Memories
Like the corner of my mind
Misty water-colored memories of the way we were

ג'וס נוהג לכתוב ולביים שני סוגים של פרקים - פרקי פתיחה וסיום ופרקים מיוחדים. פרי עטו הניב לנו בעבר שתיקה, שירים וריקודים ועכשיו הגיע תורו של הסיפור - פרק שמהווה בעצם סיפור המסופר לנו ע"י הכותבים, כשבמקרה הזה הכותב המהולל לקח את אחת הדמויות שתשמש לו כקול ובכך איפשר לנו לחוות את הסיפור בשתי רמות נפרדות. רגע אחד אנו נמצאים מחוץ לסיפור, שומעים אותו מסופר לנו ורגע שני אנחנו בתוך הסיפור עצמו, חווים אותו כאילו היינו שם. הדמות המספרת - לורן - היא שלוקחת אותנו איתה פנימה והחוצה, שכן בנוסף לתפקידו כמספר לורן הוא גם חלק מהסיפור. האווירה המיסטית המיוחדת שאופפת את לורן ואת סיפורו נותנת תחושה של סיפור אגדות. ג'וס משתמש בלורן כדי לומר לנו "בואו ואספר לכם סיפור". מסוג הסיפורים שיש להם התחלה אמצע וסוף. והסיפור מצחיק - הקהל של לורן מגיב בצחקוקים ובמחיאות כפיים לשמע הבדיחות על הדמויות והפרסומות. לורן הזה, הוא יודע לבדר. כן, הוא יודע לבדר הג'וס הזה. אבל אם נקשיב לסיפור ביתר תשומת לב נגלה שיש בו יותר מכמה בדיחות. כמו כל אגדה טובה, יש לו גם מוסר השכל. וזו אומנותו של ג'וס - עומק ומסר במסווה של בידור.

יש שיאמרו שאת הסיפור הזה כבר שמענו. שהפרק עוסק באובדן הזיכרון של הדמויות, באופן דומה ביותר לטבולה ראסה של "באפי". נכון, אבל בעצם לא נכון. אמנם יש קווי דמיון משותפים בין הסיפורים, אבל השוני רב מהדמיון ומטרתו של הסיפור הזה היא אחרת. טבולה ראסה עסק באובדן הזהות ובניסיון למצוא אותה. במהלך החיפושים אחריה מראות לנו הדמויות משהו על עצמן, תכונות המושרשות בהן כה עמוק, עד כי הן לא עוזבות אותן גם כשזיכרונן לא שם. בסיפור הנוכחי לא אבדה הזהות כולה, אלא רק חלק ממנה. בעצם, זהו סיפור על מסע אחורה בזמן אל מקום בו הדמויות שלנו היו שונות, גם זו מזו, אבל אפילו יותר מעצמן כיום. מטרתו של הסיפור להראות לנו את השוני ויותר מכך, את השינוי. הרבה עבר על הדמויות שלנו מאז שהן היו בגיל הטיפש-עשרה. מים רבים זרמו תחת גשר חייהן. זאת מלבד דמות אחת, שחווה את גיהינום ההתבגרות בימים אלו ממש.

ואיתה מתחיל סיפורנו.

נער זועם ומתוסכל מזיכרונות על בחורה שהוא רוצה, אבל היא דחתה אותו. לא, רגע, זה לא המקום הנכון.

אנג'ל וקורדיליה - כאן בעצם מתחיל הסיפור. בדיוק במקום בו הוא הסתיים בפרק הקודם. האם הם היו מאוהבים? אנג'ל לא יודע לענות על השאלה. היא נותרה תלויה באוויר מאז סוף העונה השלישית ויחד איתו גם אנחנו וגם קורדיליה רוצים כבר לדעת את התשובה. אבל עד שקורדיליה לא תקבל את זיכרונותיה בחזרה לא נקבל את מבוקשנו. כפתרון קסם מגיע לורן עם פתרון של, נו, קסם. במעבר מרשים בין שתי רמות הסיפור הוא מספר לאנג'ל ולקורדי על כישוף שיחזיר את קורדיליה לעצמה בצורה בטוחה וללא שום סיבוכים. הממ... בסיפור הזה באמת כבר היינו, לא? כן. וג'וס לא מתחמק מהודאה בכך. גם אנג'ל וגם גאן מציינים את הבעייתיות שבהסתמכות על קסמים וסמלים על הרצפה.

