כבר כמעט חצי עונה עברה. עד כה היו הכותבים עסוקים בהבהרה לצופים שאנג'ל צריך לכפר על העבר שלו, ועכשיו הגיע הזמן לראות על איזה עבר מדובר, ולחזות באנג'ל מתמודד עמו. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להביא דמות לא מוכרת מעברו של אנג'ל. דמות שכזו מאפשרת לצופים החדשים להתוודע בפעם הראשונה לעבר של אנג'ל כאנג'לוס, ואילו הצופים הוותיקים זוכים להיכרות מעמיקה יותר ולמידע חדש ומעניין. כאשר העבר לובש דמות ומקבל שם, ההתמודדות עמו הופכת למוחשית יותר. מתוך ההתמודדות הזו עולות שתי שאלות מרכזיות. האחת עוסקת באחריות של אנג'ל למעשי העבר שלו כאנג'לוס וביכולת שלו להשתנות ולא לחזור עליהם. השאלה הנוספת, אשר תהפוך ברבות הימים להיות אחד מעמודי התווך של הסדרה, היא שאלת האמון. מי סומך על אנג'ל? מי לא? והאם הוא ראוי לכך בכלל? כל דמות בפרק מייצגת דרך חשיבה אחרת ובמרכז, מקשר בין כולם, נמצא אנג'ל.

במחצית הראשונה של הפרק אנג'ל מפקפק בעצמו. הוא חולם חלום. ירח משתקף בשלולית ובחורה צעירה רצה, בורחת ממשהו. היא לא מצליחה להתחמק ואותו משהו הורג אותה. ואותו מישהו הוא אנג'ל. הוא מתעורר בבהלה - זה רק חלום.

האומנם? במציאות, שוכבת הבחורה ללא רוח חיים, כשסימן של צלב על לחייה. אנג'ל, לכשיגלה זאת, יידע בדיוק במה מדובר. הצלב לא מסמן פעולה מטעם האלוהים, הוא מסמל לעג לאלוהים. והוא לא סתם יודע, הוא יודע כי זאת בדיוק שיטת הפעולה בה הוא נהג לסמן את קורבנותיו אי שם במאה ה-18.



אז יש לו חלומות על הרג שהוא נהנה מהם בצורה מטרידה, יש קורבנות של ממש ויש שיטת פעולה מן העבר שלו. אולי הוא מבצע את המעשים שבחלומותיו מתוך שינה? אולי הוא רוצח סהרורי? הראיות בהחלט לא לטובתו. הוא לא רוצה להאמין שהוא מסוגל לכך, אבל הוא גם לא יכול לקחת את הסיכון שהוא פוגע באנשים. לכן הוא בוחר להתוודות בפני ווסלי וקורדי ונותן להם לקשור אותו למיטה בשלשלאות. הממ... אנג'ל קשור למיטה בשלשלאות... אה, סליחה. איפה הייתי? אה, כן. בשל החשש שמא הוא פוגע באנשים, אנג'ל מחליט לבדוק את העניין לעומק.

ושוב הוא חולם. בתחילה נראה החלום בדיוק אותו דבר - ירח משתקף בשלולית, בחורה צעירה בורחת. אבל כעבור שניות מספר רואים שבעצם מדובר בעבר, ומעט מאוחר יותר מבינים גם שלא היה זה אנג'ל שביצע את הרצח בחלום. מדובר בערפד שנוצר על ידי אנג'לוס, פן. ופה מתקבלת פיסת מידע חדשה באשר לקשר שבין ערפד יוצר לערפד נברא - הוא מתבטא גם דרך חלומות כאשר ישנה קרבה פיזית. יש בכך כדי להזכיר את החלומות המשותפים של אנג'ל ובאפי ב-Amends. לא ברור אם קשר שכזה קיים תמיד, או שהוא שמור למקרים מיוחדים כמו אנג'לוס ויצירי כפיו. שכן אנג'לוס לא הסתפק בלייצר ערפדים חדשים ולשחרר אותם אל העולם. הוא דאג להוות עבורם מדריך רוחני וללמד אותם את דרכיו, כפי שדרלה לימדה אותו. עוד נמצא כאן - רמז חשוב למה שקרה בין אנג'ל למשפחתו לאחר שדרלה הפכה אותו לערפד. גם פן, הערפד שהוא לימד להיות בדיוק כמוהו, בחר במשפחתו כקורבן ראשון. פן ממשיך לעשות זאת - במשך למעלה ממאתיים שנה הוא משחזר את אותו רצח. העבר וההווה אחד הם.

