הפרק הקודם הסתיים במילותיה של ווילו “One Down”, מה שהותיר את הסקוביז פעורי פה למראה מעלליה של ווילו והיעלמותה. את המשך המשפט לא היה להם קשה להבין - “two to go” - לאחר שהרגה את וורן מתכוונת ווילו להרוג גם את השניים האחרים שנותרו - ג'ונתן ואנדרו, בדיוק כמו שלצופיה הנאמנים של הסדרה לא קשה בכלל להבין שמרגע תחילת הפרק, נותרו שני פרקים בלבד לסיום העונה השישית.

בהרבה מובנים, פרק זה הוא פרק מעבר קלאסי. יש בו תחושה של הרבה תנועה, כל הזמן זזים ממקום למקום, לפעמים אפילו בלי להרגיש. הדמויות משנות תדיר את מיקומן הן מבחירה והן מאילוץ, ובמקביל כמעט כל הדמויות כולן מתנדנדות בין מציאת אני חדש, לבין חזרה לאני הקודם והמוכר - ושוב ההתנדנדות היא חלקה מבחירה וחלקה מהכרח.

מכיוון שהעלילה עצמה: היא ברחה, הם רדפו; הם ברחו, היא רדפה, הם נפגשו, הם נלחמו וחוזר חלילה - מקבלת את המשמעות שלה מהתנודות הנפשיות של הגיבורים ולא מהתנועות הפיזיות שמתרחשות בה, נזנח קצת את העלילה לטובת הדמויות בסכפ"ש הזה.

ספייק
ספייק מופיע בפרק הזה במעט מאוד סצנות שאינן נוגעות לעלילה הראשית, אבל מה שעובר על ספייק לא שונה בהרבה ממה שעובר על יתר הדמויות. ספייק רוצה שינוי, הוא רוצה לחזור ל-former self שלו.

לא ברור כל כך מהו השינוי המיוחל - למה הוא מתכוון כשהוא מבקש להיות האני הקודם שלו? מי שהוא היה לפני השבב, מי שהיה לפני שמת כשעוד היתה לו נשמה, או שאולי מי שהוא היה לפני שהוא חמצן.

מה שברורה היא הדרך - אתה רוצה שינוי - זה לא בא בקלות, תלחם, תעבור את המבחן - ואז? אז תגלה שהמבחן הוא רק המבחן הראשון, ולא מספיק לעבור רק אותו, אחרי שעוברים אותו מחכה... עוד מבחן. ומי יודע עוד כמה אחריו.

גם יתר הדמויות רוצות שינוי לא ברור, גם שאר הדמויות נלחמות מלחמות לא ברורות על מנת להשיג את השינוי - וגם שאר הדמויות מגלות שזה לא תמיד מספיק.

ווילו
את ווילו אנחנו רגילים לראות כדמות מרצה, כלומר דמות שאוהבת לרצות אחרים, זו שחושבת שזכות הקיום שלה נעוצה בכך שאנשים אחרים יהיו מרוצים ממנה, דמות שכאשר היא עם אחרים, רגילה לעשות את רצונם ולא את רצונה - דבר שהגיע עד לכדי אבסורד בפרק בו ספייק מנסה להרוג אותה ומגלה שהוא לא מסוגל בגלל השבב, והיא מנסה לנחם אותו ואומרת לו שאולי ינסה עוד פעם לפני שהיא קולטת את עצמה. גם העיסוק שלה בקסמים מתחיל ברצון להיות שם עבור אחרים (באפי ואנג'ל), אבל היא גם פיתחה רצון להצטיין בקסמים (כמו בכל דבר שהיא עושה), דבר שנובע מהמקום שרוצה את הערכת הסביבה, ווילו מרגישה כאילו אף אחד לא יאהב אותה אם היא לא תהיה מצטיינת, אם היא לא תהיה סופר-ווילו.



