כש"קוויר בעיר" עלתה לאוויר לפני מספר חודשים בלווין, היתה המולה וצהלה. עשה רושם שזו הסדרה שמהווה את הלגיטימציה האחרונה, הצעקה וגם ההגשמה, שבאו לאחר שקצו כל הקיצים על סינדרום ה"הומו התורן" בסדרות הסטרייטיות - אותו הומו בודד וגלמוד, מוקף באנשים נורמלים למכביר, הוא יוצא דופן ושם רק בשביל להוציא את הסדרה מידי חובה. ראינו את זה ב`דוסון קריק` (ג`ק הסוסון מנוון הדחפים, היצרים והצורך למין), `שולחן לחמישה` (עוד בתקופה הפרימיטיבית, הקדישו כמה דקות לאפיזודה עם הומואיסט שרוצה לאמץ תינוק וכולם מתנכלים לו), `בברלי הילס` (כן, הם נזכרו מאוחר, אבל היו כמה פרקים עם הומו תורן, שגם, למרבה הפלא, הוא מסכן וההורים שלו שונאים אותו והוא רוצה להתאבד), ואם תרצו ממש להתפרע אז תגידו `וויל וגרייס`, שעצם העובדה שהיא החזיקה שני הומואים בו זמנית הפכה אותה לסדרה הכי ורודה בטלוויזיה.

"קוויר בעיר" (או בשמה הלועזי, "Queer as Folk") היא לא כזאת. אם עד עכשיו הוצב הומו תורן בסדרות השונות בכדי לצאת מידי חובה, הרי שאצלה מוצב סטרייט בודד בשביל אותה מטרה בדיוק. "קוויר אז פולק" היא סדרה פשוטה, פלוס מינוס. המטרה שלה היא אולי נעלית (ונסתרת), אבל בשורה התחתונה הסדרה הזאת עושה דבר אחר: מספרת ומגלה לאנשים מבחוץ (או אולי מחצינה מגנה ומפגינה נגד הסטיגמה של ההומו הבודד שייצרו בהוליווד) איך נראים באמת (באמת?) חייהם של ההומואים. ואם להסתמך על הסדרה (שנאמר עליה שהיא לא רחוקה מהמציאות), החיים של ההומואים סוערים בהרבה מאלה של הסטרייטים.

בניגוד כמעט מוחלט למה שדאגו להציג לנו עד עכשיו, סצינות ההומואים החדשות הן צבעוניות מתמיד. הרבה ורוד, הרבה נוצות, הרבה איפור, הרבה סקס. ולא סתם סקס, אלא סקס חסר משמעות וחסר רסן וחסר מחויבות שנגמר ביום המחרת כאילו כלום. סקס, סקס, סקס. ונוצות. ורקדנים. ומישהו ברחבת הריקוד. והופ הולכים לפינה. והופ `מה אתה עוד עושה כאן בבוקר? קישתא`.

מקורה של "קוויר אז פולק" הוא בבריטניה. לא צפוי בעליל, אבל אמת. סיפורו של ניית`ן, נער בן 15 בבית ספר ממוסד ואנגלי כדת וכדין, שהולך למצוא את עצמו בסצינת ההומואים של מנצ`סטר. כבר ביציאה הראשונה שלו הוא נתקל בסטיוארט, רב שגל ממדרגה ראשונה, בן 29, שלוקח אותו לביתו ללילה של תענוגות. הוא, הילד, נקשר למורו רבו, משום שכנראה לא היה מודע לעובדה שפה זה `בום טראח גמרנו וביי`. כיאה לנער מאוהב, הופך סטיוארט לאובססיה עבורו, ונחשפת בפנינו העלילה השלובה של השניים, כאשר לכל הקטע מצטרף גם וינס, גם הוא דמות ראשית בסדרה, חבר ילדות של סטיוארט והומו בעצמו (מפתיע), שקצת פחות פעיל מהבחינה הפיזית. גם הוא מאוהב בסטיוארט (אבל מרחוק), ויחד יש לנו חגיגה והמולה של סקס, סמים והומואים.



