את אניה פגשנו לראשונה באמצע העונה השלישית, ועד כמה שזה נשמע מוזר, רק עכשיו, כעבור ארבע עונות, היא זוכה לפרק שממש מתמקד בה. בתחילת דרכה בסדרה היא החליקה באלגנטיות למשבצת שהתפנתה לאחר לכתה של קורדיליה: הצלע הקצת "אאוט-סיידרית" בחבורה, הבחורה החומרנית, נטולת הטאקט, ובת זוגו של זאנדר. לקח זמן עד שהיא התקבלה לחבורה כחלק אינטגרלי, והיא אכן עברה תהליך התבגרות מסויים לצידו של זאנדר, אולם ברוב הפרקים היא משמשת בעיקר על תקן "קומיק-ריליף". מה אנחנו בעצם יודעים על אניה? מעבר לחיבה לחומריות ולגשמיות (כסף וסקס) - בעיקר מה שהיא מספרת על עצמה. אפשר היה לצפות שמילניום של נקמה ימלא שלל פלשבקים וסיפורים פיקנטיים, אבל לא ממש הראו לנו כאלה, בניגוד לדמויות אחרות מאריכות קיום.

אניה הגיעה לסאנידייל למלא את משאלתה של קורדיליה. היתה זו הבגידה של זאנדר בקורדי שהוציאה אותה מעסקי הנקמה והפכה אותה לאנושית, וזו ה"בגידה" של זאנדר באניה, כשנטש אותה ביום חתונתם, שהחזירה אותה לעסק. אפשר להחזיר את אניה לעסק, אבל קשה לקחת ממנה חזרה את האנושיות ואת מה שעבר עליה בשנים האחרונות. אניה בחרה לשוב ולהיות שדת נקמה, אולם היא מתקשה לתפקד ככזו. הביצועים שלה חורקים, וכולם בעיר יודעים זאת. עד שהיא כבר מצליחה לרקום נקמה איכותית, באים האקס-חברים ומצליחים לשכנע אותה לבטל, והיא מאבדת את זכויות ה-Teleporting שלה. האלפרק מזהירה אותה שזה לא יכול להימשך כך, הבוס לא מרוצה. אניה מוצאת עצמה מתנדנדת על חוט, קרועה בין העולם הישן, לעולם החדש-נושן: הגאווה והכעס לא מאפשרים לה לחזור בה, אבל כפי שהיא מודה בפני ווילו - הנקמה כבר לא באמת "עושה לה את זה". אז מי היא בעצם? מה הזהות שלה? מה מגדיר אותה? זה הנושא העיקרי שבפרק, ומכאן (בין השאר) שמו.

בפרק יש שלושה פלשבקים לעברה של אניה. הראשון מראה את הימים לפני שהפכה לשדת נקמה ועשוי בסגנון סרט ישן. הוא לוקח אותנו לכפר Sjornjost, שנראה ונשמע נורדי למדי (המקום והשפה בדיוניים). טיבו המדויק של הקשר בין אוד לאולף לא מוגדר - האם הם נשואים רשמית? אולף מדבר על הזדווגות, אך אין לדעת האם הוא מתכוון להעמדת צאצאים, מעבר לאקט עצמו. הקשר ביניהם הוא קשר עתיק קלאסי: הגבר הוא הצייד הדואג לצדדים החומריים וגם יוצא עם הגברים לשתות, בעוד אוד היא האישה הקטנה בבית. היא מראה דאגה כנה לשלומו כשהוא נכנס, ומציעה לו מייד מזון ומשקה. מתברר שאולף לא שונה בהרבה מגרסת הטרול שלו, ולא ממש ברור מה לאישה העדינה ולגבר הגדול והגס הזה, שאוהב את האישה שלו יפה וקלת דעת, ואף מצהיר על כך. הייתכן שהוא היחיד שמוכן להיות איתה?