אבל את קורדיליה זה לא מעניין. לה אין כרגע זיכרונות רעים משימוש בפתרונות של קסם והיא רוצה דבר אחד ודבר אחד בלבד - לזכור מי היא. אפילו אם יסתבר לה שהיא מוסקה. והיא מקבלת את משאלתה. בערך. שהרי איזה כישוף שמכבד את עצמו פועל בדיוק באופן בו ציפו ממנו לפעול?



רגע לפני שמתחיל המסע בזמן לגיל הנעורים אנחנו מקבלים תמונת מצב באשר למקום בו נמצאות שאר הדמויות כיום. בניגוד ללורן, שבצורה נאיבית רק רוצה לעזור לקורדיליה, לחברי משולש האהבה יש מניעים נוספים להשתתף בכישוף. בשביל גאן ופרד זוהי הסחת דעת מצויינת ודרך להתחמק זה מזו לאחר מעשה ההרג של הפרופסור רק זמן קצר קודם לכן. זה בטח יותר טוב מלשכב ערים במיטה בשתיקה לא נוחה. בשביל ווסלי זהו עוד פתח להתקרב לפרד. לא שאין לו רצון כן לעזור, אבל השאלה הראשונה שלו ללורן היא לא לגבי מהות הכישוף, אלא האם כולם יהיו שם ומה שלום פרד. וגאן קולט את זה.

העימות בין ווסלי לגאן מרתק ומעיד הרבה על שניהם. מדובר בשני אנשים שהם כביכול מאוד שונים זה מזה. בגיל העשרה שלהם הם היו הפכים מוחלטים. "בר-כוח" נגד "בר-מוח". גאן הצעיר הוא חמום מוח שפונה לאלימות כדי לפתור את בעיותיו. הוא לא אוהב מילים גדולות, הוא מגלגל את עיניו בגועל לנוכח המחשבה על לימודים בבי"ס, ויש לו חיבה לכריתת ראשים של שדים ללא שאילת שאלות.

ווסלי הוא ה-headboy באקדמיה של מועצת הצופים. הוא מתרברב בידע שלו, חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם, טוען לניסיון רב וליכולות לחימה. וכל זה - דיבורים. הוא לא באמת יודע מה זה השד הירוק הזה והוא כמעט חוטף התקף לב מיתד העץ הנשלפת שלו. הוא מן אהבל מגושם שכזה, שמעורר גיחוך אבל גם קצת סימפטיה.

וכיום? גאן בטוח שהוא עדיין "איש השרירים" של החבורה ותו לא. הוא לא רואה את השינוי שחל בו. אין לגאן את חוכמת הספרים של פרד ושל ווסלי, אבל הוא לא טיפש כלל וכלל. יש לו עין חדה והוא מחבר דברים יחדיו במהירות. הוא מייד מבין שפרד פנתה לעזרתו של ווסלי והוא מבין למה ווסלי ממשיך לבוא לעזרתם. ווסלי יכול להכחיש זאת כמה שירצה, אבל גאן רואה דרכו. הוא עדיין מתרגז בקלות, אבל כשהעניינים בינו לבין ווסלי מתחממים הוא נסוג אחורה, מבין שזו לא הדרך. בגאן יש מספיק רגישות כדי לשאול את ווסלי מה קרה לו למרות העוינות ביניהם והוא שומר על חזות קשוחה למרות שבפנים הוא חסר ביטחון ומלא פחד, שמא הוא לא מספיק חכם עבור פרד ולכן יאבד אותה לטובת ווסלי. הוא כבר לא המנהיג שהיה פעם, אין לו לב של אלוף והוא לא חכם. גאן הצעיר מלא בביטחון עצמי מופרז, בטחון שבזמנו הביא למוות של אחותו. כמה חבל שגאן הנוכחי, הבוגר יותר, הרגיש יותר, השקול יותר ומהיר המחשבה איבד בדרך את הביטחון שלו. ביטחון מופרז זה רע, אבל היעדר ביטחון גם הוא עלול להוביל למקומות לא רצויים.