למרות הסערה הציבורית שעוררה ה`קוויר`, היא הפכה חיש מהר ללהיט היסטרי, סטארט אפ מטורף ואפילו איכותי. הקהל, או שרצה לראות אגזוזנים בטלוויזיה ואף אחד לא נתן לו, או שרצה לראות סקס במסווה של תוכנית שלא עולה כסף, או שפשוט באמת התלהב מההצצה לחיי הגייז באשר הם גייז. אחרי התרחיש הציבורי בבריטניה האפרורית, ראו האמריקנים כי טוב והחליטו לתעתק את הסדרה גם אליהם, עם מודיפיקציות קטנות, כמובן. כך נולדו שני ביצועים שונים לאותו תסריט וסדרה, האחד אינגליש קייק והשני המבורגר וצ`יפס. "קוויר" הבריטית הסתיימה לא מזמן בערוץ YES+ בלווין, ואילו "קוויר" האמריקנית (או בשמה העברי "הכי גאים שיש") החלה לשדר בערוץ 3 בכבלים ממש בשבוע זה. וכשיש סדרה מדוברת וטובה, וכשיש שתי גרסאות שלה, מתיחת קו משווה היא בלתי נמנעת.

נצנצים

לכבוד עליית הגירסא האמריקנית ולצורך השוואה, הייתי צריך לשבת ולהתעדכן בכל ההא והדה של הגירסא הבריטית, וזאת עשיתי במשך שלוש שעות של צפייה רצופה בקלטת עם פרקי "קוויר". דבר אחד היה ברור לי: המילה "שאג" (Shag, ש"פ, =לזיין) היא המילה הכי נאמרת בסדרה. "איי שאגד היימ", "איי שאגד איט", "לטס שאג", "שאג שאג שאג", "שאג". אבל מעבר לכך, ולאחר הצפייה בגירסא האמריקנית, נוספו כמה תובנות.

כבר מהצפייה בפרומואים לסדרה של ערוץ 3, תוך ההשוואה לפרומואים שהפיקו בלווין, היה ברור שמשהו בגירסא האמריקנית יותר נוצץ. ואכן, כבר בפתיחה של הנ"ל, מוצאים את עצמם הצופים בעיצומו של רייב גיי רטוב וערום למחצה, שרירי וקופצני, עם הרבה אורות אולטרא ובגדי מלחים. שנאמר, זהו סיפתח. לעומת זאת, הפתיחה בגירסא הבריטית היתה הרבה יותר רגועה. לא רק שהתחלנו מחוץ למועדון, אלא שגם אחרי כניסה למועדון התמונה היא שונה לגמרי: לצלילי מוזיקת הדיסקו המשותפת בשתי הגירסאות, אצל הבריטים תראו מקסימום אחת מלכת דראג וכמה הומואים מתהלכים, בעוד שאצל האמריקנים, אחרי שתסירו את המבט מכל צי חיל הים שמככב שם, ההתמקדות היא דווקא על עכוזים של הולכים ושבים, ורק אח"כ על הדמויות הראשיות, כי בכל זאת, יש סדר עדיפויות.

זהו, למעשה, הקו המנחה וההבדל המרכזי. לא ברור אם זה פשוט כי הבריטים יותר רגועים או אולי כי האמריקנים בחרו לקחת את הסצינה הרועשת כאישיו המרכזי, אבל ברור לכל צופה שהגירסא הבריטית היא יותר רגועה, אבל לא פחות גאה.

פורנו במסווה של פרה קדושה

אולי זה הרצון ההומואי להחצנה, הקרב הנצחי בינם לבין העולם המרובע, או אולי זו פשוט האפשרות והעובדה שבגלל שמדובר בסדרת הומואים ולפיכך היא פרה קדושה שאף אחד לא יעז לגעת בה, אבל אי אפשר שלא לשאול לפחות פעם אחת האם מה שהולך שם לא קצת מוגזם. מעבר לנשיקות צרפתיות של גברים מחוץ למועדונים (דבר שממש לא רואים בטלוויזיה כמעט), מעבר לרקדני גוגו על כל במה אפשרית ומעבר לעירום גברי מלא חוזר ונשנה, בולטות סצינות הסקס. מין אנאלי, מין אוראלי, ליקוקים וליקלוקים. נאמר לא פעם, שרבים מהקהילה ההומוסקסואלית מוצאים גחמה בסדרה הזאת. האם זו המטרה שלה? סקס במסווה של סדרת אופי? או אולי ככה באמת נראים החיים הגאים? וגם אם כן, האין דרך להצניע? והאם בכלל צריך להצניע? אולי אפילו זה כל הקסם?