ידיעה זו משחררת את אנג'ל מאחריות למעשי הרצח העכשוויים. כמו בחלום, גם כעת פן הוא הרוצח, אבל לא ככה רואה אנג'ל את הדברים. בתגובה להכרזה של ווסלי וקורדי שלא הוא ביצע את הרציחות הוא עונה "אני כן עשיתי זאת", וזאת שעתו היפה. הוא לא מתחמק בתירוץ של "זה לא אני", אלא לוקח אחריות על מעשיו בעבר ורואה את עצמו אחראי באופן ישיר למעשי המתלמד שלו גם אחרי מאתיים שנה. והוא לא היחידי שחושב ככה, קייט אף היא מאשימה אותו בכך.

אבל אנג'ל לא רק יושב ומאשים את עצמו, הוא גם נוקט בפעולה. הוא יצר את פן ולכן הוא זה שיהרוס אותו - זו הדרך שלו להתמודד עם העבר ולקחת עליו אחריות. ומסע ההרג של פן חייב להסתיים. פן תוהה למה ומעלה את עניין השינוי שחל באנג'ל. האם הוא פשוט קם בוקר אחד והחליט להיות טוב? וגם אם כן - אז מה? זה לא נגמר. הרשע לעולם אינו נגמר, ומה שהוא בעצם אומר זה ששינוי הוא בלתי אפשרי. פן הוא הרי מאמין גדול באי-שינוי ובחזרה על העבר - הוא חוזר תמיד לאותו המקום לבצע את אותו המעשה. כאשר אנג'ל מאשים אותו בכך, שהוא לא מקורי, שהוא מתנקם באביו שוב ושוב ושזה כבר פתטי, פן טוען לתוכנית חדשה ומקורית. לרגע נדמה שאנג'ל נופל בפח. אבל הוא מכיר את פן ואת צורת החשיבה שלו הרבה יותר מדי טוב, שהרי הוא זה שהחדיר בו אותה. כפי שהוא ידע קודם לכן לתאר את שיטת הפעולה שלו, כך הוא מבין כעת, שפן אכן מנסה להתנקם באביו. אלא שאנג'ל(וס) הוא אביו האמיתי. הוא זה שיצר אותו והוא זה שלימד אותו. הוא העניק לו אישור בדרכים שאביו בן האנוש מעולם לא העניק לו. ומכיוון שהוא לא מסוגל להתנער מדרכיו הוא ממשיך לנסות לפגוע באביו ע"י פגיעה באישה, שעושה רושם שאכפת לו ממנה. הוא לא באמת מסוגל להשתנות. ועל זאת יעיד גם המראה שלו, שגם אחרי מאתיים שנה, מזכיר את זה של אנג'ל. הוא לא מפסיק לחפש את האישור של אביו ואת הנקמה בו. וזה מביא עליו את מותו.



ניתן למצוא בכל זה הקבלה בין היחס שבין האלוהים לברואיו לבין היחס שבין ערפד והערפד אותו הוא יוצר. פן, כ"אפיפיור", נחשב כמי שעושה את עבודת האלוהים, וכאמור, אנג'ל מתקן וטוען שמדובר בדיוק בדבר ההפוך לזה - פן לועג לאלוהים. ישנו דגש רב על העובדה שפן מבצע את הרציחות כדי להוכיח משהו לאביו, שמתגלה כאנג'לוס, הערפד שיצר אותו, ונרמז לנו שאותו הרצון הוא גם זה שמניע את אנג'לוס. בנצרות נקרא האלוהים גם "אב", ונראה שערפד היוצר ערפד אחר הוא גם אב וגם אלוהים עבור הערפד אותו יצר. כאב, הוא מעניק חיים חדשים לבנו, וכמו אלוהים, הוא יוצר אותו בצלמו.

