הסדרה "24" פרצה בסערה לחייהם של חובבי הטלוויזיה בארה"ב לפני שלוש שנים. הקונספט המקורי והמיוחד שלה, הקצב המסחרר, המתח הבלתי פוסק והטוויסטים המפתיעים הרבים בעלילה הצליחו למשוך לסדרה קהל צופים לא קטן, לא רק בארה"ב, אלא גם כאן בישראל. הסדרה זכתה להצלחה כה מרשימה בארץ, עד שערוץ 10 למעשה בנה אותה כ"עוגן" שידורים מרכזי. למעשה, ערוץ 10 ראה בה כנכס כה חשוב, שהוא החליט לשדר את העונה השלישית של הסדרה סמוך מאוד לשידורה בארה"ב, מהלך כמעט חסר תקדים בטלוויזיה בארץ.

אבל "24" לא חפה מבעיות. החל מהפגנת שוביניזם מופרז, דרך שימוש מופרז בטוויסטים שפגע באמינות הסדרה והרס את אלמנט ההפתעה. בנוסף, היעדר רמז כלשהו להומור או אפילו למשהו קרוב לזה פגע מאוד בהנאה שבצפייה. מעבר לכך, הסדרה איבדה באופן טבעי מהרעננות שלה, והקונספט החד-גוני משהו התחיל לפעול לרעתה, מאחר שהגביל מאוד את חופש היצירתיות של התסריטאים (למשל: סצנות חלום, משחקים בזמן) והקשה מאוד על מציאת קווי עלילה חדשניים. כבר במהלך העונה השנייה הורגשה עייפות החומר, בעיקר בחצייה השני של העונה, וגם העונה השלישית לא ממש חרכה את המסך, אם ננסח זאת בעדינות. האחים לבית סלזאר לא ממש שפעו בעודף כריזמה ו/או שכל ו/או נוכחות משמעותית כלשהי והרעיון שקים (אחת הדמויות הטלוויזיוניות הגרועות ביותר בשנים האחרונות בטלוויזיה) עובדת ב-CTU העלה חיוך קל על שפתי הצופים, אך למרבה הצער, לא זו היתה, ככל הנראה, מטרת התסריטאים.

בשלב מסוים היה נדמה שהסדרה פשוט "מאבדת את זה" ו"קופצת מעל הכריש". אבל אז הגיע החצי השני של העונה, ופתאום הסדרה "נולדה מחדש". קו העלילה המרכזי של חצי העונה הזה אמנם לא ממש חדשני (טרוריסט. נגיף. מיליוני אנשים בסכנה. פאלמר צריך לקבל החלטות קשות ולעשות את הפרצוף הנחוש שלו ויאדה יאדה יאדה), אבל משהו טוב קרה לסדרה. היא התחילה להיות קצת יותר נועזת ופחות שמרנית.

מכל מגרעותיה של הסדרה, הגרועה שבהן היתה השמרנות הזאת, שבאה לידי ביטוי גם בחלק הראשון של העונה. ברמה הסיפורית, "24" לא אתגרה את חוקי הטלוויזיה הנוקשים ולא ניסתה לחקור נושאים מעניינים שבהחלט יכולה היתה לדון בהם. גם כאשר עשתה זאת תמיד בחרה בפתרון הנוח, בנוסח הוליווד. כך, למשל, רמון סלאזר מצווה על ג'ק להרוג את צ'ייס, אחרת ימות. ג'ק, מחוסר ברירה, סוחט את ההדק... רק כדי לגלות שלא היו כדורים בפנים. נו, כמה נוח... אחר כך הוא עוד אמר לצ'ייס שהוא ידע שרמון ישאיר את האקדח ריק. נו, שויין. לפחות כאן הוא באמת לחץ על ההדק, בעונות הקודמות היה נכנס מישהו ברגע האחרון, כמיטב המסורת, ומונע מג'ק את הבחירה הבלתי אפשרית הזאת.

אבל זה לא היה הסימן הראשון לשיפור בתחום הזה העונה. בתחילת העונה ראו הצופים את ג'ק באוור, הגיבור הכל-אמריקני, מכור לסמים (אמנם מתגבר, כמובן, אבל עדיין מכור), אח"כ הוא הבריח אסיר מסוכן מהכלא והפך את עצמו לאויב המדינה, ובהמשך, וזה באמת היה רגע מרתק, רוצח מישהי בדם קר.