אלא שטארה הוכיחה שזה לא לא נכון. טארה היתה האדם שהוכיח לווילו יותר מכולם שהאהבה שלה לא תלויה בהיותה סופר-ווילו. גם בשעה שהיכולת שלה היתה יכולה להיות מאוד לעזר לסקוביז, טארה לא מוכנה לעשות ביכולת שלה שימוש, אם זה עלול לפגוע בה. טארה מראה שיש לה חשיבות כאדם בפני עצמו, ולא רק על פי מה שהוא יכול לתת לאחרים (בפרק "מבוגרת ומרוחקת")

ווילו לימדה את עצמה יכולת שהופכת אותה למאוד נחוצה בסקוביז, וחשוב לווילו להיות נחוצה כיוון שהנחיצות גורמת לה להרגיש חשובה ומוערכת, אבל באותה מידה היכולת הזו לא בונה הערכה עצמית אמיתית, כי אם אוהבים אותך בגלל שאת סופר ווילו, מה יקרה כשתכשלי? איך תדעי אם אוהבים אותך או את היכולות שלך? מה יקרה אם כמו בכל הסיוטים שהיו לה בעבר יצליחו לראות אותה כמו שהיא באמת בלי כל ההילה?

ישנה סצנה יפה בספר "הנסיך הקטן" שבה הנסיך שואל את השיכור למה הוא שותה, והשיכור עונה לו: "כי אני מתבייש", "במה אתה מתבייש?" שואל הנסיך, "בעובדה שאני שותה". ווילו בפרק לא שונה בהרבה מהשיכור הזה, כי כשבאפי מדרבנת אותה לחזור לעצמה, ווילו מסתכלת לאחור על עצמה בחוסר הערכה, ואומרת לבאפי שווילו עכשיו היא סתם junky, בעוד שהקסמים נותנים לה תחושה של כוח ועוצמה, היא גם מודעת לכך שווילו מכורה, היא מעדיפה לחשוב על עצמה כעל Magics, כעל מישהי שאף אחד בעולם לא יכול לגבור עליה, מאשר כעל ווילו שאפילו לא יכולה להתגבר על ההתמכרות שלה. היא גם מדברת על עצמה בגוף שלישי, ווילו כך ו-ווילו אחרת, כדי להדגיש את העובדה שהיא לא רוצה להיות ווילו יותר, ושהיא גם לא רואה את עצמה כך.

כלומר הקסמים לא בונים הערכה עצמית אמיתית, אבל הם בהחלט מאפשרים לאדם לעשות קודם כל מה שהוא רוצה. עם קסמים, ווילו לא צריכה הרבה כדי שהרצון שלה יתמלא. הנף יד, הוקוס פוקוס, אברה קדברה - ומה שהיא רוצה קורה. היכולת הזו מהווה פיתוי חזק מאין כמוהו לכל אדם, אך לאדם בעל אופי מרצה על אחת כמה וכמה. כמובן שבאופן פרדוקסלי, הקסמים גם מונעים ממנה את היכולת לדעת בוודאות מה היא רוצה, כי לא פעם אנחנו מגלים עד כמה אנחנו רוצים משהו על פי מידת ההשקעה שאנו מוכנים להשקיע בו, אבל אם אנחנו יכולים להשיג כל דבר בלי שנתאמץ בכלל, הרי שקשה לנו לדעת אם עשינו אותו כי רצינו או רק כי היינו יכולים, ולאנשים מהסוג המרצה קשה לדעת מה הם רוצים מלכתחילה.

על הפיתוי הזה, לעשות קסמים, ווילו הצליחה להתגבר לתקופה ארוכה בגלל שתי סיבות: האחת: היא הבינה שהיא פוגעת באחרים ובעצמה, ושהיא מאבדת שליטה - הרצון לרצות את החברה. השנייה: ההערכה שהיא קיבלה מטארה גם בלי זה - כמו שהיא אומרת לבאפי "הדבר היחיד שווילו היתה טובה בשבילו... הדבר היחידי שהיה לי, היו הרגעים, הם היו רק רגעים, בהם טארה הסתכלה עליי והייתי נהדרת" - אלה גם מהרגעים היחידים בהם היא מקבלת את הזהות שלה כווילו - "אבל זה לא יקרה יותר".