כבר אז היתה אניה טיפוס אאוט-סיידרי, ונחשבה בכפר למוזרה ותימהונית (לא לחינם מצלצל שמה "Odd" - מוזר) - אחת שאומרת מה שהיא חושבת, ומצליחה לעצבן את הסביבה. כשהיא מנסה להציג בפניו את הרעיונות שלה, הוא קורא לה טיפשה, מה שלא נראה שמטריד אותה במיוחד. היא מצידה חוששת שהוא פוזל לכיוון אחרות, אך כשהוא מכחיש היא מייד מתנצלת ומסבירה "אני פשוט אוהבת אותך כל כך, לפעמים אני מרגישה כאילו אני עלולה להתלקח, לא אוכל לחיות בלעדיך". אניה היא טיפוס קיצוני: העצמיות שלה מתבטלת בפניו. כשהיא איתו היא שלו עד הסוף. לפיכך היא רגישה מאוד לרעיון של בגידה, וכשהיא מגלה שהוא בוגד בה, היא עוברת לקיצוניות השנייה, ונוקמת בו באכזריות. בעוד אנשי הכפר מתרוצצים בהיסטריה סביב הטרול, עומדת אניה בצד, ומשקיפה עליהם אדישה, מרוחקת ולא שייכת, והצבעים שלה שונים - היא כבר בסרט אחר. לאחר שחתמה את פרק החיים המשותפים עם אולף, ד'הופרן מגיע ומשלים את המהפך: הוא מעניק לה את שמה וזהותה החדשה כאניאנקה, שדת נקמה שתפקידה להעניש גברים שפגעו בנשים. "אבל רק אלה שמגיע להם". "לכולם מגיע", מדגישה אניה כשהיא מקבלת את ההצעה, ופותחת פרק חדש בחייה.



הפלשבק השני ממשיך את המנטרה של אניה כשדת נקמה. זהו הפלשבק היחיד שמתרחש (כביכול) ב"עולם האמיתי" ומשלב את אניה בהיסטוריה האמיתית של העולם,. הוא לוקח אותנו לסנט פטרסבורג, 1905. ספרי ההיסטוריה מתארים מהפכה שנמשכה שנתיים וראשיתה בהריגת כאלף פועלים בידי חיילי הצאר ("Bloody Sunday") ב-22 בינואר 1905, עת צעדו בהפגנה בסנט פטרסבורג וקראו לשוויון בפני החוק ולחלוקה צודקת של אדמות. מה שספרי ההיסטוריה לא יודעים הוא שאניאנקה היתה זו שהציתה את הפתיל, לא רק למען הבלגן וההרס שבדבר, אלא גם כדי להשפיע ולהטביע את החזון האקונומי שלה: "מעמד הפועלים ישים קץ לשלטון האבסולוטי ויוביל את הפרולטריון למהפכה קומוניסטית מזהירה, שסופה גן עדן סוציו-אקונומי עלי אדמות". האלפרק ואניאנקה, בבגדים ויקטוריאניים ובכפפות לבנות מוכתמות בדם, לוגמות שמפניה ומתענגות על נקמתה המשובחת של האחרונה. האלפרק מציעה לה לקחת פסק זמן ולהתענג על המהפכה, לראות עולם, בעוד אניאנקה רוצה להמשיך קדימה, לנקמה הבאה, ו"מואשמת" בוורקהוליות: "איתך זו רק עבודה כל הזמן". היא מתקנת את האלפרק: "איני זקוקה למשהו נוסף. הנקמה היא מי שאני". אניאנקה מגדירה את עצמה דרך הנקמה; זו לא העבודה שלה, זה חלק בלתי נפרד ממי שהיא. מזכיר מאוד את דברי הפרידה של קנדרה לבאפי, "את מדברת על הקטילה כאילו זו עבודה. זו לא. זו מי שאת".

