לא הרבה סדרות נולדות לאוויר העולם כשיש סביבן באזז טבעי, שהוא לא תוצאה של יחסי ציבור תוקפניים של הרשת שמשדרת אותן. קשה עוד יותר למצוא סדרות שהבאזז הטבעי הזה הוא באזז שלילי, כזה של אנשים שמאחלים לסדרה להיכשל עוד טרם צולמה. טרו קולינג, או בשמה המעוברת שגרם בעצמו לבאזים שליליים, "מירוץ לאתמול", היא בדיוק סדרה כזו.

לא הרבה אנשים יודעים שדמותה של טרו נכתבה כשבמוחו של הכותב מתנוססת דמותה של אלייזה דושקו, כמקור השראה. אלא שהכותב, בדומה לשאר העולם, הניח שאין סיכוי בעולם שדושקו אי פעם תסכים לגלם את טרו, והסתפק בהשראה שהיא היוותה עבורו. הסיבה להנחה שהתבררה כשגויה בדיעבד, היתה הצעה לספין-אוף סביב דמותה של פיית' קוטלת הערפדים. סדרה חדשה מבית היוצר המשובח של ג'וס ווידון ומיוטנט אנמי, שהונחה על שולחנם של הסוכנים של אלייזה, בערך באותו הזמן. לא ברור מה גרם לאלייזה לסרב לסדרה שהיא להיט קאלט בטוח ולבחור דווקא בסדרה השניה, אבל ניתן לשער את הסיבות. למשל, זה הרבה יותר מעניין ללכת על הלא בטוח, ואם יש באלייזה משהו מפיית', סביר להניח שזה היווה שיקול. סיבה נוספת היא בוודאי חשש לטייפ-קאסט. בבחירתה דווקא את הסדרה הפחות צפויה, אלייזה שידרה מסר ברור לאוויר העולם בכלל, ולתעשיית השואו-ביז בפרט - יש בי יותר מאשר דמות קאלטית אחת. ועד כמה שאולי קשה למעריצי ווידון לקבל את העובדה הזו, אני חושבת שאלייזה עשתה צעד נכון דווקא. את פיית' היא תמיד תוכל לגלם בסרטי איחוד של "אנג'ל" או של "באפי", וספין-אוף של פיית' וודאי יישאר כאופציה פתוחה בעתיד. נתיב הבריחה מאוטוסטרדת הטייפ-קאסט, לעומת זאת, הוא חמקמק הרבה יותר, ומספיק לחשוב על השם "מג ריאן" כדי להבין שיש משהו נכון בבחירה שלה, גם אם "טרו" תיכשל נחרצות.

עד שלב די מאוחר, לא נחרץ עתידה של הסדרה שכולם אוהבים כל כך לשנוא. היא התנדנדה אי שם בין רייטינג בלתי מספק לבין הזדמנות שניה, ובתור מי שראתה את כל פרקי הסדרה, אני חייבת לציין שאני בעד ההזדמנות השניה, והנה הסיבה:

טרו היא סוג של מרי-סו. היא הבחורה הכי חכמה, הכי מוצלחת, והכי יפה, ותמיד יודעת מה לעשות. יש לה זיכרון פנומנלי, היא מבינה ברפואה יותר ממה שהייתם מצפים מבחורה שהיא "Pre-med" להיות, יש לה מוסר ללא רבב, אבל היא גם יודעת לסלוח ולתת לאנשים צ'אנסים, בקיצור, טרו היא טו גוד טו בי טרו.



כשהסדרה נפתחת אנחנו לומדים פרט קריטי על העבר של טרו: העובדה שאיבדה את אמה בגיל צעיר, ולא זו בלבד, אלא שהיתה עדה לרצח. אלא שבניגוד לאורן אישי של טרנטינו, טרו לא מוצאת בזה תירוץ להפוך לרוצחת שכירה חדורת נקמה. להיפך - חרף היותה הבת האמצעית, היא לוקחת על עצמה לדאוג לאחותה הגדולה ולאחיה הצעיר, עד כמה שהיא יכולה. והם זקוקים לעזרתה, כך מסתבר. אביה של טרו נטש אותם לא הרבה לאחר מות האם, מרדית' - אחותה הגדולה - הפכה להיות עורכת דין מצליחה שמכורה לקוקאין, והריסון - האח הצעיר - גדל להיות נוכל בעל לב זהב. רק טרו שלנו... הו, אתם מבינים את הקטע.

העניין הוא, שעד כמה שטרו מוצלחת, הגורל - עושה רושם - אינו בעדה. היא לא מצליחה לשנות את אחיה או אחותה, מערכות היחסים שלה נכשלות, היא נדחקת החוצה מהג'וב המזהיר שהיה צפוי לה, וכך היא מוצאת את עצמה בתחילת הסדרה, משוחררת קולג' טריה שרוצה להיות רופאה כשתגדל (בשביל להציל חיים, כמובן) ובינתיים עובדת בחדר מתים וצוברת לה נקודות זכות.