טארה מתה. טארה, מי שהבהירה לה יותר מכולם שהיא לא צריכה את הקסמים על מנת שהיא תעריך אותה, הלכה לבלי שוב. מי יעריך אותה עכשיו? ומה שווה כל הוויתור על עשיית מה שאתה רוצה, אם אין שכר?

הסיבות להצלחת הגמילה אינן והבעיות של חוסר ההערכה העצמית ואי מילוי רצונה רק התגברו ולכן ווילו חוזרת לסמים, ואם יש משהו שווילו לא מוכנה לשמוע עכשיו זה מה שהאחרים רוצים שהיא תעשה, נמאס לה להיות זאת שצריכה להצדיק את הקיום שלה כל הזמן, במיוחד עכשיו כשלקחו לה את זו שבעיניה היתה ההצדקה לקיום שלה.

אבל אפילו במצבה הזה, היא זקוקה להערכה, היא לא רק טוענת להיותה מכשפה בעלת כוח ועוצמה הכי גדולים שיש, היא רוצה גם שהאנשים סביבה יראו את זה. הרצון הזה להיות מוערך בא לידי ביטוי בסצנה הראשונה של ווילו בפרק, כשהיא מחוץ לבית הסוהר בו נמצאים ג'ונתן ואנדרו, והיא עושה מפגן כוח - היא מפרקת את הקיר לבנה אחר לבנה, מבלבלת את כל השוטרים, עושה את הכניסה המרשימה שלה לכלא. אבל הרצון הזה הוא גם בעוכריה, כי בגלל שהיא מבזבזת זמן על שואו-אוף, מספיקה באפי להגיע לכלא לפניה ולהבריח משם את הצמד-חמד.

הדרך של ווילו, אם נעשה פרפראזה על דברי אניה בפרק, לגבי דרכן של מכשפות לעבור ממקום למקום "עושה רושם על המקומיים אבל לא ממש יעיל". ווילו תמיד בוחרת בדרך שהיא חושבת שתביא לה הערכה אבל היא לא מצליחה לקבל את מה שהיא באמת רוצה.



באפי
על באפי עברה שנה קשה, שהיא היתה מעדיפה להשאיר מאחור ולחזור להיות הקוטלת בעלת הכוחות והרצון להתמודדות. כמו בווילו, גם בבאפי יש את תכונת הריצוי, אבל בניגוד לווילו, באפי לא מרצה על מנת להוכיח את קיומה, באפי לא מרגישה שהקיום שלה מוטל בספק גם כשהיא מואסת בו, אבל היא כן מרגישה צורך לרצות את האנשים שהיא אוהבת. היא תעשה מה שצריך, כי זה מה שצריך. במידה מסוימת היה ספייק לבאפי מה שהקסמים היו לווילו - מישהו שהיא לא צריכה לרצות, מישהו שאיתו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אבל באפי עכשיו נגמלה מיחסי ההתמכרות שלה לספייק, והיא רוצה לגמול גם את ווילו.

דון
מה שמשותף לדון ולווילו הוא הרצון להוכיח את זכות קיומן. הרצון של דון הרבה יותר מובן משל ווילו, כי כשאת צצה משום מקום, (היית כדור אנרגיה קודם), ואת גורמת לאנשים אחרים לסבל (היא ראתה את באפי מתה, ואת טארה וספייק מתענים בגלל הצורך להגן עליה) - זה טבעי שהשאלה "למה אני קיימת? באיזה זכות?", תצוץ בשלב זה או אחר. אבל בעוד שהרבה יותר קל להבין למה דון תרצה להוכיח את זכות הקיום שלה מאשר מדוע ווילו תרצה לעשות זאת, הרבה פחות קל להזדהות עם הדרך שבה דון בוחרת להיאבק בזה, כי דון לא מנסה לרצות, היא מתריסה, היא צועקת עליהם, היא עושה סצנות, היא גונבת, כאילו היא רוצה כל הזמן להגיד לכולם: "אני כאן, תתמודדו".