פלשבק שלישי: ערב בסאנידייל של 2001, והפריקוול לשיר החרדל ממקם אותנו בערב הראשון של המחזמר. זאנדר נרדם על הספה, ואניה פוצחת בזמר. לכאורה, שיר רומנטי המביע כמיהה לחתונה ושביעות רצון מהחתן לעתיד. למעשה, השיר עצמו לא רומנטי במיוחד, בפרט אם משווים אותו לנדרים המתוכננים של אניה בחתונה, שהיו מלאים בהצהרות אהבה כנות, על כך שזאנדר שינה אותה, איך היא מרגישה כשהיא איתו, ועוד. השיר רחוק מאוד מאותם נדרים מרגשים עד כאב - פתאום היא שואלת מה הטעם באהבה ולא שוכחת לציין שבחתונה עם זאנדר יש "היגיון כלכלי" (המוטיב הפיננסי חוזר לאורך כל הפלשבקים שלה). מוזר שבשיר שממוקם כרונולוגית במחזמר, בו הובעו בשירה הסודות הכמוסים והרגשות הכנים של הדמויות, השיר הזה מאוד לא רגשני, אלא בעיקר עצוב. הוא מפתח את נקודת הפתיחה שלה בדואט עם זאנדר (אותו ישירו למחרת): את השם והמוניטין שבנתה לעצמה במילניום של נקמה היא תחליף בשמחה בשם שלו. לכאורה, התקדמות - אניה מצהירה בלב שלם שתקופת הנקמה מאחוריה, עיניה נשואות לעתיד המשותף עם זאנדר. למעשה, מדובר בנסיגה לעבר: ההגדרה שלה כאישה עצמאית היתה דרך הנקמה, ועכשיו כשיצאה מהעסק, היא חוזרת להיות אשת-איש, זו חוזרת להיות ההגדרה העצמית שלה. "מי אני?" -"אני ה-.Mrs". כביכול הגדרה עצמית, למעשה, ביטול העצמיות.

בתוך סדרה פמיניסטית למדי, אניה מתגלה כאן כדמות לא ממש פמיניסטית. תוך כדי סידור הבית, היא שרה שבתור אניה אין בה הרבה, היא לא עשתה משהו מיוחד בחייה. כל-כך הרבה שנים, בלי משהו אמיתי להראות לעולם, בלי כיוון. אם היא חכמה, הרי זה כיוון שהצליחה להשיג לעצמה גבר ראוי (שוב חיבור לדואט עם זאנדר, שנפתח ב"תראו איזה גבר שווה הצלחתי לתפוס ברשת"). היא מדמיינת זוגיות לנצח, ואם חלילה יתגלו סימני התפוררות, היא תפתה אותו להישאר בחיבוקים ובנשיקות, תגרום לו להבין שהאושר שלו, שלהם, הוא כשהם יחד. המסירות והדבקות שהיא שרה עליהם מחזירים אותנו גם לפלשבק מתחילת הפרק, הצהרת האהבה שלה לאולף. היא קיצונית באהבה שלה, הולכת עד הסוף, ולכן כשהגבר בוגד בה או נוטש אותה, זו אינה נפילה, זו התרסקות. הפעם מדובר בהתרסקות כואבת במיוחד - במשך שיר שלם היא שרה על חלומה להיות אשתו, שכך יראה אותה העולם, שיוכלו להעריך אותה ולקבל אותה כגברת האריס. בניגוד לאולף, זאנדר היה גבר ראוי לה, תומך ואוהב, ולנטישה שלו לא היו סימנים מקדימים, מה שמעצים את הטרגדיה האישית שלה.

השיר מסתיים בפנטזיה על החתונה עצמה. כשאניה לבושה בשמלת הכלה שלה, ואז חותך חזק חזרה למציאות הכואבת, לחרב הנעוצה בליבה. חלום החתונה שלה נגדע באיבו ביום הכלולות - דקות לאחר שהצהירה כמה היא מאושרת, היא מצאה את עצמה לבד, נטושה, מול כל המוזמנים, מתרסקת. פתאום אין "יחד", יש "לבד" והיא לא מסוגלת להתמודד איתו. נדמה שהחיים מבחינתה של אניה הם בינאריים: או שהיא ביחד, אשת איש, או שהיא שדת נקמה. כשהיא מפסיקה להיות אחד, היא מייד עוברת לשני, אין ממש מצב ביניים, היא לא מכירה משהו אחר.

כל אחד משלושת הפלשבקים שבפרק הגיע מפאזה אחרת בחייה של אניה: אנושית (בזוגיות), שדת נקמה, ואנושית שוב (בזוגיות עם זאנדר). האחרון נקטע כשאנחנו חוזרים להווה, פאזה רביעית: שדת נקמה בפעם השנייה. המאבק שלה בבאפי, הוא בעצם המאבק שלה בעצמה. כי כשהיא כבר לא אשת-איש, אבל גם הנקמה לא מספקת - מה נשאר לה בעצם? מה היא בכלל רוצה? היא הצליחה לנקום בקנה מידה גדול מספיק כדי לעורר את תשומת הלב של חבריה לשעבר, ועכשיו המאבק הוא לחיים ולמוות: עד כמה אכפת להם מהחיים שלה, עד כמה אכפת לה מהחיים שלה. אולי כדאי פשוט לוותר על הכל, לעזוב ולמות. נראה שהתוכנית הצליחה, הפלשבק חוזר בחדות אל תוך מה שנראה כמוות של אניה.



