוד קודם, בשורה של פעולות שמטרתן היא הכנה לקראת הופעה. מגברים מופעלים, גיטרות מורמות, ואז מופיעה גם כותרת היצירה, "שיחות עם אנשים מתים" (הפעם השניה בתולדות הסדרה בה שמו של הפרק מופיע במהלכו. הפעם הראשונה - "מההתחלה, עם רגש"), התאריך המדויק, 12 לנובמבר, שהוא גם תאריך שידור הפרק בארה"ב, והשעה, 8:01, שעת השידור לאחר שיקלול קטע ה"פריבייסלי". מכינים את הכלים, מחממים גרונות ומתחילים לשיר. למה זה חשוב ומה זה מסמל? הקולאז' הנ"ל מכין למעשה את הקרקע למה שעתיד לבוא. כשם שהלהקה מתכוננת להופעתה ב"ברונז", הפרק "מתכונן" לקראת פתיחתו ורק לאחר סילוק העניינים הטכניים שהם הנושא, המקום, הזמן והשעה, אפשר להתחיל. בעוד הזמרת אנג'י הארט פוצחת בשיר "Blue" (שנכתב בשיתוף עם מיודענו ג'וס), כבר נראית באפי צועדת בבית הקברות. היתרון כאן הוא בהקניית מבנה סיפורי מובחן, שזה ממש כמו לומר לנו "בואו תשמעו סיפור שקורה ממש עכשיו". מטרה נוספת היא יצירת הקשר ההדוק והאינטגרלי בין הפרק לבין השיר שמלווה אותו בתחילתו ובסופו. כדאי לשים לב גם לשינוי התאורה על במת הברונז בכל פעם שמגיע פזמון השיר, ולעובדה שכל הקטעים המוצגים בפתיחה על רקע השיר מתאפיינים בתנועה מתמדת, של המצלמה או של הדמויות. כל האלמנטים הללו יוצרים פואטיקה, אווירה מאוד לירית, שבה התמונות משתלבות עם השיר כמעין יצירה אמנותית אחת גדולה.



השם הנבחר, "שיחות עם אנשים מתים", מעלה כמה תהיות: אם השם הוא חלק מהפרק ולכן מובלט, מה כל כך מיוחד בו בעצם, או בכלל בקונספט הזה של לדבר עם אנשים מתים? למה טורחים להדגיש אותו? כלומר, אם זה יקרה בעולמנו זה באמת יהיה קצת מיוחד, אבל זו "באפי", וזה לא ממש חדש שיש שם אנשים מתים, או שניתן לדבר איתם. יש אפילו כמה חברי קאסט קבועים שיכולים לענות על ההגדרה הזו. להצהיר בסאנידייל שביכולתך לדבר עם איש מת זה כמו... לערוך מסיבה בכל פעם שמישהו מתעטש, או בכל יום שמסתיים באות י'. מה בכל זאת שונה?

א. הכמות. כשארבעה אנשים מחליפים מילים בבת אחת עם אנשים יקרים מעברם, זה בכל זאת קצת מיוחד. ב. האיכות. השיחות מתאפיינות כגורליות, איזו יותר ואיזו פחות, וכמאוד פונקציונליות. לכל אחת מהן יש מטרה מסוימת, מבנה מתפתח, המון נקודות מפנה כולל אחת מרכזית, וכל אחת מקפלת בתוכה המון מסתורין וחוסר ידיעה. זו לא שיחת חולין עם ערפד מזדמן, זה הרבה יותר מזה. ג. התזמון. שכל זה יקרה במהלך לילה אחד, ה-12 בנובמבר (בשעה 8:01, ליתר דיוק)? זה כבר באמת לא שגרתי, אפילו בסטנדרטים של סאנידייל. ובגלל זה מופיעה הכותרת, ובגלל זה מופיעים התאריך והשעה - להדגיש את חוסר האותנטיות בתוך האותנטיות. להראות שגם בתוך העולם הכאוטי של סאנידייל, יש עדיין אלמנט של סדר וחוקים טבעיים וכשמשהו כה לא טבעי שכזה מפר אותם, הוא דורש התייחסות מיוחדת.