בפרק הזה היא דווקא בוחרת בדרך חיובית יותר. היא רוצה לתרום את חלקה (אבל שוב היא עושה דברים בלי לבקש רשות מאף אחד, וגם בלי לחשוב יותר מדי על התוצאות), היא רוצה למצוא את ווילו והיא חושבת שהיא יודעת איפה היא תהיה, והיא צודקת.

ווילו, באפי ודון
לדון ולבאפי יש את האינטרס הברור להחזיר את ווילו לעשתונותיה, ולגרום לה לחזור ולהיות הווילו שהן מכירות ואוהבות. אבל ווילו המרצה היא עכשיו ווילו המתריסה, היא לא מוכנה לשמוע שום דבר שקשור למה שאחרים רוצים ממנה, וכל הדיבורים של דון לגבי מה שהיא חושבת על מה שווילו עושה, כמו גם כל מילותיה של באפי נופלים על אוזניים ערלות, המשפט היחיד בכל הפרק שנראה שמצליח לגעת בווילו, הוא המשפט שדון אומרת לה "גם אני מתגעגעת לטארה". אבל דון הורסת כל סיכוי להגיע לווילו באמת כשהיא ממשיכה ואומרת לה "אבל אני חושבת שזו לא הדרך".

המשפט המתאר געגוע מצליח לגעת בווילו גם כי הוא לא מבקש ממנה דבר ולא שופט אותה, וגם כי ווילו לא ממש לקחה לה את הזמן להתאבל על טארה, ויש במשפט הזה מתן מקום לאבל. אך כשדון ממשיכה, ווילו קולטת שרוצים לקחת ממנה את הנקמה שהיא כל כך נאחזת בה עכשיו, ואת האמירה של דון שהיא בכתה על טארה היא מסובבת והופכת לחיסרון של דון, דון האנושית היא בכיינית.



בדבריה לדון מצליחה ווילו לסובב את המצב כולו. דון, שבאה עם הרצון להניח את מי שהיא היתה מאחור, ולהחזיר את ווילו לקדמותה, מקבלת בתשובה ניסיון של ווילו להחזיר את דון למי שהיא היתה, כדור אנרגיה קטן.

אלא שהיא לא עושה את זה, כי באפי מגיעה, ועכשיו ההתמודדות של ווילו היא מולה. וכשבאפי מנסה לגרום לה להבין על מה היא מוותרת - על עצמה ועל חבריה - ווילו שוב מבצעת את אותה פעולת שיקוף שהיא עשתה לדון, וכך גם באפי שמנסה להחזיר את ווילו הישנה והטובה מוצאת את עצמה מול מראה של מי שהיא היתה במהלך העונה השישית, והשתיקה שלה כשווילו אומרת לה "את בדיוק כמוני", מראה שלמרות שבאפי כבר לא שם היא עדיין לא סיימה את תהליך המעבר הנפשי הזה.

אניה
אניה חזרה לעסקי הנקמה אבל הזמן שהיא בילתה בלי כוחות נקמה בהחלט נותן בה את אותותיו. היא יכולה לחזור לתפקיד, אבל עד כמה התפקיד הזה מתאים לה עכשיו ועד כמה נשאר בה ממה שהיא היתה בלעדיו? האם היא באמת יכולה להיות השדה שהיתה?

אניה עושה שימוש בכוחותיה כשדת נקמה בשני אופנים:
1. טלפורטינג, יכולת המעבר שלה כשדת נקמות היא הכי מהירה שיש, היא ממהרת לכלא לפני שווילו תגיע לאנדרו וג'ונתן.
2. איתור מקום הימצאה של ווילו - היא יכולה לזהות את הרצון לנקמה מרחוק, וכך למצוא את מי שמעוניין לנקום. כך היא מצאה את ווילו עם וורן.