הפרק דווקא התחיל בצורה רגועה: שעת ערב בבית משפחת סאמרס, החבורה עוזרת לווילו להתארגן לקראת חזרתה לקולג' - החיים חוזרים למסלולם התקין. דון נהנית לחלק עצות, ווילו נראית מרוצה ונרגשת לחזור ללימודים, וזאנדר אופטימי ביחס לאניה: היא אמנם נראית לו עצובה, אבל הוא לא מודאג בנושא הנקמה. הסצינה נחתכת במעבר חד לשדה הקטל, ובאופן לא אופייני לבאפי-וורס, המצלמה לא חוסכת מאיתנו את המראות הקשים. מצבה של אניה לא טוב במיוחד. בעצם, תלוי בנקודת ההשקפה. ד'הופרן ודאי גאה בה מאוד.

אניה יושבת המומה על הרצפה זרועת הגופות, והוגה בקול את השאלה הקלאסית של גיבור המזועזע מעצמו: "מה עוללתי?". זו שאלה ראשונה בסדרת שאלות התעוררות עצמית וניסיון לשנות כיוון. מעשה קיצוני שמצליח לזעזע את המבצע, מעמת אותו עם מצפונו, גורם לו להתבונן בהשלכות מעשיו ולקחת עליהם אחריות. כשמגיעים לתחתית, הדרך היחידה היא למעלה, ולפעמים חייבים להגיע לשם כדי להתחיל לטפס.

הסיטואציה מזכירה את "עלובי החיים", גם שם המהפך בחייו של ז'אן ולז'אן חל לאחר שהוא מזועזע ממעשה מכוער שעשה (במחזמר הוא אף שר "מה עשיתי?" ולאחר מכן גם "מי אני?", שאלת הגדרת זהות שגם אניה שרה עליה בהמשך). אצל אניה התחלף הזעזוע בהדחקה פרקטית: אניה שוטפת את הדם מהידיים, קרצוף אובססיבי אמיתי ומטאפורי כאחד, שמתכתב אוטומטית עם ליידי מקבת'. לא חייבים להרחיק עד שייקספיר - אפשר להיזכר בפיית' המכבסת את בגדיה בניסיון להעלים ראיות להרג אלן. אצל פיית' זו הייתה נקודת שבירה מוסרית בדרך למטה, אצל אניה זה ההיפך, אולם הדרך למעלה עוד ארוכה, ובשלב זה אניה מתנקה מראיות ומאחריות, ועוזבת את הזירה.

בתוכה, אניה לא שקטה, מזועזעת מהמעשה של עצמה. היא לא היתה רגילה להתרגש מזה, והיא לא מבינה מדוע זה מסעיר אותה כל כך, כשהיא למעשה אמורה לחגוג. "היו כל כך הרבה צרחות, כל כך הרבה דם" - היא נשמעת כמו ערפד שזה עתה קיבל את הנשמה שלו, מתעורר למציאות שונה שבה אותם מעשים עליהם התענג בעבר, הופכים מזעזעים, וטורדים את מצפונו. לאניה היתה נשמה לאורך כל הדרך, אולם ב"גלגול הקודם" היא לא נתנה לה להפריע, לא היו לה ייסורי מצפון על מעשיה.

ווילו מתעמתת עם אניה חד וחלק. בטון מצווה היא אומרת, "את חייבת להפסיק". היא לא מנסה להבין, להקשיב, או להקל על אניה, והשיחה הזו שונה לחלוטין מזו שניהלו השתיים בפרק בו חזרה ווילו לסאנידייל. אז הרשתה לעצמה אניה להתוודות על כך שהנקמה לא מספקת אותה וזה לא מה שהיא זכרה. הפעם, כשהיא מותקפת ונאלצת להתגונן, היא לא מרשה לעצמה להמשיך בקו המבולבל ומתעמתת חזרה עם ווילו. טיעון ראשון לצדקתה הוא חומרת המעשה - עבור אותם בחורים זה היה "משחק" ולכן הגיע להם להיענש. אולם כשווילו אומרת שהיא יודעת שאניה בצרה והיא באה לעזור, אניה מרגישה התנשאות וצדקנות ומתמרדת נגד הצעת העזרה. באיזו זכות יכולה ווילו להציע עזרה, לנוכח עברה האפל? ואיך ייתכן שאותם אנשים שהתרחקו מאניה ממשיכים לבטוח בווילו? אך ווילו מבהירה שהיא לא שכחה דבר, וכבר ראינו כמה קשה היא עובדת על שליטה עצמית, ושאת האמון המחודש של חבריה היא צריכה לקנות, הוא לא מובן מאליו.