גם ווסלי השתנה מאז - ווסלי בן-ימינו הוא מרשים, אין בו עצם אחת מעוררת גיחוך, יש לו ידע של ממש שמתגלה תמיד כחיוני, יש לו כלי נשק מגניבים והוא יודע היטב כיצד להשתמש בהם. אלא מה? מתחת לכל החזות המרשימה הזו הוא עדיין אותו ווסלי יהיר וחסר בטחון בעת ובעונה אחת. גם הוא לא מאמין שהוא מספיק טוב עבור פרד ובמסלול הפוך אך מקביל לזה של גאן הוא מנסה להוכיח שהוא לא רק האיש החכם, אלא גם הלוחם החזק. ובכל זאת הוא חושב את עצמו לטוב יותר מגאן וטוב יותר עבור פרד. הוא מדבר אל גאן בציניות מזלזלת ומלא בגאווה לנוכח העובדה שהוא היה מוכן לעזור לפרד יותר ממה שגאן היה מוכן (למיטב ידיעתו בכל אופן). ובתשובה לשאלתו של גאן הוא עונה "חתכו לי את הגרון וכל חבריי נטשו אותי". כמובן. כולם אשמים חוץ ממנו, כולם טעו חוץ ממנו. ווסלי לעולם לא יודה בטעות. העובדה שהוא לקח את תינוקו של חברו הטוב ושלא בכוונה הביא לחטיפתו כלל לא נראית לו רלוונטית. כמו גאן, גם הוא לא מסוגל לקחת את השינויים שחלו בו אל מקום חיובי.

שני אנשים שונים לחלוטין אחד מהשני? מסתבר שלא כל כך. יותר כמו שני גברים המאוהבים באותה אישה, שחוסר הביטחון שלהם דוחף אותם לנסות ולהיות יותר כמו הבחור המתחרה. הם לא מצליחים לראות שהם כבר שם ונשארים תקועים בעבר. לא בכדי קוראת קורדיליה הצעירה לווסלי "הנסיכה צ'ארלס". צ'ארלס הוא הרי גאן.

ווסלי וגאן הצעירים הם בעצם ווסלי וגאן שזכינו לראות בגיל קצת מבוגר יותר. האופי שלהם כשהיו צעירים הוא פחות או יותר אותו אופי אליו נחשפנו כשהם הוצגו בפנינו לראשונה. המסע איתם בזמן הוא בעצם בעיקר תזכורת עבורנו, המדגישה את התפתחותם לאורך השנים.



דמות נוספת שחוזרת אל שורשי העבר שאנו מכירים, ואפילו ראינו בזמן אמת, היא קורדיליה. אח, כמה שהתגעגענו לקורדיליה של ימי התיכון. סארקסטית וחסרת רחמים, לחלוטין מרוכזת בעצמה ובטוחה שכל דבר ביקום סובב אך ורק סביבה. זה הכל תעלול בו מסממים אותה ומשאירים אותה עם מפסידנים או בעצם קונספירציה נגד השיער שלה. היא קוראת לגאן "מועדון שיער לגברים", לווסלי "הנסיכה צ'ארלס" ולפרד "סקארלט-או-בבקשה-שמישהו-ישתיק-אותי". בכלל, כל היחס שלה לפרד מזכיר את היחס שפעם היא היתה מפנה כלפי ווילו. העניינים משתפרים כהרף עין עבורה כאשר בחור שווה נכנס לתמונה והיא משתמשת לגביו בדיוק באותן מילים בהן השתמשה בפרק "לעולם אל תהרגי בחור בפגישה הראשונה" - !Hello salty goodness. כשהוא בורח היא מודאגת וזועמת על כך שבחור נטש אותה ונושמת לרווחה כשהוא חוזר. לא בגלל שהוא בסדר חס וחלילה, אלא בגלל שעדיין יש לה את זה. או כן, זו בהחלט קורדי של העונה הראשונה של באפי.