אנג'ל הוא לא זה שהורג את פן. האם זה אומר שבסופו של דבר לא היה ביכולתו להתמודד עם העבר? נדמה שלא. שכן בעת שקייט קרבה אליהם עם חתיכת העץ הוא לא מביע התנגדות. הוא בטוח שקייט הולכת להרוג את שניהם - הוא הרי אומר לה לאחר מכן שהיא פספסה - והוא מוכן להקריב את עצמו למען המטרה של הרג פן. הוא מוכן ללכת עם האחריות שלו בעניין זה עד הסוף. המסר שמתקבל הוא שלא יזיק לפעמים לקבל קצת עזרה ככל שזה נוגע להתמודדות עם העבר.

בדיוק בשביל זה ישנם שני הסייד-קיקס, קורדיליה ו-ווסלי (אשר שודרג בפתיחת הפרק הזה למעמד של דמות קבועה). שני אלו מתפקדים כאתנחתא קומית בפרק. לכל אורכו הם מספקים שורות מצחיקות המקילות את האווירה במהלך הפרק או לאחר רגעים מתוחים. כמו התהייה של קורדי מדוע יש לאנג'ל צורך בסטייק בשמונה בבוקר או הדרך בה ווסלי מזמין את אנג'ל להיכנס לחדרו של פן (מתברר שערפד צריך הזמנה רק למקום מגורים של בני אנוש). ווסלי גם לוקח על עצמו, בהיעדר דויל ז"ל, את תפקיד בעל המידע ומספק האקספוזיציות. כנראה שמלמדים את זה באקדמיה לצופים.

אבל לא בזאת מסתכם תפקידם. בנוסף לכך הם מייצגים שתי עמדות מנוגדות באשר לשאלת האמון באנג'ל. אפשר לראות זאת כבר בשיחה הראשונה שלהם: קורדיליה מתאמנת על הפרזנטציה שלה בפני הלקוחות. היא פותחת בכך שהיא מאמינה בלוס אנג'לס - זו עיר של חלומות, שנבנתה מתוך המדבר. אך גם לסאני-בלונד לוס אנג'לס ישנם שורשים שחורים. וזה בעצם רמז לנושא של הפרק ולצורת ההתמודדות שלה עמו. היא מאמינה באנג'ל, אך יש לו שורשים אפלים, שאין להתעלם מהם. מעניינת הבחירה שלה במילה "סאני" בזמן שהיא מדברת על לוס אנג'לס. עברה בסאנידייל כנראה עוד לא לגמרי עזב אותה, ועם זאת, נראה שהיא מצאה את מקומה כרגע. ההתמקדות שלה היא בלוס אנג'לס. לעומתה, ווסלי עדיין מחפש את עצמו. הוא נטש את בגדי העור מן הפרק הקודם ועבר למראה שמרני יותר, אבל זה כבר לא מראה הצופה המלוקק מ"באפי". ווסלי בודד והוא מנסה לשמור על תדמית "צייד השדים הסורר" שלו, שפועל לבד, אך הוא משתמש בתירוצים קלושים על מנת לבוא לאנג'ל חקירות ולהיחשף לקצת חברה.



קורדיליה רואה את זה. בניגוד לפן, אצלה כן חל שינוי. העבודה עם אנג'ל, ההקרבה של דויל, החזיונות - כל אלו מתחילים לתת בה את אותותיהם. היא תמיד היתה חדת אבחנה אבל זה מעולם לא הגיע ממקום של מודעות אמיתית לרגשותיהם של אחרים. גם אצל אנג'ל היא מזהה מצב של מצוקה, כשהוא מגיע למשרד עצבני ועייף והיא מנסה לברר מה לא בסדר. יש שם ניסיון אמיתי מצדה לטאקט. כן, טאקט. קורדיליה, שפעם היתה מרוכזת אך ורק בעצמה וברגשותיה, הפכה להיות אדם שאכפת לו מאחרים, והיא זו שמביעה אמון באנג'ל. כאשר ווסלי מעלה את את האפשרות שאנג'ל הוא הרוצח היא מודיעה לו באופן חד משמעי שעליו לעזוב. לא אכפת לה איזה מידע יש לו. אנג'ל הוא חבר ושום דבר לא יגרום לה לבגוד בחבר. זו אותה קורדיליה שפעם נפרדה מזאנדר, רק בגלל דעה שלילית של "חברותיה" עליו. מרשים.