בהמשך העונה פותחה עלילה מרתקת חדשה עם הנגיף שהתפרץ בבית המלון, והעיסוק בדילמה המרתקת בנוגע לבחירה במוות שלא בייסורים (ובעצם, התאבדות). הפעם הסדרה הראתה נכונות אמיתית לעסוק בנושא שנחשב כטאבו בטלוויזיה האמריקנית, וטוב שכך. בפרק ה-17 של העונה מגיע אחד הרגעים המרשימים של הסדרה, כשראיין שאפל, בדרך כלל מפקד שמרן שהולך לפי הכללים, שומע מטוני אלמיידה שקיימת אפשרות להציע גלולות שירדימו את האנשים במלון למוות, ללא ייסורים, ולמרות שהדבר מנוגד לחלוטין לפרוטוקול מאשר שאפל, בפרץ מפתיע של אנושיות, את המהלך. אבל אם חשבו הצופים שזה יהיה רגע השיא בעונה הזאת הם טעו. ובגדול.

הפרק ה-18 בעונה השלישית סיפק את אחד מקווי העלילה המוצלחים ביותר בסדרה, אם לא המוצלח שבהם. למרבה האירוניה, בסדרה שבה קווי עלילה מתפרשים על פני פרקים רבים, דווקא קו העלילה הזה נמשך בסך הכל קצת יותר מפרק אחד. אבל הסיפור הזה, שנמשך זמן קצר כל כך יחסית, הצליח לעשות את מה שקווי עלילה אחרים לא הצליחו. הוא הצליח להיות מותח מאוד, מרגש מאוד, מפתיע מאוד, נועז ומקורי ביותר, ובעיקר - הצליח לגרום לצופים להזדהות עם אחת הדמויות כפי שלא הזדהו איתה מעולם. הפרק עצמו היה פשוט משובח, אבל הדקות האחרונות שלו היו מצמררות, מקפיאות דם וסיפקו כמה מהרגעים היפים והמרתקים ביותר שידעה עונת הטלוויזיה הנוכחית.

אין ספק שקו העלילה הזה "נתפר" לאחר מחשבה רבה ומעמיקה ובסופו של דבר התברר כמרתק ומבריק. למה מבריק? יש לכך מספר סיבות. החל מהבחירה דווקא בדמות של שאפל כדמות שאמורה למות, דרך פריסת העלילה על פני פרק אחד בלבד וכלה בסוגיות המוסריות המרתקות שהוא העלה, והפעם, לשם שינוי, גם התמודד עמן באומץ רב.

הבחירה בראיין שאפל כדמות שעומדת למות ("להציל את שאפל ראיין")
בלי ספק, מדובר בבחירה מבריקה. שאפל הוא בדיוק הדמות המושלמת לקו עלילה כזה. מצד אחד, הוא לא הגיבור הראשי. אם הוא היה, הצופים היו יכולים להיות בטוחים שאיכשהו יימצא התכסיס התסריטאי להוציא אותו מזה והוא לא ימות (בעצם, ג'ק אפילו מת ויצא מזה...). חוץ מזה, ששאפל אינו דמות אהובה כמו טוני או מישל, שגם אותן לא סביר שיהרגו כל כך מהר.

מצד שני, מדובר בדמות שנמצאת בסדרה כמעט מתחילתה, כמעט תמיד מעורבת ב"דברים הגדולים" ויש לה תפקיד די משמעותי. הקהל לא אוהב אותה יותר מדי, מה גם שדי קשה להזדהות איתה, אבל גם לא מתעב אותה, כי שאפל אף פעם לא היה "רע" אמיתי, סתם נודניק שאוהב לעבוד לפי הפרוטוקול. חסר הומור, אפרפר.

והנה, הסיפור הזה נתן קצת נפח לדמות האפורה הזאת. שאפל לא הפך פתאום לגיבור, אבל סוף סוף אפשר היה לפתח קצת רגש כלפי הדמות. פתאום היה אפשר לחוש בכאב שלו, להרגיש את הפחד שלו, להזדהות איתו. האם מישהו מהצופים באמת הזדהה עם הטיפוס הזה לפני כן? ספק גדול. קו העלילה הזה סייע לצופים להכיר באישיותו של שאפל פן חדש ולא מוכר, אבל בדיעבד אינו מפתיע כל כך - האנושיות שלו.

לאורך הפרק, נהג שאפל באופן מאוד אנושי. הוא התקשה להבין ולקבל את רוע הגזירה, הוא לא הסתיר את שאיפתו להישאר בחיים בכל מחיר, הוא אף ניסה לברוח כדי להציל את חייו. הוא פחד מאוד ולא הסתיר זאת, ואף הודה שהוא "בקושי יכול לזוז מרוב פחד". יותר מפעם אחת הוא איבד את שלוות נפשו מרוב מתח בזמן שצ'ייס וחבריו ניסו להציל את חייו. הוא לא ממש הוקיר להם תודה על מאמציהם לעזור לו, חשב בעיקר על עצמו ואפילו הודה שאין לו ממש אדם קרוב בעולם שהוא היה רוצה לדבר איתו רגע לפני מותו .בקיצור, לא אדם חברותי או נחמד במיוחד, ולא מעניין במיוחד.

