הפרק הזה מביע באופן ישיר את אחת השאלות שעוברות כחוט השני לאורך הסדרה כולה. והיא: היכולת שלנו להשפיע מול תוכנית עליונה. אם דברים נקבעים מראש, אם הכול "מכתוב" כמו שאומרים בערבית, האם אנו יכולים לשנות את הגזירה?

במהלך ההיסטוריה אנו רואים התייחסויות שונות לשאלת הגורל שנגזר עלינו, בימי יוון ורומי מספרת המיתולוגיה אינספור סיפורים על כך שאת שגזרו האלים וניבאו האורקלים אי אפשר לשנות. המונותיאיזם שהופץ עם היהדות והשפיע רבות על הנצרות, ביטל את נבואת הזעם החד משמעית, ואיפשר לאדם לחזור בתשובה, לשנות את דרכיו ובעקבות זאת לזכות לכפרה ולהמתקת הדין ("ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין רוע הגזירה"). האיסלאם, עם זאת, נותר דטרמיניסטי, ומאמין בכך שאין שום דרך להתחמק מהגורל הקבוע לאדם עם לידתו.

אבל עקרונות הדת הופכים לפחות פופולאריים בחברה מתועשת ומודרנית. אל המדע מחליף את האל המופשט, ועם הזמן לומד האדם המערבי להאמין שרק הוא יקבע את גורלו, והוא האחראי הבלעדי לחייו.
המתח והמאבק בין רצון האלים וגזירתם לבין רצון האדם המערבי, החופשי והמאמין ביכולותיו, משתקפים בפרק. יש גזירה, יש מאבק, יש דרך ארוכה של ניסיונות לשנות, אבל לבסוף התשובה ברורה. מה שנגזר יתקיים, לא משנה כמה תילחם. ממש כמו בסיפורי המיתולוגיה.



כבר בתחילת בפרק, בסצנת פתיחה גאונית שלכאורה לא קשורה לכלום, אנו מתוודעים לכל השאלות שיעלו בפרק הזה. אנו רואים את באפי, זאנדר ודון יוצאים מארון קבורה כדי לבדוק אם אישה שמתה באופן חשוד, לפי העיתון המקומי, תהפוך לערפדה.

האם הצפוי בהכרח יקרה?
זאנדר ודון לא מבינים למה לטרוח כל כך עבור ערפדה פוטנציאלית אחת.

עד כמה כדאי להשקיע בלא ידוע?
באפי מתלבטת בקול לגבי היכולת שלה לעזור לתיכוניסטים בסאנידייל. אחרי הכול, חצי קורס הפסיכולוגיה שלקחה אצל פרופסור וולש בעונה הרביעית, הוא לא ממש הכשרה מספקת (אפילו שהיה לה מתרגל צמוד).

מה ההבדל בין לעזור כקוטלת ולעזור כיועצת? איך תתפקד כיועצת?
האישה, מעיר זאנדר, נראית שלווה לחלוטין. אבל הגברת מפתיעה בפוקחה זוג עיני ערפדה ירוקות ובאומרה: "אני לא שלווה כלל". אבל בזה באפי הקוטלת יכולה לעזור, לטענתה, והיא תוקעת בגברת יתד. האם לעזרה כזו יחלה הגברת?

מהי הגדרת עזרה באמת? האם יש הגדרה חד משמעית?
על השאלה איך תתפקד באפי כיועצת מתחילה להסתמן תשובה כבר בתחילת הפרק. שכן מצעד התלמידים שמגיע אל משרדה של היועצת החביבה שלנו מראה בעליל עד כמה באפי לא מקצועית בתחום האבחון והטיפול. כל פעם שהיא חושבת שהיא מבינה למה הנער/ה מתכוונים, מסתבר לה שהיא לא. ולמה באמת הם באים? ובכן, חלק נשלח ע"י דמויות סמכות אחרות, חלק רוצה לברוח משיעור, חלק רוצה להתחיל איתה, וחלק באמת זקוק לה כי הוא מתקשה להתמודד עם בעיות אישיות.