יש משהו מאוד עצוב בשמחה הזו למראה קורדיליה הישנה. היא התפתחה כל כך מעבר לכך. תפקידה כמקבלת החזיונות חולל בה שינוי עצום בכך שהוא העניק ייעוד ותוכן לחייה. היא הפכה להיות רגישה לרגשות הזולת, בעלת מודעות ואכפתיות לסבלם של אחרים ולוחמת אמיצה, בעלת לב של אלופה, כפי שהעיד עליה גאן. השינוי הזה אמור להיות חיובי, אלא שקצת חבל שהוא נעשה קיצוניות יתרה - העונה השלישית לקחה את דמותה כל כך רחוק עד שלא נשאר כלום מקורדיליה הסארקסטית, השנונה והמרעננת, וכל שנשאר לנו הוא קורדיליה משמימה ונטולת אופי שעסוקה אך ורק בדאגה לאחרים.

כעת יש צורך לחכות ולראות מה יהיה עליה לאחר קבלת זיכרונותיה בחזרה.

לעומת שלוש הדמויות הנ"ל, שתי דמויות נלקחות אל מקום שאנחנו לא מכירים. הראשונה היא פרד. כשהכרנו אותה היא היתה הבחורה המשוגעת מפייליאה ולאחר מכן היא תפסה את מקומה כחנונית המדעית של הסדרה, ה"ווילו" של אנג'ל. לכן ישנה ציפייה לראותה כטינאייג'רית שהיא העתק של ווילו מהתיכון - ילדה טובה שכזו, שהלימודים הם מרכז חייה, האקרית מרשימה ומספקת המידע המדעי הדרוש באותו רגע. כמו גאן, גם אנחנו זיהינו אותה בעיקר כ"חכמה". מה רבה היא ההפתעה לגלות שפרד בכלל היתה חשישניקית עם חיבה לקונספירציות ממשלתיות. מעבר לאפקט הקומי (ואיימי אקר מספקת לאלקסיס ולכריזמה תחרות לא קטנה בתחום הזה), יש בכך כדי להראות לנו שלא תמיד אנשים מתאימים להנחות שלנו לגביהם. מי שהם היום הם לא בהכרח מי שהיו. בגיל הנעורים, מוביל אותם הצורך בזהות מוגדרת ומובחנת להתנהגות סטריאוטיפית: 'החכם', 'החזק' , 'הנסיכה המפונקת', 'החשישניקית'. עם השנים הם מחליפים זהויות, מוסיפים לעצמם רבדים והופכים להיות מורכבים יותר.

המעניין לגבי פרד הוא, שאנו נשארים עם פער מסויים לגביה. אחרי ההתפתחויות של קורדיליה, של ווסלי ושל גאן עקבנו בעצמנו וראינו את השינוי מתחולל בהם לאט לאט ואת האירועים שעזרו לעצב את אותו שינוי. אצל פרד השינוי הגיע בקפיצה. אמנם ראינו את האפקט שיש לחוויית פייליאה על חייה, אבל מה הוביל אותה מימי החשיש והקונספירציות לימי הסטודנטית הרצינית לפיזיקה נשאר בגדר תעלומה. ואולי זו לא תעלומה כל כך גדולה, אולי היא פשוט התבגרה, כפי שאנשים נוטים לעשות.