במילים אחרות, גם לפני מותו של שאפל לא היה שום דבר זוהר ברגעים האחרונים שלו. שום דבר הירואי. אותו איש אפור, טרחן ואנוכי, אבל פתאום המניעים האנוכיים שלו נראים הגיוניים, הטרחנות שלו נראית הגיונית. העצבים שלו נראים הגיוניים. הכל נראה הגיוני. ואנושי.



חמש הדקות האחרונות של הפרק היו מצמררות, מדהימות ומפעימות במיוחד. חמש הדקות האלה לימדו את הצופים על הדמות של שאפל לא פחות מאשר שלוש העונות שקדמו לפרק. שאפל הודה, ברגע של גילוי לב מרגש, שהוא ניסה לברוח ולנצל את סמכותו כמנהל כדי להציל את חייו, אך בה בעת הוא מתחרט על כך מאחר שלא יכול היה לשאת את ההרגשה שבגללו ימותו מיליוני אנשים.

לפתע פתאום נחשפים רבדים חדשים על הדמות. הרצון לשרוד בכל מחיר, מחד, לעומת תחושת האחריות לגורלם של אנשים אחרים הן כאדם והן כעובד בכיר בממשל. שיא השיאים של הפרק היה הרגע שבו שאפל התחנן בפני ג'ק שייתן לו להרוג את עצמו, רק כדי לגלות שהוא פשוט אינו מסוגל לעשות את זה. הנה, שוב, דואליות מרתקת שלא נראתה קודם לכן בדמות הזאת. מצד אחד, הכבוד העצמי שלא אפשר לה למות ע"י קולגה. מצד שני, אדם שפשוט אינו מסוגל לירות בעצמו מרוב פחד.

ההתנהגות של שאפל היתה פתטית והירואית בו זמנית, באופן מדהים. מצד אחד, אדם שנחשף במלוא עליבותו כשהוא אינו מסוגל אפילו לירות בעצמו מרוב פחד. מצד שני, אדם שמוותר במודע על הניסיונות להציל את חייו שלו על מנת למנוע הרג המוני של אחרים. היש הקרבה הירואית מזאת?

ניתן להשוות את קו העלילה של שאפל עם זה של ג'ורג' מייסון. קווי הדמיון אינם מעטים. גם מייסון היה עובד בכיר ב-CTU שמגלה שהוא עומד למות. גם הוא היה טיפוס מאוד לא קל שהעמיד בפני ג'ק הרבה מכשולים, אדם שבאופיו דואג קודם כל לעצמו. גם הוא הקריב את עצמו כדי להציל אנשים רבים אחרים, וגם במקרה שלו היה ג'ק באוור האדם האחרון שהוא ראה לפני מותו.

אך כמובן שישנם גם הבדלים רבים בין שני הסיפורים. מייסון ידע שהוא ממילא עומד למות מוות נוראי בייסורים בשעות הקרובות, ולכן היה לו קל יותר להקריב את עצמו, לעומת שאפל שהיה לו המון מה להפסיד. מייסון היה טיפוס מעניין יותר וכריזמטי יותר משאפל, והיה קל יותר להזדהות עם הדמות. וההבדל המשמעותי ביותר הוא כמובן שמייסון הקריב את עצמו ולמעשה פתר בבת-אחת מספר דילמות קיימות, בעוד המוות של שאפל בוצע ע"י ג'ק, שנאלץ לבצע בחירה איומה ולהתמודד איתה כל ימי חייו.

פריסת קו העלילה על פני פרק אחד בלבד ("בשעה טובה ומוצלחת")
קו העלילה המרתק הזה נמשך, כאמור, כפרק אחד בלבד. לכאורה, זו היתה החלטה בעייתית של התסריטאים, שכן מדובר בקו עלילה כל כך מרתק ומעניין, שחבל לבזבז אותו על פרק אחד בלבד, ואפשר היה למתוח אותו על פני לפחות 4-5 פרקים. אפשר היה לדחות את רגע ההכרעה לעוד מספר שעות, וליצור מרדף מטורף לאורך מספר פרקים במטרה להשיג כמה שיותר מידע ולהציל את חייו של שאפל. אבל התסריטאים בחרו שלא לעשות כן, ובצדק. מדוע הם צדקו? יש לכך מספר סיבות:

1. פריסת הסיפור הזה על פני מספר פרקים עלולה היתה לפגוע באפקט הדרמטי שלו. ככל שהמירוץ נגד הזמן קצר יותר, כך הוא אינטנסיבי יותר והדרמה חזקה יותר ואפקטיבית יותר, באופן טבעי, ולכן ברור למה האינטרס של התסריטאים היה לצמצם את טווח הזמן ככל הניתן.