התאמה אישית

עם המעבר לשידור בארה"ב, נעשו כמה שינויים קלים באופי הדברים ובדקויות הבריטיות כדי להתאים את התוכנית לקהל האמריקני. למרות שבפרקים הראשונים יש דבקות כמעט מלאה בתסריט המקור, שינויים קלים כמו גרפיטי של "Faggot" על הרכב של בריאן בגירסא האמריקנית במקום גרפיטי של "Queers" שמופיע בגירסא הבריטית, כמו גם שינויים בסצינה בה בן זוג מזדמן של מייקל שולף תחת מגומי כאשר בגירסא הבריטית היה זה מחוך - נראים לעין. בסך הכל שעתוק מדויק, לפחות עד הפרק השמיני, שם יתחילו העניינים לקחת כיוונים שונים בשתי הסדרות.

הבריטים הם עם מכוער

כותרת המשנה כאן מעליי, היא תפיסה די כללית שיש לי לגבי הבריטים. מדובר בעם מכוער, מה לעשות. אבל דווקא הפעם, די במפתיע, עושה רושם שהליהוק האנגלי מוצלח מזה האמריקני. לתפקיד סטיוארט האמריקני (שנקרא בגירסא האמריקנית "בריאן"), שאמור להיות הזיין החתיך והמדהים והזקן (29, בכל זאת), בחרו מישהו שהוא בדיוק ההפך מכל אלה, חוץ מהקטע של הזקן. בחירה זו מעכירה בצורה רצינית על דמותו של מי שאמור להיות הכלי של הסדרה. וינס, ההומו החביב והרגוע בגירסא הבריטית, מוחלף בידי מייקל, ששניהם, (ואני מצטט מהסדרה כי זה די קולע), "חצי חתיכים בסגנון השכן ממול". את ניית`ן בן ה15, שהוא הקטליזטור לכל העלילה של הסדרה הזאת, מחליף "ג`סטין" בן ה17, גם הוא נער ענוג ורך.



ימין: ניית`ן הבריטי, שמאל: ג`סטין האמריקני


המשחק בגירסא הבריטית של הסדרה הוא יותר טוב. זה לא רק המשחק בעצם, אלא כל האווירה שנוצרת. אין רע בהחצנה של האמריקנים והדחף לנפנף באחוריים כאלה ואחרים (ולא שזה לא קורה בגירסא הבריטית), רק שנוצר הרושם שזה כל הקטע, וזה לא. המשחק הבריטי מלווה ביותר רגש, יותר טאקט ונפח מאשר זה האמריקני, שנראה, בשורה התחתונה, חלול. מי שצפה בגירסא הבריטית, ומאחר שמדובר באותו תסריט (כמעט) בדיוק, לא יכול שלא להרגיש שהוא צופה בשידור חוזר פחות מוצלח.

השחקנים בגירסא האמריקנית מתקשים להכנס לנעליהם של אחיהם הבריטים. מורגש ביצוע כושל בשידור התמימות של ניית`ן המקורי (יחד עם מבטי הזימה התמימים), הביטחון והאפיל של סטיוארט והאופי המיוחד של וינס.

בשורה התחתונה האמת היא, שכשמשווים את "הכי גאים שיש" למקור מקבלים גירסא חיוורת יותר, אבל כשמסתכלים על זה בפעם הראשונה, כעל מוצר שעומד בפני עצמו, "הכי גאים שיש" יכולה להיות סדרה טובה לא פחות.





"הכי גאים שיש" משודרת בימי שישי בחצות, בערוץ 3