ניתן לראות זאת במקום נוסף בפרק. יש בו התרפקות על העבר גם מצידה של ווילו החוזרת ללימודים, מה שמפריח צבע בלחייה של הגיקית. למרות שמדובר על הקולג', ווילו מזכירה יותר את עצמה מתקופת התיכון. קוקו, חצאית מיני וגרבונים (אדומים!), חמודה, קופצנית ונרגשת. העיניים שלה בורקות כשהיא מדברת על בחני פתע... מתי ראינו אותה כך לאחרונה? נדמה שזו ווילו הישנה שחזרה אלינו, שהיא הצליחה להתגבר ולהתקדם הלאה. אבל השקר נחשף במהרה. כשמתגלה העכביש-שד, מתפוגגת האשליה של ווילו הישנה, כש"ווילו החדשה" בוקעת את הקליפה ולוקחת פיקוד. הקסם טבוע בה עמוק, חלק בלתי נפרד ממנה, ובאינסטינקט של הגנה עצמית היא משתמשת בקסם חזק, שבין רגע הופך אותה להיות שחורת עיניים. השינוי המהיר הוא לא ויזואלי בלבד - כשהיא שקועה בקסם, ווילו שוב מפחידה ומאיימת, לא שולטת בעצמה, מתפרצת על הנערה שאותה היא מנסה להציל. אבל ווילו הצליחה להתקדם מאז העונה השישית והיא מתעשתת במהירות וחוזרת לעצמה, אם כי אין ספק שיש עוד דרך ארוכה לפניה.



אניה לא משתכנעת. למרות שהיא זו שהתרחקה מהחבורה, היא מרגישה פגועה ונטושה, וה"צידוק" השני שלה מתבסס על רצון ליחס סימטרי: אם לווילו היה "מותר" לחצות את הגבול, וכולם כבר "שכחו", אז למה באים אליה בטענות? האירוניה היא שווילו באמת הגיעה לעזור, בזכות אותה סימטריה: כשווילו הלכה רחוק מדי, אניה נשארה לעזור לסקוביז למענה, והיא מחזירה לה טובה תחת טובה. זוהי הושטת יד אחרונה ואזהרה, שכן אם אניה לא תתעשת, לא יהיה מנוס מהכנסת הקוטלת לתמונה, וזה עלול להיגמר לא טוב. כל הדברים הללו לא נאמרים. ווילו מסתפקת ב"באתי לעזור" לקוני, ואניה שולפת את הצידוק השלישי והאחרון: אני שדת נקמה, זה הטבע שלי, "רדו ממני". צידוק אירוני וטראגי. אירוני, כיוון שכשאניה מכריזה על עצמה כשדה, היא רק מעמיקה את התהום בינה לבין הסקוביז, מגדירה את עצמה כאויבת. טראגי, כיוון שמילותיה חורצות את גורלה, בעוד שהתנהגותה משדרת את ההיפך: טון הדיבור שלה מתחנן, כמעט על סף דמעות. יותר משהיא מנסה לשכנע את ווילו, נראה שהיא מנסה לשכנע את עצמה, למצוא צידוק למעשיה בעיני עצמה, חוזרת על מנטרה שכאילו נלקחה מסדנת מוטיבציה לשדים מתחילים: "אני שדת נקמה. הם קיבלו את שהגיע להם".