לאורך הפרק כולו ממשיכה קורדי להפגין אמון. יחד עם זאת, היא לא טיפשה וכאשר הראיות מצביעות על אנג'ל גם היא לא לוקחת סיכון וקושרת אותו היטב למיטה. היא גם לא איבדה את השנינות שלה ואת היכולת לומר את האמת כמות שהיא. אבל רואים עליה שהיא עושה כל זאת מתוך רצון להוכיח את חפותו ולא מתוך אמונה באשמתו, וכאשר היא מגלה בבוקר שהיה עוד מעשה רצח, היא מאושרת. לא מהרצח כמובן, אלא מהידיעה שאנג'ל חף מפשע.

בפעם השנייה בפרק, בו היא נואמת ללקוח, הוא מעט שונה. הפעם היא מדברת על כך שהלקוח גילה את הצד הפחות יפה של אמריקה ושהוא במקום הנכון, כי הם לא שופטים, אלא רק גובים. זו בדיוק הגישה המאמינה, אך יחד עם זאת פרקטית, שמציגה קורדיליה כלפי אנג'ל. רק שהפעם היא לא משוחחת עם כסא ריק, אלא עם לקוח של ממש. וחושיה החדים, אלו שראינו כבר ב"עיר ה...", נכנסים לפעולה והיא מבינה בעצמה מי עומד מולה ואף מתמודדת איתו היטב. שוב, מרשים.

ווסלי קצת פחות מרשים ממנה. יש בו עדיין הרבה מן האהבליות שהפגין ב"באפי", והגישה שלו הפוכה משלה. ברגע שהוא רואה את העיתון הוא חושד באנג'ל, אך לא אומר כלום. הוא עוקב אחר התנהגותו ממקום מסתור והולך לחפור במידע שהוא מצא עליו עוד מימיהם המשותפים בסאנידייל, שם הטרידה אותו הקרבה של אנג'ל לקוטלת. יתכן שהאופי החשדני והלא מאמין שהוא מפגין, נובע משנותיו באקדמיה לצופים. בניגוד לקורדיליה, מוביל אותו המידע למסקנה אחת ויחידה - אנג'ל אשם. אם קורדיליה הפגינה את גישת ה"קודם כל להאמין ואח"כ לברר את העובדות", הגישה שלו היא קודם כל להאשים ורק אח"כ לברר את העובדות, וגם זה רק בגלל שאנג'ל הרבה יותר זריז ממנו ומראה לו כמה מהר הוא יכול להרוג אותו אם רק ירצה. בעוד קורדיליה מחפשת מאנג'ל הסבר שירגיע אותה, ווסלי הוא זה שמציע את הסבר הסהרוריות המפליל. לזכותו יצויין, שכאשר מתברר שאנג'ל הוא לא זה שביצע את מעשי הרצח, הוא מפגין את אותו אושר שמפגינה קורדיליה. גם הוא לא רוצה שאנג'ל יתגלה כרוצח, הוא רק מסוגל להאמין בכך הרבה יותר בקלות. יש לו סיבות מאוד טובות לכך, אין ספק, וגם הרבה כוונות טובות. מה שחסרה לו היא האמונה, שקורדיליה דווקא כן הצליחה למצוא.

