אי.אר היא בית ספר לאיך עושים סדרה טלוויזיה שלא רק תהיה להיט, אלא גם להיט איכותי. צילום לעיתים תזזיתי לעיתים מונוטוני, פס-קול רגיש, אפיסודות רגישות אבל לא רגשניות, שחקנים בני אדם ולא בני אדם שחקנים, סגירה, בכל פרק, למרבית האפיזודות ומספר רעיונות מקשרים, לרוב בנוגע לחיי השחקנים הקבועים, שנרקמים כחוט השני תוך כדי העונה.

פעם היו מ.א.ש וג`נרל הוספיטל זכרונן לברכה, שהביאו לצופה את הרופאים הביתה, אבל רק אי.אר הצליחה להביא לצופה לא רק את הרופאים, היא הביאה איתה את כל בית החולים. על הדף לפחות, לתוכניות על בתי חולים, כמו על משטרה, יש את מרבית הפוטנציאל להפוך להיט-שואו משום שהן מרכזות את המהות הטלוויזיונית על פלטפורמה שאי אפשר שלא להרגיש אותה. חיים ומוות, אלוהים, סכנה ומתח, אינטריגות ופוליטיקות בין אנשים, הצטלבויות של מעמדות שונים, אתיקה מקצועית וחיים בצל קריירה שלא משאירה חיים. או במילים אחרות, זו סדרה שבנויה על מגש של כסף, ככה שהיא מצריכה, אולי, המון דברים, אבל המגש עצמו, של הכסף, הוא זה שיוצר את המומנטום, ואז, כל מה שנותר ליוצרים, ובלי עין הרע, יש להם הרבה, זה לדעת איך לסדר את הפריטים על המגש ולתת לכם בראש. להפוך כסף לזהב.

העונות הראשונות של הסדרה היו מרתקות והשאירו אותך עייף בתום כל פרק, ספק מרוצה ובהחלט תשוש נפשית. כאילו, מינימום אתה חתכת שם לאנשים את החזה וצעקת מור סיילין ואמרת לאבא ואמא שהוא הגיע במצב קשה, וניסינו, אבל, נו, אתם יודעים, תביאו כלב במקום. העונה הנוכחית, שכבר ריפדה את השחקנים ואת הצוות כולו בהמון כסף, התחילה בחריקת בלמים, אולי אפילו בהתנגשות קולוסלית, אבל במהלך העונה הצילום הרקיע שחקים לדרגת אומנות של ממש, התסריט חזר לקסם של פעם והשחקנים נכנסו, סוף סוף, לדמויות שעל המסך.

ללא ספק, אחוז המתים-חיים של החבר`ה בקאונטי-הוספיטל לא תמיד קשור למציאות, ואין מה לעשות, אנשים לא רוצה לצפות כל שבוע בחבורה של עוד אנשים שמתו. בשביל זה, תודה רבה, להם יש את טקסס ולנו את השכנים שליד. יותר מהריאליות או חוסר הריאליות של מה שקורה בבית החולים, לעיתים לפחות, מעצבנת העובדה שנכון, התוכנית אולי מחויבת לרייטינג, אבל לא רק בשביל הרייטינג צריך להרכיב או לפלח לדמויות את הצורה.

התסריטאים ניסו לשחק המון עם הדמות של אריק לה סל (פיטר בנטון), קצת בגלל שהוא בעייתי-בפני-עצמו, והרבה בגלל שהבינו שהוא מעורר אנטגוניזם גם אם הוא יציל את שארית העולם מבן לאדן, עד שלבסוף הוא עזב את הסדרה למען "הרחבת אופקים" (כלומר לא הזיז להם), קלי מרטין (לוסי נייט) הועזבה בגלל שלא תפסה את משבצת הבחורה הסקסית וחלק מהשחקנים יובשו במיוחד לרגל עונת חידוש-החוזים, רק בשביל שלא יהיה להם מנוף ללחוץ, יותר מדי, על אנ.בי.סי. זה מכעיס, אבל, מסתבר, זה גם המחיר שצריך לשלם. לא גבוה במיוחד, אבל גם לא כל כך רלוונטי.



אתה יושב מול הטלוויזיה, כלי שנועד לקחת אותך, רגשית לפחות, לפלנטה אחרת, ורוב הזמן אין שם כלום. מדי פעם, לא יותר מדי, אבל בדיוק במינון בשביל שתרגיש שזה מיוחד, מגיעה סדרה כמו אי.אר. את יושבת מול הטלוויזיה, ואת נסחפת לעולם אחר. לדמויות שגורמות לך להזדהות, לפנטזיה של לשחק אלוהים במיקרו ולהציל חיים לפחות פעם אחת במשך 45 דקות. אתה שותה קוקה-קולה ומהספה אתה מסביר להורים למה הילד הלך, חמש דקות אחרי זה את מנסרת למישהו את הגולגולת ועשרים דקות אחרי זה אתם מחליפים עקיצות-אינטיליגנטיות-יותר-מדי ואולי איזו קריצה משובבת אחרי עוד משמרת בית קברות בבית חולים הכי קיקיוני עלי-אדמות.

על אי.אר אחראים כל כך המון אנשים, למרות שניים-שלושה יוצרים קבועים, שהדבר היחיד שנותר לקוות זה שלא יימאס להם, כי בדרך כלל, לרגל העונה השישית והשביעית, רוב הסדרות, טובות ככל שיהיו, כבר מתחילות לשעמם את היוצרים עצמם. קצת יותר אינרציה, קצת פחות מומנטום. המון יוצרים יכול להיות רע, כי יש תנודתיות מסוימת בפרקים, אבל הרבה יוצרים, במיוחד כמו טרנטינו ואחרים, שמגיעים לגיחות קצרות וחוזרים למאורות היצירה שלהם ונותנים חתיכת זריקת סטרואידים לתוכנית, יכול להיות המון טוב. ואן.בי.סי, בלי קשר לשום דבר, גם לא לכסף עצמו, לא תרשה לעצמה לאבד את המותג הזה.

זו סדרה שכיף לראות. זו סדרה שמרגש לראות כי היא יודעת מה היא עושה אבל היא לא תופסת תחת יותר מדי, לפחות לא עדיין. זו סדרה עם קאסט חינני, ברובו, שמשחק בצורה הרבה יותר מחיננית. סדרה שנוגעת בנימי הרגש הזעירים ביותר, שיודעת לרקוד עליהם, טרינג-טלינג-מינג, שיודעת להרוג ויודעת להחיות, ללוות את כל זה בפס-קול סמי-מלנכולי סמי-רעשני. רק באי.אר יודעים לשלב את זה ככה. זו סדרה שמכניסה אתכם כל פעם למשהו אחר אבל עם באטם ליין שהוא אותו הדבר. בין חיים למוות, בין סבל לאושר, ומצלמה שלפרקים משוטטת ולפרקים תופסת חיים משל עצמה, כאילו היתה השחקן הנוסף. אין לכם הרבה דברים ששווה לראות במסך הקטן, אבל המעטים שכן, בהחלט יודעים לעשות את העבודה.

או, אולי, יודעים לעשות טלוויזיה.

הכי טוב שיש.