אניה לא מעוניינת לעזור לווילו לנקום בשום אופן וזה אפילו לא נראה לה מוזר. אחד המשפטים המשעשעים שאניה אומרת לסוהר כשהיא מנסה לשכנע אותו לשחרר את ג'ונתן ואנדרו הוא "עשה כבר את עבודתך. תשחרר אותם". כשחושבים על התהליך שהיא עוברת, זה הופך להיות מאוד הגיוני שהיא תחשוב שבגלל שלסוהר יש את הכוח לשחרר אותם עליו לעשות זאת, אפילו אם הגדרת עבודתו אומרות לו את ההיפך הגמור. הצלת חיים היא ערך עליון שבא לפני כל הגדרת מקצוע אם אתה אדם בעל מצפון - והשנים אותן בילתה אניה כחסרת כוחות נקמה בחברת הסקוביז, הטביעו בה את הערך הזה עד כדי כך שהיא אפילו לא מודעת לכך, שיכולה להיות סתירה בין מה שהיא בחרה להיות לבין מה שהיא הפכה להיות במהלך השנים האלה. לשאלה האם לזמן שהיא תבלה בתפקיד שדת הנקמות יכולה להיות השפעה הפוכה - רק הזמן יענה.

אבל זאנדר לא רוצה לחכות אז הוא שואל...

זאנדר ואניה
היחסים בין אניה לזאנדר נמצאים בשלב ביניים, הם כבר לא בני זוג, אבל מה הם בדיוק אחד לשניה עכשיו? היחסים המתהווים בהחלט לא מביעים אדישות. אניה עדיין רגישה לקרבה הפיזית שלו אליה, היא לא בטוחה לא לגבי רגשותיה כלפיו ("אכפת לי אם תמות או תחיה אני רק לא יודעת מה מהשניים אני רוצה יותר") ולא לגבי מה היו רגשותיו כלפיה - כאשר הוא רוצה לשאול אותה מה יקרה אם הדברים יהיו מאוד גרועים, האם... (היא תנצל את ההזדמנות לנקמה בו) היא לא נותנת לו לסיים את המשפט ושואלת אותו "תן לי לנחש, אתה תציע לי נישואים" - זה מעיד על כך שמאוד הציק לה האם הוא הציע לה נישואין כי הוא רצה אי פעם להתחתן איתה באמת, או שאלה היו הנסיבות, מסוג הדברים שאתה מבטיח כי אתה לא חושב שתצטרך גם לקיים.

מהשיחה שהם מנהלים בזמן שהיא מנסה לשנן את האנטי כישוף אפשר גם להבין שזאנדר לא ממש מבין את אניה, והשד יודע אם אי-פעם הבין. כשהיא אומרת לו "הכל באשמתך" הוא בטוח שהיא מתכוונת לכך שהוא לא מנע את המוות של טארה ואת הפציעה של באפי, והיא מדברת רק עליהם. הוא מפרש את העובדה ששכבה עם ספייק כניסיון לנקום בו, כאשר מבחינתה זה היה ניסיון למצוא נחמה.

אבל בסך הכול רואים שאכפת להם אחד מהשני, הרבה יותר ממה שהם מודים, כשאניה מבינה שזאנדר מאשים את עצמו במה שקרה לטארה ובכל הבלגן שנוצר כתוצאה מכך, רואים שזה כואב לה, והיא ממהרת להבהיר לו שהיא לא מאשימה אותו בזה. אח"כ כשהוא יוצא לחפש מקום מבטחים מפני ווילו יחד עם דון, ג'ונתן ואנדרו, רואים עד כמה הוא מעוניין שגם היא תבוא איתם ולא תהיה חשופה לסכנה, וכשהיא משלחת אותו, מכיוון שהיא צריכה להישאר ולהמשיך לתמלל את הכישוף, והוא לא כל כך רוצה לעזוב אותה, היא משתמשת במילים "go do something right" - זה יכול להשתמע כאילו היא אומרת לו: "עד עכשיו כל הזמן טעית, עכשיו קיבלת את ההזדמנות שלך לעשות משהו נכון", אבל מה שהיא אומרת לו הוא הרבה יותר פשוט ונכון מזה, "אתה חושב שזו טעות להשאיר אותי כאן, שאני עלולה להיפגע, אבל האמת היא שזה הדבר הנכון לעשות, כי התפקיד שלי הוא כאן ושלך שם, אז אם אתה הולך בלעדיי, אתה כבר עושה את הדבר הנכון" וזה מראה עד כמה בבסיס שלה אניה לא מסוגלת לעמוד בסבל של זאנדר.