הדמות השנייה שעברה אינו מוכר לנו היא אנג'ל. אבל בעצם, זה בכלל לא אנג'ל, זהו ליאם. אמנם היו פלאשבקים לעברו של אנג'ל כליאם ב-"The Prodigal", אך נראה שמדובר היה בליאם מבוגר יותר ושונה מהליאם שאנו רואים כרגע. הליאם הזה הוא עוד לא הליאם ההולל וחסר התקנה, הוא רק בדרך לשם, והתהליך שהוא עובר בדרך משתקף בתהליך שעובר עליו במהלך הפרק. באופן שונה משאר הדמויות, לליאם אין זהות סטריאוטיפית. למעשה נראה כי אין לו כלל זהות משל עצמו והוא מבולבל. הוא חשב שהוא אירי שונא אנגלים אבל אין לו בכלל מבטא אירי, ואז הוא מגלה שהוא בעצם ערפד והוא בכלל לא יודע מה זה אומר. מצד אחד האחרים אומרים שערפד זה דבר רע, יצור מרושע שעליהם להרוג, אבל הוא מצידו לא מרגיש צורך לפגוע באף אחד. הוא רק רוצה לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותו בשקט. זוהי נקודת מבט ייחודית ומעניינת בשבילנו כצופים. בדרך כלל אנחנו חושבים על ערפדים באופן בו החבורה חושבת עליהם. והנה פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים סימפטיה כלפי הערפד המסכן. נכון, יש לו נשמה, אבל העובדה הזו היא לא רלוונטית כרגע, שכן ליאם כלל לא מודע לכך והוא לא יכול להתגונן בעזרת הטיעון הנ"ל. לא הנשמה של ליאם / אנג'ל היא שמעוררת את ההזדהות, אלא הבדידות שלו. כדברי לורן הקריין "האם יש דבר נורא יותר מאשר התחושה שאתה לגמרי לבד? כאילו אתה האדם היחיד בעולם שחושב באופן בו אתה חושב ושאם אנשים אחרים יגלו הם יתקעו יתד מעץ בליבך?"

הפחד מפני הביקורת החברתית, שמתגלמת כאן כסכנה לחייו, מובילה את ליאם להסתרת "זהותו". כשהאמת מתגלה חששותיו קמים לתחייה. החבורה לא מוכנה להקשיב לו ומחליטה עבורו מיהו על פי הסטריאוטיפ שכל הערפדים הם יצורים מרושעים, כלל לא בני אדם, רק אבק שמחכה לקרות. ברגע שליאם נדחק לפינה ולא רואה מוצא אחר הוא נכנע לדרך החשיבה הזו ומהווה נבואה שמגשימה את עצמה. הם רוצים ערפד? הם יקבלו ערפד, בדיוק כפי שקרה לו עם אביו. אביו טען בלי סוף שהוא חוטא ושסופו יהיה מר וליאם לא ראה דרך אחרת לרצות את אביו מלבד להיכנע לאותן נבואות ולממשן. הוא הפך להיות בדיוק מה שאביו טען שהוא יהיה. איזו ברירה היתה לו?



אז עכשיו הוא באמת ערפד. ולא סתם ערפד, אלא ערפד שמדבר ומתהלך באופן שמאוד מזכיר את אנג'לוס. העובדה הזו תומכת בתיאוריה שאומרת, שהערפד מגלם צד אפל שחבוי בתוך האדם ושצץ ועולה לאחר שנלקחת הנשמה. כמו דרלה בזמנה, גזלה החבורה מליאם את נטייתו הבסיסית לטוב ובהיעדרה של זו משתלט עליו הצד האפל שלו והופך לדומיננטי. אבל גם ערפד לא נותנים לו להיות. עד שהוא חשב שהוא מצא את מקומו מופיע קונור ומפריע לו. כמו הצוענים והקללה שלהם.