2. בסדרה שהיא כל כולה מירוץ אחד נגד השעון, צריך לבדל את קו העלילה הזה מאחרים ולהדגיש את החשיבות שלו בכך שהוא מתמקד בשעה אחת. מבחינת הקונספט, ברגע שפרק שלם עוסק כולו בנושא הזה מודגשת החשיבות שלו, והפרק עצמו מרגיש "מיוחד" ו"שונה" מפרקים "רגילים" של הסדרה.

3. שאפל אמנם דמות אידיאלית לעניין הזה, אבל הוא לא נתפס על ידי הקהל עד אז כדמות חשובה או מעניינת מדי, כמו למשל, מישל, שתצדיק מרדף ארוך וממושך להצלת חייה. לא ולא - הכבוד הזה שמור רק לדמויות שהקהל באמת אוהב ומעריך. בשביל דמות כמו שאפל מספיק פרק אחד. אין מה לעשות, אלה החוקים.



4. כשפורסים סיפור כזה על פני פרק אחד קל יותר לתסריטאים לשלוט על נקודות הזמן שבהם הם רוצים שיקרו ההתרחשויות החשובות באמת, כמו בפרק "רגיל" של סדרת טלוויזיה "רגילה", כלומר: קל יותר לקבוע שלפני הפסקת הפרסומות יגיעו צ'ייס וחבורתו קרוב אל העימות הגדול עם הטרורסיט, וכמובן, אפשר להשאיר את הדרמה הגדולה, המוות הצפוי של שאפל, לדקות האחרונות של הפרק.

בקיצור, התסריטאים ידעו היטב מה הם עושים כשפרסו את העלילה המרתקת הזאת על פני שעה אחת בלבד. הם יצרו פרק אינטנסיבי ודרמטי מאוד, שיצר תחושה של פרק "מיוחד" בסדרה, שנגע בצורה מרתקת בדמות לא הכי אהודה ומעניינת, פרק שהיה קל יותר לשלוט בו מבחינה כרונולוגית. ועל כך כל הכבוד להם.

הסוגיות והדילמות שהפרק מתמודד עמן ("מחלק המוסר")
הפרק ה-18 המשיך, כאמור, מגמה חיובית בסדרה, בכל הנוגע לאומץ ולנכונות שלה להתמודד עם סוגיות מרתקות ודילמות מוסריות ואנושיות קשות. קו העלילה של שאפל הביא את המגמה הזאת לשיאה, ודומה שמבחינה זו היו אלה רגעיה היפים ביותר של הסדרה. נותר רק לקוות שמגמה זו תימשך.

הסיפור של שאפל מציג שוב את אחת הדילמות המרתקות ביותר שניתן לחשוב עליהן, ושהוליווד נגעה בה לא פעם, וחמקה מעיסוק אמיתי בה כל כך הרבה פעמים - האם יש להקריב חייו של אדם אחד, המוכר לך, למען חייהם של אנשים רבים אחרים שאינך מכיר/ה?

כל כך הרבה פעמים נראו גיבורים מגיעים למצב שמחייב בחירה בלתי אפשרית, כפי שתואר כאן, וכל כך הרבה פעמים נמצאה איזו דרך שמנעה מהם מלקבל החלטה איומה, מסוג ההחלטות שאינן יכולות להיות מוגדרות בכלל כ"נכונות" או כ"לא נכונות", ללא קשר לנסיבות.

"24" עשתה מה שכל כך הרבה סדרות וסרטים לפניה נמנעו מלעשות: להתמודד עם הסוגיה ואף לנקוט עמדה די נחרצת בנוגע לה.