זאנדר, ג'ונתן ואנדרו
כאמור, זאנדר מרגיש אשמה, וגם נחיתות. לכל האחרים יש את התכונות המיוחדות שלהם ובכל זאת בפרק כאשר באפי אנדרו וג'ונתן במנוסה, ולמרות שלזאנדר אין שום כוחות על טבעיים משלו שיעזרו לו לעבור ממקום למקום הוא מצליח להגיע אליהם בתזמון מופלא ועם כלי רכב משטרתי, אולי כאן מתגלה הכוח המיוחד שלו, להיות במקום הנכון בזמן הנכון. ואולי זה סתם מזל.

לקראת סיום הפרק מוליך זאנדר את ג'ונתן ואנדרו יחד עם דון ליעד בלתי ידוע לו עצמו, הם מחפשים מקום בטוח. ג'ונתן ואנדרו, שהיוו שני-שליש מתוך רשעי-העל הגיקיים של כל הזמנים, מתנדנדים גם הם לאורך כל הפרק בין טוב לרע. אנדרו מושך לכיוון של זוג רשעי-על ואילו ג'ונתן מושך לחזרה למוטב.

כמו שראינו, כל הדמויות שהוזכרו לעיל נמצאות בתהליך של שינוי פנימי - תנועה.

ישנה רק דמות אחת בפרק שלא מחפשת שינוי, לא עוברת תהליכים פנימיים ולא רוצה לשנות את מיקומה והדמות הזו היא קלם, השד שהוצב להשגיח על דון.

קלם
כשדון וקלם מחפשים את המיקום של הבית של ראק, דון מסבירה שקשה למצוא אותו כי כמו שאר הדמויות בפרק הוא נמצא בתנועה כל הזמן. קלם אומר שהבית בתנועה כל הזמן בגלל שהוא מפוקפק (shady) ואולי הוא בעצם מתאר את כולם בפרק.

קשר לרסטלס
מכיוון שהפרק הזה נותן תחושה די ברורה של חוסר מנוחה, וחיפוש מקלט בטוח, הלכתי ובדקתי האם אפשר למצוא קשר בין הפרק הזה לפרק Restless.

אז יכול להיות שהקשר הוא מקרי בלבד, יכול להיות שבגלל שחשבתי שיש קשר אני מוצאת אותו בכוח גם כשאין, ויכול להיות שאם נבחר כל שני פרקים באופן מקרי - נוכל למצוא מערכת של קשרים ביניהם (?like to test that theory). מכיוון שכבר חיפשתי, אספר לכם מה מצאתי ואתם תוכלו לשפוט לבדכם האם "Two to Go" הוא פרק משלים לרסטלס, או שכל הדוגמאות שמצאתי הם צירוף מקרים ותו לא.

1. ב-Restless ווילו מחופשת, ומפריעה לכולם בהצגה שלהם. היא מסרבת לחשוב עכשיו, וכולם רוצים לראות את הווילו האמיתית, זו שווילו מפחדת שיראו - מזכיר לכם משהו בפרק הזה?