כאן יש הפרדה בין ליאם לאנג'לוס, שכן מסתבר שלהיות ערפד זה לא מה שהוא באמת רוצה. הוא לא נהנה מהקרבות, הוא רק רוצה קצת לכייף. הוא לא ביקש להיות שונה ומותקף וזה מאמלל אותו. יש לו אבא צבוע וחוטא שטוב רק להטפות מוסר. כל זה מתחיל להישמע קצת מוכר לקונור ולנו. כדרכם של תפוחים גם התפוח הזה נפל קרוב לאבא עץ. ההקבלה מקבלת פנים שונות - הפעם אנג'ל הוא זה שדומה לאביו וקונור הופך להיות ליאם. יש נערה שרצתה אותו אבל הפנתה לו עורף והאבא שלו, החוטא הגדול מכולם, טוען להיותו איש טוב ומציק לו כל הזמן. הוא נמצא במקום חדש ומרגיש שונה ולא שייך. הוא גם לא יודע מי הוא או מי הוא אמור להיות. אבא ובן, נמצאים באופן יוצא דופן באותו המקום באותו זמן ומבינים אחד את השני. אבל האגו, המלחמה על קורדיליה ונסיבות החיים מפריעים להם והם לא מצליחים ללכת עם ההבנה הזו עד הסוף, וההזדמנות הנדירה הזו הולכת לאיבוד.

איזה אוסף מעניין של דמויות, כל אחת ממקום אחר ומרקע שונה לגמרי. רק לפני מספר שנים (ובמקרה של אנג'ל מספר מאות שנים) לא היה לאף אחד מהם דבר במשותף שיחבר ביניהם, ובכל זאת, עכשיו הם יחד. כפי שהם חשבו שזרקו אותם יחד אל המלון כדי להילחם בערפד, כך בעצם זרקו אותם נסיבות החיים, או שמא הגורל, ללחום יחד נגד כוחות הרשע. היו וישנם עדיין חילוקי דעות ודרכיהם נפרדו לעיתים אבל בסופו של יום הם עדיין קשורים זה לזה ומאוחדים במטרתם המשותפת.

מי שמצליח להציל את המצב בסופו של היום, בעזרתה האדיבה של פרד, זה לורן, הדמות היחידה שלא ראינו כבן עשרה. יתכן שהעובדה שהוא היה מחוסר הכרה בזמן שנופץ הבקבוק היא שמנעה ממנו את השפעת הכישוף. קצת חבל, זה יכול היה להיות מאוד מעניין ולבטח מבדר, אבל תפקידו כמספר לא איפשר לו להיות מעורב עד כדי כך בסיפור עצמו. את הפיצוי אנחנו מקבלים בכל אותם מעברים שהוא מבצע בין שתי רמות הסיפור, הערות הביניים המשעשעות שלו והתובנות המעניינות שהוא מסיק מהאירועים. התובנה האחרונה שלו נוגעת לעצם סיומו של הסיפור. סוף טוב הכל טוב. ככה אמור להסתיים סיפור האגדה שלנו, לא? רק ששום דבר לא הסתיים טוב. המטרה הושגה - קורדיליה קיבלה בחזרה את כל זיכרונותיה והיא גם יודעת לענות לאנג'ל על אותה שאלה שהיא עצמה שאלה בתחילת הדרך. כן, הם היו מאוהבים. בזמן עבר. עצב נשמע בקולה בזמן שהיא אומרת את הדברים. השאלה שנראתה כל כך חשובה הפכה להיות שולית והפתרון הוא כלל לא פתרון, אלא פתח לבעיה חדשה. השגת הזיכרונות מביאה עמה תמונה של מפלצת והצרות בעצם רק מתחילות. "סיים את הסיפור!" קורא הקהל, אבל ג'וס מסרב "תמיד תשאיר אותם רוצים עוד, ילד. זה הכלל".



לורן קם ממקומו. הסיפור אולי לא הסתיים אבל לו אין מה לספר יותר כרגע. ובזמן שהוא עוזב אנחנו מגלים שבעצם כלל לא היה לו קהל. האולם היה ריק. הכיצד?! הרי שמענו את אותו קהל מגיב.