נקודת מבט שלישית מסופקת על ידי קייט. נתוני הפתיחה שלה שונים לגמרי. בניגוד לקורדיליה ולווסלי, היא לא יודעת כלום על אנג'ל. מבחינתה הוא איש טוב ומסתורי, שעזר לה כבר כמה פעמים. היא קצת מעריצה אותו ונראה גם שיש לה קצת קראש עליו, והיא סומכת עליו לגמרי. היא מוכנה לתת לו מידע שהיא בדרך כלל לא נותנת לאזרחים, רק כי זה אנג'ל, והיא יודעת שהוא יעריך את זה. כשהוא מגיע אליה עם מידע באשר לפן הדבר מודגש אפילו יותר. פעמיים שואל אותה אנג'ל אם היא סומכת עליו ופעמיים היא עונה ללא היסוס שכן. ועל סמך המידע שהיא מקבלת ממנו היא נוקטת בפעולה נרחבת. זה לא כל כך אופייני לה - קייט שראינו ב"לבבות בודדים" וב"על תבונה ורגישות" היא לא אדם שנוטה לסמוך על אנשים ביתר קלות. היא בדרך כלל סומכת רק על עצמה. אבל אנג'ל הצליח לחדור מבעד לחומות ההגנה שלה ולעורר את האמון שלה. וכשהאמון הזה נשבר היא לוקחת את זה קשה.



אנג'ל משתמש באמון שלה בו. הוא נותן לה מידע שיוביל אותה אל פן מתוך תקווה שהיא תוביל אותו אליו. כן, שוב אנג'ל בוחר לא לספר לבחורה את האמת ולנסות לטפל בדברים בכוחות עצמו. אפשר להבין אותו. הוא שוקל לרגע לספר לה מול מה היא עומדת אך ווסלי טוען ובצדק שלא יאמינו לו, ולכן הוא בוחר לסמוך על זה שהוא יצליח לחסל את פן לפני שהוא יפגע בה.

רק שהאמת, כמו תמיד, סופה להתגלות. קייט היא בחורה עקשנית ומכיוון שהיא לא יודעת עם מה באמת עליה להתמודד, היא כמעט ומביאה עליה את מותה. כדי להציל אותה, חייב אנג'ל לחשוף בפניה את פרצופו האמיתי. סצנת הקרב בין פן ואנג'ל היא סצנת קרב מרשימה בין שני ערפדים, שכדוגמתה לא ראינו קודם ואשר תהפוך בהמשך לאחד מסימני ההיכר של הסדרה. הכוריאוגרפיה מגלה את היכולות המאד מרשימות של הערפדים. לא רק את הצופים זה נועד להרשים, אלא גם את קייט - בני אדם לא יכולים להילחם באופן שכזה. גם השיחה בין פן ואנג'ל נועדה להבהיר לה מיהו אנג'ל. הם מדברים על מפגש באיטליה במאה ה-19, וכאן מוכיח טים מינאר, כותב הפרק, שהוא ירש את הכשרון של ג'וס בכל הנוגע למספרים - פן מציין שהוא חיכה לאנג'ל עד המאה ה-19 ואנג'ל מספר שהוא התעכב ברומניה. אבל אנג'ל קיבל את נשמתו ברומניה ב-1898, לקראת תחילת המאה ה-20. פן כנראה התכוון שהוא חיכה עד סוף המאה ה-19. לבסוף פן דואג לציין במפורש שהם לא אנשים, ואנג'ל יוכיח שוב שערפדים יכולים להצטלם, מסיבה לא ברורה.

גם לאחר כל שראתה, קייט מתקשה להאמין, ואנג'ל לא מנסה לרכך עבורה את המכה. הוא מדבר אליה בקשיחות ואומר לה שיש דברים בעולם הזה שהיא לא מוכנה להתמודד איתם. יתכן שקשיחותו נובעת מהקושי שלו לראות את המבט של קייט הופך ממבט מעריץ ומאמין למבט קשה וכואב. עד כה הוא היה גיבור בעיניה, אבל כמו תמיד, עברו הלא נעים חוזר לרדוף אותו ולסבך את מערכות היחסים שהוא מנסה לבנות עם אנשים. הוא מנסה להגן על עצמו מפגיעה נוספת וההגנה הטובה ביותר היא הרי התקפה. יתכן גם שקייט היא זו שהוא מנסה להגן עליה. הוא לא רוצה לרכך את המכה, מכיוון שהוא לא רוצה שקייט תזלזל ברמת הסכנה בה היא נתונה. הוא מכיר אותה טוב מספיק כדי לדעת שאם הוא יאמר לה שהיא לא מוכנה, היא תעשה כל שביכולתה להוכיח את ההיפך ותכין את עצמה. ואולי אלו שני הדברים יחדיו.