2. ב-Restless, בחלום של באפי, טארה אומרת לה שהיא איבדה את החברים שלה, ובאפי עונה שהם צריכים שהיא תמצא אותם - והיא מעבירה את הזמן בחיפוש אחריהם - בפרויקט על הפרק נאמר שזו דרכה של באפי לקחת בעיה (החברים שלך אבדו) ולהגדיר אותה מחדש (הם צריכים שאני אמצא אותם) באופן כזה שהיא תוכל להתמודד איתו, והיא עושה דבר מאוד דומה גם בפרק הנוכחי. בתחילת הפרק, כאשר היא מדברת על ווילו, היא אומרת שווילו הרגה אדם וזה משהו שמשנה אותך לתמיד, ועכשיו כל מה שנותר להציל זה את ג'ונתן ואנדרו - כלומר ווילו אבדה לה, אבל באמצע הפרק, כשהיא מדברת עם ג'ונתן ואנדרו היא אומרת להם שהיא לא מצילה אותם, היא מצילה את ווילו מפני עצמה, כדי שווילו לא תעבור את הגבול של הריגת חפים מפשע - ואז היא תפסיד חברה, והיא לא מוכנה להפסיד. גם הגדרה מחדש של הבעיה, וגם, כמו ברסטלס, החברים שלה צריכים שהיא תמצא אותם כדי שלא ילכו לאיבוד.

3. ב-Restless - זאנדר בחלומו אומר פעמיים שהתפקיד שלו זה Comfortador - הוא רואה את עצמו כמי שמספק נחמה, בפרק הזה זאנדר מתלונן פעמיים על כך שבדבריה של אניה אין Comfort - פעם אחרי שאניה אומרת שמה שווילו מרגישה כעת זה כבר הרבה יותר מסתם רצון פשוט לנקמה, ופעם כאשר היא אומרת לו שהיא לא יודעת מה היא רוצה יותר, שהוא יחיה או ימות. ממספק הנחמה הוא הפך למי שמחפש אותה. מי שדווקא סיפק לאניה נחמה (אמנם מילה שונה באנגלית, Solace, אבל עם משמעות דומה) היה ספייק.

4. אחד הדברים שמטרידים את זאנדר בחלומו ב-Restless הוא שאניה רוצה לחזור לעסקי הנקמה, היא מתייחסת בחלומו להיותה שדת נקמה כמו אל תחביב והוא מזכיר לה את הצד הנקמני שפוגע באנשים שיש בעסק הזה ושממנו הוא מפחד, בפרק שלנו אניה כבר חזרה לעסקי הנקמה אבל שוב נראה כאילו היא מתייחסת לזה כאל איזה תחביב בלתי מזיק, וזאנדר הוא זה שמזכיר לה את הצד הנקמני שבעבודתה, כשהוא בודק איתה האם היא לא מתכוונת לנצל את הבלגן החוגג סביבם על מנת לנקום בו.



5. בחלומו של זאנדר ב-Restless אניה שואלת אותו כשהוא נוהג ברכב אם הוא יודע לאן הם נוסעים - הוא לא עונה. ב"שניים נותרו" - שוב הוא לא יודע לאן הוא מוביל את האנשים שאיתו. הפעם אלו ג'ונתן ואנדרו שמעלים את השאלה, ממנה הוא מנסה להתחמק אך לא ממש מצליח.

6. משהו קצת קלוש - בחלומו, מבין זאנדר שג'יילס ואניה רוצים להגן עליו, אך הוא לא מבין איך בדיוק, מכיוון שהם מדברים בשפה שהוא איננו שולט בה (צרפתית גרועה). אצלנו, אניה מנסה להגן על זאנדר (ועל כולם) על ידי דיבור בשפה שאף אחד לא מבין (קריאת האנטי כישוף).

7. באפי בחלומה נקראת על ידי אחרים רוצחת (“Killer”) ואילו היא מתעקשת תמיד להגדיר את עצמה כקוטלת ("Slayer"). ב"שניים נותרו" כשווילו אומרת לה "שש שנים אני בצל שלך ועכשיו יש לי הזדמנות להיות קוטלת", באפי עונה לה "A killer is not a slayer".


ולסיום
איך אפשר בלי כמה מילים על הסיום המופלא של הפרק הזה.

יש הרבה סוגי סיומים וקליף-הנגרים, אבל יש מעט מאוד סיומים שהמתח שבהם נוצר לאו דווקא בגלל שבסוף הגיבורים נמצאים באיזושהי צרה שלא ברור איך הם יוצאים ממנה, כי אם בגלל שנותנים לנו לראות את האור שבקצה המנהרה. הגיע הזמן.