כשבאפי שומעת שאניה אחראית לכל העניין הזה, היא מחליטה שאין ברירה אלא להרוג אותה. חייבים להודות שיש משהו צורם בהחלטיות הזאת. כצופים, אנחנו יודעים שביקום המקביל של "המשאלה", ג'יילס הצליח למצוא פתרון בספרים. אנחנו יודעים שכוחה של שדת נקמה הוא בתליון שלה, וזוכרים את אניה מציינת זו מפורשות ב"מבוגרת ומרוחקת". באפי מעולם לא הסתפקה בפתרון הפשוט, בפרט כשהיה מדובר בחברים לשעבר. זאנדר, כצפוי, מתנגד. מדוע שישלים עם זה? בנוסף, אין לשכוח שעד המעשה האחרון שבאמת חצה את הגבול, אניה עזרה להם להתמודד עם ווילו בסוף העונה השישית. גם בעונה הנוכחית היא הספיקה לבטל נקמה לבקשתם, עזרה להם מול השד בפרק "אותה שעה, אותו מקום" והם אפילו ביקשו ממנה להשגיח על דון, כך שלמרות ניתוק היחסים, המצב לא היה נורא עד כדי כך. אמנם הנקמה הנוכחית אכן מזעזעת במיוחד בעוצמתה ובהיקפה, אבל מה לגבי היעדר המחקר? אפשר לנסות לתרץ זאת בכך שכיום אין להם נגישות למשאבי המחקר שהיו לג'יילס, שאף אחד מהם לא הקדיש תשומת לב להערה של אניה בזמנו, או לפחות לא זוכרים אותה.

בשיחה קשה וטעונה מוציאים באפי וזאנדר דברים שלא נאמרו זמן רב, אך תמיד היו מתחת לפני השטח. באפי מצדיקה את תפקידה כקוטלת, ואת ההחלטות הקשות שהיא נאלצת לקחת לבד, בעצמה. זאנדר, כמי שעדיין אוהב את אניה, מסנגר עליה, ומאשים את באפי בסטנדרטים כפולים: כשמדובר בשד רוצח שיקר לליבך, זה תחום אפור, את לא כה החלטית ונחרצת להרוג אותו. זאנדר עושה כאן שתי השוואות: הראשונה לווילו והשניה לספייק. שתיהן השוואות מתבקשות. הוא מעלה אותן כטיעונים מקלים מעמדת הסנגוריה, אולם הן משרתות בדיוק את ההיפך, ובאפי מעמידה אותו על טעותו בשני המקרים. ווילו עברה את כל התהליך עם נשמה, המעבר שלה לצד האפל נבע מהתמכרות ומאיבוד שליטה, היא נשארה אנושית, ואפשר וראוי היה להציל אותה. ספייק ערפד, והוא לא בחר להיות כזה, להיפך - הוא זה שבחר לשנות את דרכיו. אמנם בהתחלה, כמו שזאנדר טען, לא היתה לו ברירה (הצ'יפ מנע ממנו מלהרוג בני אדם), אולם הוא המשיך בדרך הרבה מעבר למה שהצ'יפ דרש ממנו, ובסופה אף השיג לעצמו את נשמתו בחזרה. זה שונה לחלוטין ממצבה של אניה, שהחלה בנקמה בעודה אנושית, וכשקיבלה הצעה להפוך לשדה, היא בחרה בה מרצונה החופשי, פעמיים. ההאשמה בסטנדרטים כפולים חוזרת אל זאנדר כמו בומרנג: הוא סלח לאניה על מעשיה כשדה למרות שבחרה להיות כזו, אך לא היה מסוגל לקבל את ספייק או את אנג'ל. למעשה, אפשר היה להמשיך את ההשוואה לווילו - גם היא פנתה לנקמה לאחר שנבגדה, אולם היא לא מימשה את נקמתה בסופו של דבר, ומאוחר יותר, כשקיבלה הצעת עבודה מד'הופרן, היא דחתה אותה על הסף. לאחר שנשללה ממנו הלגיטימיות של טיעוניו הקודמים, חוזר זאנדר להאשים את באפי שהיא שוב מותירה את חבריה בחוץ ומחליטה לבד, כמו שכבר עשתה בעבר.

ואז שולפת באפי את ה"תותח הכבד", טיעון שהיה שם כבר זמן רב, מתחת לפני השטח, לא בשימוש: "הרגתי את אנג'ל". שקט. "אתה בכלל זוכר את זה? הייתי מוותרת על הכל כדי להיות... אהבתי אותו יותר משאוכל אי פעם לאהוב דבר נוסף בחיי. ונעצתי חרב בלבו כי זה מה שהייתי חייבת לעשות". באפי שתקה במשך למעלה מ-4 שנים, אך נראה שהזיכרון נותר בה תמיד והיא זוכרת אותו לפרטי פרטים, עד לניסוח המדויק של דברי זאנדר. זהו טיעון חזק, אך טראומטי, ולכן היא מעלה אותו רק כשאין ברירה, וניכר שאמירת הדברים בקול גובה ממנה מחיר נפשי קשה.