אפשר להסתכל על כך בשתי צורות. הדרך האחת היא שהקהל הוא אנחנו. התגובות ששמענו הן בעצם התגובות שלנו. לורן, בשמו של ג'וס, דיבר אלינו ישירות.

האפשרות השניה היא שלורן דיבר אל עצמו. נכון, הוא סיפר בדיחות, העיר הערות, חילק תובנות - כל מה שמספר טוב צריך לעשות כדי לבדר את הקהל שלו, אבל בידור הקהל לא היתה מטרתו האמיתית. המטרה האמיתית היא סיפור הסיפור. אירועי הערב הכבידו על ליבו והיה לו צורך לשבת ולספר אותם, כדי להקל על הלחץ שהם יצרו. הוא היה צריך להוציא את הדברים החוצה, לשחרר אותם. והקולות? קולות מאולם אחר. לכן הם נשמעו כה חלושים ומרוחקים. ולורן הרי מייצג את ג'וס. לג'וס היה סיפור לספר. והוא השתמש בבדיחות ובתעלולים כדי להפכו לסיפור מבדר, אבל זה לא העיקר. מה שחשוב זה לא שאנחנו הקהל ועד כמה התבדרנו, אלא הסיפור והצורך לספרו.

שמו של הפרק, "Spin The Bottle", מכניס לאווירה של הפרק - חזרה בזמן אל גיל הנעורים, שכן זהו משחק שנהוג לשחק בגיל הזה. וכמובן שבקבוק של ממש במרכז מעגל הוא שהביא את החזרה הפיזית בזמן. כדי להוסיף לאווירת העבר זרק ג'וס פנימה כמה רפרנסים נפלאים לעונות הראשונות של "באפי". אחד מהם צוין לעיל - מילותיה של קורדיליה, כשהיא שוזפת לראשונה את עיניה באנג'ל.

רפרנס שני הוא זה שנותן ווסלי לפרק "Helpless", כשהוא מתאר את המבחן שעוברת קוטלת בגיל 18. כולאים אותה בבית עם ערפד מסוכן, שעליה להרוג. החבורה סוברת שזה המבחן שגם עליהם לעבור. מה שנחמד במיוחד בכך, הוא שהכישלון של ג'יילס כצופה במבחן הנ"ל הביא את פיטוריו ואת הכנסתו של ווסלי לוורס.

רפרנס שלישי מספקת פרד כאשר היא מדברת על מבחני אישיות של הממשלה בהם שואלים בין היתר לגבי רצון לעסוק במכירת פרחים. ב"Doppelgangland" באפי ו-ווילו מדברות על מבחנים שהמועצה מספקת לקוטלות ו-ווילו מציינת שתשובה חיובית לאותה שאלה מסמנת שיגעון.

רפרנס רביעי ואחרון הוא לפרק "Halloween" מהעונה השנייה. ליאם רץ אל הרחוב ונתקל במכוניות. הוא רץ חזרה פנימה וצועק "שדים!". גם באפי של 1775 צועקת "שד!" למראה מכונית חולפת.

כמובן שג'וס לא מתאפק ובשיחה בין קורדי לאנג'ל בתחילת הפרק, מאזכר אנג'ל את אירועי הפרק שג'וס כתב וביים בעונה השלישית של אנג'ל "מחכים מאחורי הקלעים".

בנוסף לכך, הפרק מלא, כמיטב המסורת, ברפרנסים תרבותיים רבים. אני לא אמנה אותם כאן אבל אחד מהם שעשע אותי באופן מיוחד. לורן קורא לחבורה "Our fearless vampire killers". מדובר כנראה בהפנייה לסרטו של רומן פולנסקי The Fearless Vampire Killers, or Pardon Me but Your Teeth Are in My Neck, שדוסקס לא מזמן בפורום באפי.