בדרך עסקה "24" בשאלות נוספות שנשאלו כבר בעבר, גם בסדרה עצמה, אלא שהפעם היא הפתיעה ונקטה, בכוונה או שלא בכוונה, בעמדה הפוכה מזו המקובלת בדרך כלל בטלוויזיה האמריקנית ואפילו, אם להיות כנים, ב"24" עצמה. הכוונה היא בעיקר לשאלת ניהול מו"מ עם טרוריסטים. עד כה, התפיסה המקובלת בהוליווד וגם בדייויד פאלמרווד היתה ש"לא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים. וזהו. ברור?". הפעם, דומה שהתפיסה השתנתה מעט. נכון, פאלמר עדיין לא מרוצה מהרעיון. הוא חורק שיניים ועושה את הפרצוף הנחוש שלו, אבל הוא מוותר. למעשה, פאלמר "נכנע" לטרוריסט שמכתיב לו מה לעשות דרך הטלפון. מילא זה שפאלמר משבץ איזה ביטוי מטופש בנאום שלו, אבל כשנשיא ארה"ב מורה להרוג אחד מבכירי מערכת הביטחון, מפחד הטרוריסט, זה באמת מעיד על שינוי גישה כלשהו.

אבל הדילמה העיקרית היא, כאמור, דילמת ה"יחיד והמוכר" אל מול ה"רבים והלא מוכרים". תמיד קשה יותר לראות אדם מוכר הולך לעולמו. כשמדובר באדם שאין לנו היכרות עמו, המוות שלו הרבה פחות משמעותי עבורנו. ראיין שאפל מוכר לצופים ולג'ק, כבר הרבה זמן. אבל כרגע, חייו עלולים לסכן חיי מיליונים. האם רוצחים אדם חף מפשע למען המיליונים או שמבחינה מוסרית פשוט לא ניתן לעשות זאת, בלי קשר למחיר? הסדרה מעלה את הנקודה והפעם גם מתמודדת עימה בשיא הרצינות ואף נוקטת עמדה ברורה למדי - חיי אדם קרוב או מוכר חשובים, אבל חיי המיליונים קודמים להם. חייבים להצילם. לכאורה, התשובה הגיונית. בכל זאת, כיצד ניתן להשוות חיי אדם אחד לחייהם של מיליונים? אלא שבפועל, כדי להגיע לפתרון, שנראה הגיוני למדי, צריך לרצוח אדם חף מפשע. לו היה מדובר באלמיידה, במישל, או אפילו בצ'ייס, סביר להניח שהדילמה היתה קשה עוד יותר, שכן מדובר באנשים אהובים ומוערכים הן ע"י ג'ק והן ע"י הקהל.

אבל אין בכך כדי לגרוע מגודל ההישג של תסריטאי הפרק הזה. ההתמודדות עם הדילמה הזאת מעניינת מאוד ומכובדת מאוד. העובדה שג'ק רצח בדם קר את הבוס שלו, אחרי שרצח לא מזמן בדם קר את שותפתו לעבודה בעבר, ללא קשר לנסיבות שבשני המקרים, הופכת את הדמות של ג'ק, ללא ספק, למורכבת ולעגולה יותר. במילים אחרות, קו העלילה הזה לא רק פיתח את הדמות של שאפל, אלא גם יצר עומק ונפח לדמויות האחרות, ובראשן ג'ק. הסוכן באוור היה זה שהתמודד עם הדילמה האיומה ונאלץ לקבל החלטה קשה ביותר, למורת רוחו. המשפט האחרון שאומר ג'ק בתום הפרק ("שאלוהים יעזור לי") רק מדגיש עד כמה הוא מזועזע ונרעש מהבחירה שנאלץ לבצע זה עתה, מתוקף תפקידו. ההתנהגות הזו במהלך קו העלילה הזה מאפיינת עוד יותר מרכיבים די ברורים בנוגע לדמותו של באוור - סוכן סופר-קשוח שמבחינתו המטרה מקדשת את האמצעים.



סיכום
הפרק ה-18 בעונה השלישית של "24" היה אולי הפרק הטוב ביותר בסדרה. הוא סיפק לצופיו את כל מה שהם רוצים לקבל מ-"24", ובמנות גדושות במיוחד: דרמה אנושית, מתח עצום, מלודרמה מרגשת ושאלות מוסריות-אתיות למכביר. עושה רושם ש-"24" החלה ללמוד מטעויותיה ולהפיק את הלקחים. ממצב שבו הסדרה נראתה כאילו תיעלם בקרוב לתהום הנשייה, הגיחו לפתע הפרקים האחרונים והביאו את הסדרה לשיא שמעולם לא היתה בו, כששיא השיאים הוא כאמור פרק מס' 18, בו נפרד הקהל מדמות ותיקה ומוכרת - ראיין שאפל.

הפרידה מהדמות היא מושלמת, אבל קצת קשה להישאר אדישים למה שקרה בשניות האחרונות של הפרק, וזה בדיוק מה שהפך את הרגעים האחרונים האלה למוצלחים, מרתקים ומדהימים כל כך.