ואז גם יוצאות אמיתות נוספות. "אתה זוכר שעודדתם אותי? שניכם. זוכר שמסרת לי את ההודעה של ווילו - כסחי לו ת'צורה?". חבל שהמלמול של ווילו על כך שלא אמרה את זה, לא נקלט אצל באפי, אך לפחות הוא נאמר והיתה לכך התייחסות, סוף סוף. באפי, בלהט הרגע, לא ממש שמה לב, אבל עכשיו גם ווילו יודעת על השקר של זאנדר.



מעבר לכך שהנאום של באפי על אנג'ל הוא מתנה נפלאה לסטאר-קרוסים, יש בקטע הרבה יותר מזה. מדובר בתחושת סגירה, ובעיקר בפורקן. האם הסיטואציה הבאה מוכרת לכם? שתי דמויות נקלעות לעימות. אחת מהן משמיעה טענה, ועכשיו אתם יודעים בדיוק מה הדמות השנייה צריכה להגיד לה. ואז היא לא אומרת אותו. אתם מתחרפנים מול הטלוויזיה, כי אתם יודעים שיש לה את ה-טיעון המנצח, שהיה סותם לדמות השנייה את הפה, והוא לא נאמר, לא השתמשו בו. וזה אוכל אתכם מבפנים. הזמן עובר, העונות נוקפות, ובשלב מסוים נדמה שהסדרה תסתיים ולעולם לא תזכו לשמוע עוד מילה בעניין שבוער בכם בפנים. ואז, כשכבר לא חשבתם שאי פעם ישתמשו בו שוב, זה קורה, סוף כל סוף!

באפי מזכירה לזאנדר את השורה התחתונה - כשהיא היתה צריכה לעמוד במבחן, היא עברה אותו. דבריה יכולים להתפרש בשני כיוונים: הייתי בסיטואציה שלך, האמן לי שאני מבינה אותך; וכמובן בכיוון ההפוך: סוף סוף אתה נמצא בסיטואציה שבה אני עמדתי, עכשיו סוף סוף גם אתה תוכל להבין אותי.

ד'הופרן הוא זה שמעמת את החבורה עם השאלה שטרם הועלתה: מה בעצם אניה רוצה? נראה שאצל אניה סוף סוף התגבשה החלטה - היא אולי עוד לא יודעת מי היא, אבל שדת נקמה היא כבר לא, והיא לא מסוגלת להמשיך לחיות עם השלכות מעשיה. היא מתחרטת ומוכנה לשלם את המחיר הנדרש. זהו צעד אמיץ מצידה, לעמוד מול ד'הופרן ולהודות בכך, בעיניים דומעות. זהו בראש ובראשונה צעד גדול ראשון לדמות שלה, שגם בהיותה אנושית (בסיבוב השני) המשיכה להתפאר ב"הישגי העבר" והתענגה עליהם בלי בושה או חרטה. מלבד זאת, כאנושית היא היתה מאוד מרוכזת בעצמה ובצרכיה הבסיסיים, רוב הזמן הגישה שלה התרכזה בלשים את עצמה במרכז. זו לא הפעם הראשונה בה אנו רואים אותה עוזרת לאחרים. כבר ראינו אותה מוכנה להגן על זאנדר בחייה, אולם זה המעשה הראשון שהיא עושה עבור אחרים שהם זרים מוחלטים ואין לה רגשות או אינטרס כלפיהם, וזוהי ללא ספק ההקרבה הגדולה מכולן, "נטולת אנוכיות" (המשמעות השנייה של שם הפרק). לשדות נקמה, מסתבר, אכן יש נשמה. ד'הופרן משחרר אותה מהתפקיד ומבטל את הרצח, לא לפני שהוא מזכיר לה שיעור חשוב שהיא שכחה: אף משאלה לא יוצאת כמו שתכננת, המחיר שתשלם עליה אינו מה שחשבת. האלפרק משלמת בחייה את המחיר במקום אניה, שתצטרך לחיות עם הכאב, ולהתחיל להתמודד עם החיים האמיתיים לבד, סוף סוף. ד'הופרן, לא השד הנחמד שחשבנו (ולמה בעצם שראש המשפחה של שדות נקמה יהיה כזה?) לא שוכח לפני לכתו לנפנף בטיזר המאיים:
"From beneath you, it devours".