קייט אכן מוכיחה את עצמה והולכת לחקור. בסצינת מונטאז' יפהפיה רואים את קייט חוקרת את עברו של אנג'ל, את פן מתכנן את מזימתו, כשבתווך אנג'ל, אשר מניע את שניהם ומקשר ביניהם. כשהוא מגיע אליה בניסיון לשקם את מערכת היחסים ביניהם תורה להפגין קשיחות. היא הכינה את שיעורי הבית שלה ויודעת בדיוק מיהו (מוזר שהיא הצליחה למצוא מידע, שבזמנו ג'יילס מצא רק ביומני הצופים). הפעם אנג'ל שואל אותה אם היא מאמינה לו והתשובה היא שוב חיובית - היא מאמינה לו. אבל היא כבר לא מאמינה בו. קייט כבר לא סומכת עליו - היא מטיחה בו האשמות ומאיימת להרוג אותו אם היא תראה אותו שוב; היא לא מאמינה ביכולתו לכפר על מעשי העבר; היא נחושה להוכיח את יכולתה להסתדר לבד; והיא חוזרת חזרה למקום בו היא סומכת רק על עצמה. מבחינתה, כשאתה סומך על אנשים אחרים, אתה רק נפגע בסוף. אבל כפי שאנג'ל זקוק לעזרתה, כך היא זקוקה לעזרתו, וברגע המכריע היא בוחרת שלא להרוג אותו. היא לא פספסה. למה? האם בגלל שאנג'ל נחלץ לעזרתה? אולי, אבל נראה שיש בכך יותר. כאמור, אנג'ל מביט בה באופן שמבהיר שהוא מוכן למות יחד עם פן והיא מבינה עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי לכפר, ולא מסוגלת להרוג אותו. הוא לא המפלצת שהיא טענה שהוא, כבר לא. משהו מהאמון שלה בו בכל זאת נשאר.



ישנה גם נקודת המבט של הצופים. מחציתו הראשונה של הפרק בנויה במכוון כדי לעורר את חשדם באשר לאנג'ל. החלומות שמתגשמים, הידע שאנג'ל מפגין, תיאור החשוד שמספקת קייט, שתואם את אנג'ל במדוייק (וגם מזכיר שוב עד כמה באפי חשובה לו), והסבר הסהרוריות. הכל מסתדר כל כך יפה. וכמו ווסלי וקורדיליה, הצופים מאושרים לגלות שזה לא היה הוא. הבחירה בין הגישה של ווסלי לבין הגישה של קורדיליה נתונה להם. חלק יאמינו תחילה באשמתו של אנג'ל ויופתעו לטובה, וחלק יאמינו בחפותו וינסו לחפש הסבר אחר.

סצנת הסיום של הפרק סוגרת יפה את שתי התמות שעלו בו. אנג'ל יושב מהורהר על הגג, תוהה האם דברים בכלל משתנים והאם הם יכולים להשתנות. קורדיליה מצליחה לקרוא בין השורות ומרגיעה אותו - אנשים משתנים, הוא השתנה. אז מה אם הוא נהנה מהחלומות של פן? אז מה אם עדיין ישנה בתוכו המפלצת? לכל אחד יש את השדים שלו, וזה כבר לא הדבר היחידי שיש בתוכו. היא סומכת עליו ומאמינה בו וכך גם הכוחות שיהיו, על כל הקושי התחבירי שלהם, שמעניקים לו הזדמנות לכפר. על אנג'ל לסמוך עליהם שהם יודעים מה הם עושים. יותר מכל, הוא צריך לסמוך על עצמו ולהאמין ביכולתו להשתנות. בדבריה אלו מוכיחה קורדיליה בעצמה שאנשים באמת יכולים להשתנות. בסופו של דבר, גם אנג'ל מאמין, אבל הוא יודע שישנה האפשרות שהוא ישתנה בחזרה, וכאן מפגינה קורדיליה את התכליתיות שלה ומבטיחה לו שאם זה אכן יקרה, היא תהרוג אותו. הרי בשביל מה יש חברים?