הפרק "שיחות עם אנשים מתים" מתהדר לו בצורת התנהלות קצת שונה ובמבנה קצת יותר מיוחד מן הרגיל. ארבע אפיזודות (וחצי, אם מחשיבים את ספייק, מה שאני בדרך כלל לא נוטה לעשות) בלבד, שמתרחשות לאורך ובמהלך לילה אחד בחיי הדמויות. ארבע פיסות חיים כביכול אקראיות, ארבע סצינות ארוכות במיוחד, ארבע התרחשויות שמשתלבות להן זו בזו לכדי יצירת שלם גדול אחד ופרק גדול אחד. אכן מבנה מיוחד, אבל לא אחד כזה שלא ראינו בעבר. ההיסטוריה הבאפיסטית מלמדת כי מבנה ארבע המערכות נוטה, בלשון המעטה, להיטיב עם הסדרה ולאפיין פרקים כמאוחדים יותר, מגובשים יותר ומוצלחים יותר ("חסרי מנוחה", "חיים סדרתיים"). האמת היא שמדובר בסיכון קל, כי ארבע מערכות בלבד עלולות ליצור מונטוניות ולהוביל לשעמום. במיוחד כאן, כשכל האפיזודות די דומות אחת לשניה מבחינת מבנה והתפתחות. אבל ב"באפי" כמו ב"באפי", חשבו על זה כבר קודם ונקטו בכמה צעדים מרכזיים והחלטות אמנותיות שילוו את המבנה המיוחד.



למרות הרעיונות הדומים שבבסיסם, הסיפורים המרכזיים חולקו כך שכל אחד מהם נכתב אל תוך ז'אנר ספציפי, ופועל בהתאם: דון וביתה רדוף הרוחות הוא כמובן סיפור האימה בפרק; ווילו קאסי וטארה הן הדרמה; שלושת החנונים מוסיפים מסתורין ומתח לקלחת; והדיאלוג בין באפי והולדן הוא בעיקרו קומי ומשעשע. בצעד מבריק ופחות מקובל, כדי להשלים את החלוקה ולמקצע אותה, כל אחת מן הסצינות נכתבה ע"י כותב אחר, למרות שרק שניים מהם, ג'יין אספנסון (דון) ודרו גודארד (אנדרו וג'ונתן), קיבלו את הקרדיט על כתיבת הפרק. את הדרמה הגדולה כתבה מרטי נוקסון כהרגלה בקודש, ולא באמת צריך לציין מי אחראי לקומדיה, נכון? (ג'וס ווידון, בשביל מי מאיתנו שנולד אתמול). ארבעה ז'אנרים אם כך, שנראים שונים אחד מן השני בתכלית השינוי, מרכיבים את הפרק. נראים.

דבר נוסף המאפיין את הפרק הוא היעדרות מובחנת של שתיים מן הדמויות הראשיות בסדרה, זאנדר ואניה. למען האמת, מלבד היעדרותו של אוז מכמה פרקים בעונה השלישית וחוסר נוכחותו של ספייק ב"הגופה", מקרים כאלו לא קורים ב"באפי", ובד"כ משתמשת העלילה המרכזית בכל הדמויות. כאן, לעומת זאת, לא צריך או כדאי לעשות זאת. אחד הדברים הגרועים ביותר שיכול כותב לעשות הוא לאנוס את הדמויות שלו אל תוך העלילה ולנסות לדחוף בכוח את צורתן המרובעת לתוך החלל העגול. בפרק כה מובנה ומדויק פשוט אין מקום למשקל עודף, ובדומה לספייק ו"הגופה", הוחלט שאם זאנדר ואניה אינם שייכים מבחינה קריאטיבית לפרק, הם פשוט לא יהיו שם. מדובר בבחירה לא שגרתית במיוחד בנוף המקומי, שרק מייחדת את הפרק ומעניקה יוקרה לחזון שייעדו לו כותביו.




הדמויות פותחות את הפרק לבד (כדי להדגיש את הביחד שאחר כך), כל אחת בסיטואציה אחרת. במובן מסוים, כולן גם מרגישות לבד. באפי היא ה-קוטלת, ה-יחידה, בערך, כפי שמדגישים כאן שוב בפרק. ווילו מרגישה לבד מאז אותו רצח טראומטי. ספייק לבד מאז שעזבה אותו באפי. דון לבד מעצם היותה גוש אנרגיה, אבל גם אם כבר שכחנו מזה כמו שהיו רוצים שיקרה, היא הרי לבד באופן כללי, בעיה שתחזקה את קיומה מבחינה תסריטאית לאורך העונה השישית. סביר להניח שגם אנדרו מרגיש לבד מאז שהחבר/בוס/משפיט/מאהב שלו, וורן, נצלה-בעודו-חי. "כולם מרגישים לבד" אומר הולדן לבאפי בשלב מתקדם בפרק, "וכולם אכן לבד". מה עוד קורה לבד? "Everybody dies alone". אבל את זה כבר לומדים מסדרה אחרת של ג'וס ווידון.

אל דף הפרויקט
אל החלק השני