עוד גיבור שהלך רחוק, הזדעזע ממעשיו והלך לחפש לעצמו מצפון, דהיינו נשמה, הוא כמובן ספייק. בהמשך ישיר לפרקים הקודמים - הנשמה שלו מעיקה עליו, הוא לא מתמודד טוב עם העולם ועם עצמו, עכשיו משהוא מודע למעשיו וחומרתם מכבידה עליו בכל משקלה. באפי, לבושה לבן וכולה רכות ונחמה, יושבת לצידו. זוהי באפי אחרת לגמרי מזו שראינו, ולמעשה... זו באמת באפי אחרת. כי הנה מגיעה האישה האמיתית, בשר ודם, והיא לבושת שחורים, ובהמשך ישיר לפרקים הקודמים, היא אכן קשוחה, חמורת סבר וחסרת סבלנות לשיגיונותיו: "יש לך נשמה? יופי. תוכיח לי". התקדמות מסוימת כן היתה כאן - בניגוד לפרקים הקודמים, באפי לא נקלעה לכאן במקרה או הגיעה על מנת לקבל מידע ו/או עזרה. בסופו של דבר אכפת לה מספייק, והיא מבקשת ממנו להתעשת ולצאת מהמרתף. אך היא עושה זאת בטון יבש וענייני, נטול אמפתיה או ניסיון כן לעזור, כפי שהבטיחה דמותה הלבנה. היא מטיחה בו את המובן מאליו - הישיבה על פי השאול לא מיטיבה עמו, הוא חייב לצאת משם, אולם היא לא זורקת לו גלגל הצלה ולא מנסה לתת לו פתרון כיצד לעשות זאת.

מי היא אותה באפי לבנה? כבר ראינו אותה בסוף הפרק הראשון מחליפה צורה, אחרונה במצעד כל רשעי הסדרה, ואילו עתה היא בדיוק הבאפי שספייק חולם לראות לצידו. הסצנה מסתיימת ללא תשובות.

את הפרק מסיים דיאלוג, שהוא אחת הסיבות שאני אוהבת את "באפי". בסדרה אמריקאית אחרת, הפרק היה מסתיים בחיבוקים נרגשים של החבורה המאוחדת. כאן אין קתרזיס, וזה לא סוף, זוהי רק ההתחלה. מכאן מתחילים להתמודד באמת. זאנדר לא נכנע ולא מוותר על אניה, והכוונה היא לא על הקשר שביניהם, אלא עליה כאדם, ומציע לה: "את לא צריכה לעבור את זה לבד". את ההחלטה להישאר בחיים קיבל עבורה ד'הופרן, מכאן היא צריכה להמשיך לבד. והיא אכן בוחרת, לשם שינוי, להיות קצת לבד: "כן, אני כן. כל חיי רק נאחזתי במה שבא".

קבלו את דרו גודארד, שהוציא תחת ידיו את אחד הפרקים המוצלחים ביותר בעונה השביעית, ולטעמי, בסדרה בכלל. יש האומרים שההצלחה נובעת בעיקר מהשימוש באלמנטים "בטוחים" - שלל אזכורים והתייחסויות לעבר (בכמות שמזמן לא נראתה בסדרה), פלשבקים וגימיק אחד בצורת שיר. יש מי שסייג את המעורבות שלו ואמר כי ידו של ג'וס בחשה בכל, והפרק לא היה עד כדי כך מוצלח בטיוטה המקורית. בעיני מדובר בפרק מופת, שאין בו אף סצנה מיותרת, או "סותמת חורים". הוא מקדם את הדמויות ואת היחסים ביניהן תוך סגירת חשבונות ישנים, והוא משלב ברגישות הומור וקטעים נוגעים ללב. מעל לכל אלה, הכתיבה עצמה לא פחות מנפלאה. קולי נאלם לבי נרגש, בא לשכונה בחור חדש!