אלא שחדר מתים זה מקום קצת מלחיץ אפילו בשביל מרי סו, וכשבערב הראשון שלה היא שומעת קולות, היא ישר מניחה שחבריה לעבודה מתעללים בה. היא מנסה לגרום להם להתוודות, אך הקולות לא מפסיקים. בצר לה, היא פותחת את המקרר בו הונחה גופה טריה אך כמה שעות קודם לכן, וראו זה פלא - הגופה מדברת אליה.



באקט שבטח היה אמור להפחיד, אך יצא קומי משהו, מבקשת רבקה המתה מטרו לעזור לה, ואיך שהיא הוגה את המלים, קורה משהו מוזר. החדר מתחיל להתכווץ, טרו נוסעת בזמן, ומתעוררת מחדש באותו בוקר. בהתחלה, למרות שהחדשות נשמעות לה אותו דבר, והחבר שלה מנהל איתה בדיוק את אותה שיחה שניהלו ביום הקודם, טרו לא מבינה עד הסוף מה קורה. היא מניחה שהיום חוזר על עצמו, אך על מנת להיות בטוחה, היא רצה לחדר המתים ופותחת את המקרר. אבוי, המקרר ריק.

לא, רגע, למה אבוי? זה דווקא טוב. טרו מריצה בראש את כל הפרטים שהיו לה על הנרצחת של אמש, ומחליטה לאתר אותה. הרעיון המרכזי הוא לנסות ולהיענות לבקשתה של המתה ולהציל אותה. לא קל. לך תגיד למישהו שאתמול הוא מת, אבל היום זה בעצם אתמול, ואתה כאן לפי בקשתו המפורשת לעזרה, שהוא לא זוכר בעצם, כי אתמול זה היום, ו... לא. זה מסובך מדי. ובכל זאת טרו מנסה.

עד סיום הפרק הראשון, כמובן, טרו גם תצליח במשימתה. וכך נולדה גיבורה חדשה - טרו דיוויס, מצילת הנפשות שמתו שלא בזמנן.

אני חייבת להיות כנה, ולהזהיר בתור מי שראתה את העונה הראשונה מתחילתה ועד סופה: במשך רוב העונה מדובר בסדרה בינונית, עם רגעים קטנים וספורים שממריאים גבוה יותר. רוב הפרקים עומדים בפני עצמם ונדמה שאין שום עלילה אמיתית, סתם עוד בחורה שרצה לה בעולם ומנסה להציל אנשים, תוך מירוץ עיקש נגד הזמן. וזה אולי גם המקום לציין שהתרגום "מירוץ לאתמול" הוא תרגום נהדר וקולע. הרבה יותר מהשם המקורי של הסדרה, שהוא השם הכי תפור ומאולץ בתולדות הטלוויזיה. מה זה "טרו"? למי קוראים ככה בכלל? אפילו "ג'ואן מארקדיה" נשמע הגיוני יותר. לעומת זאת, התפקיד של טרו הוא לרוץ נגד הזמן ולהבין, מוקדם ככל האפשר, מה באמת קרה ואיך למנוע את זה.



מה שכן, מפעם לפעם מגיע פרק שהוא טיפה טוב יותר, ולאט לאט אנחנו נחשפים לעלילה גדולה יותר, שהלא חייבת להיות תוכנית-על כלשהי. מי נותן לטרו את הכוח הזה שלה, לחזור אחורה בזמן? מי מעניק לה את ההזדמנות להציל אנשים, וחשוב מכך, למה הוא עושה את זה? כי דבר אחד ברור - הכוח הזה אינו בשליטתה של טרו, והיא נבחרה, סביר להניח, בשל הזיכרון הצילומי שלה והידע הרפואי הבלתי מוסבר.

וזה בדיוק מה שהופך את הסדרה למעניינת, ונוגעת לא נוגעת, מרפרפת למעשה, בנושאים פילוסופיים מעניינים מאוד. האינסטינקט הראשוני שלנו, כבני אדם, הוא לנצח את המוות. אבל האם זה בסדר? אולי יש איזה סדר עולמי שאנחנו לא מודעים אליו, תוכנית גדולה שאף אחד לא משתף אותנו בה?

מה שיכול היה להיות החלק העצוב בכל הסיפור הזה, הוא שב"מירוץ לאתמול" זה קורה דקה לפני הסוף, בפרק האחרון. ובהתחשב ברייטינג הלא מזהיר ובסכנת הביטול שהיתה תלויה מעל לראשה, נוצר מצב אפשרי של"טרו" לא תהיה ההזדמנות האמיתית להתעלות על עצמה ולהגיע לגדולה שלה. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהיא קיבלה את האור הירוק לעונה השניה, גובר הלחץ. האם תעמוד הסדרה בציפיות, או שמא תיפול לתהומות אי ההגשמה העצמית?





"מירוץ לאתמול", ימי חמישי ב-21:15, ערוץ 3.