ואכן, תפקיד הקוטלת שונה מתפקיד היועצת. הקוטלת אמורה להציל את העולם על ידי קטילת הרשע הדמוני. רוב בני האדם שהיא מצילה כלל לא אמורים לתקשר איתה. ברגע שהיא מצילה את הנערה מהערפד התורן, היא לא אמורה ליצור עמה שום קשר - לא לשאול מה קורה בבית ולא לבדוק מדוע היא במצב כזה בו היא נאלצת לשוטט בלילה בסמטאות אפלות ולהפוך טרף לערפדים. היועצת, לעומת זאת, דווקא כן. בכלל, עבודה טיפולית אמורה לעזור לך להתמודד עם השדים שבתוכך, והדרך לכך מבוססת על קשר אמיתי של אמון, פתיחות, הקשבה והכלה. ובאפי, למרות שהיא משתדלת מאוד, מתקשה קצת בהתמודדות עם בעיות שגרתיות של נוער רגיל.

אבל אז באה קאסי ניוטון. הנערה המקסימה הזו, עם החיוך המבין והמקבל את הדין, ניחנה בכוח לראות את העתיד לקרות. וכך, כשהיא לא מכינה שיעורים ונשלחת ליועצת, היא נותנת תירוץ מקורי ביותר לשאלה העתיקה. "אני הולכת למות ביום שישי". באפי היועצת מנסה לבדוק אפשרות להתאבדות והולכת לדווח למנהל, אבל במקביל, נכנסת גם באפי הקוטלת לפעולה. כי בסאנידייל אנחנו תמיד מצפים למוזר מכל.



ואכן, מסתבר שהילדה היפה הזו באמת מנבאה דברים. זה מתחיל בכתם על החולצה של באפי, ממשיך במטבעות, ב-B שמקבל מייק, בכך שבאפי תרד מתחת לאדמה ושמתישהו היא תגיד לספייק משהו שהוא כנראה רוצה לשמוע, ומסתיים באופטימיות ובהבטחה שיום אחד זה יקרה ובאפי אכן תצליח לשנות משהו, אלא שלה, לקאסי, היא כבר לא תוכל לעזור. והיא כבר לא תזכה ללכת לנשף, לסיים תיכון, להתאהב, לראות את אחייניותיה המרושעות משמינות, היא תמות ביום שישי. כן, היא יודעת מה יקרה, והיא לא מתכוונת להילחם בזה. אבל באפי היא קוטלת, גם לה ניבאו הספרים שתמות, והיא עדיין עומדת, כך שהיא לא מתכוונת לוותר, ונלחמת. היא משתמשת בכל מה שעומד לרשותה, כיועצת, כקוטלת, כאחות, כחברה וכאישה. היא עורכת ביקור לא מנומס אצל האב השתיין, ואפילו מבקרת אצל ספייק, לבדוק מה הוא יודע.

אח, ספייק, ספייק. דמות אומללה ורדופה שכמותו. הוא מייסר את עצמו על שפגע בה, מדבר עם דמויות בלתי נראות, ולבסוף מבקש ממנה להישאר עמו כדי שישקוט. "אני חושבת שכשאני כאן זה יותר גרוע" עונה לו באפי האישה. ובמלים אחרות: "רוצה לעזור, לא חושבת שאני יכולה". היא מסתלקת ממנו, מבינה שמשם לא תצמח ישועה.

ואפרופו ההבנות שלנו לגבי מקור ישועה כזה או אחר, קשה להתעלם מרצף האירועים שקורים עכשיו ומתמצתים את רעיון הויתור והקבלה (וסליחה שאני לא יכולה להתאפק עם הנושא הזה). למי שלא מכיר את הנושא, אומר רק שויתור וקבלה מקורם בפילוסופיה דטרמיניסטית הטוענת שכל זמן שאדם מצפה ורוצה במשהו, הוא לא יקבלו. רק אם יוותר עליו - יש לו סיכוי לקבלו - ולהיות מופתע. ובעקרון הפוך, דברים רבים שאדם בוטח בהם ומקבלם כמובן מאליו, יתגלו לו לפתע כבלתי אמינים. הכול, כאמור, תחת הכותרת של כוח כל יכול שמראה לך עד כמה הוא כל יכול לעומתך, האדם הקטן. ומכיוון שאינך מבין את ההיגיון של החלטות הכוחות העליונים, כדאי שלא תשאף לכלום ותמחק את רצונותיך. תן לדברים לקרות.

אז איפה זה קרה לנו בפרק? קאסי נחטפת מתחת לאפה של דון, ומובלת לטקס ההקרבה שלה. אנו בטוחים שאיש לא יוכל להיכנס ולעצור את הטקס עכשיו, רק כדי לגלות שבאפי כבר בפנים. באפי לועגת לחברי מסדר השדים, שחשבו שיצליחו לזמן שד, רק כדי לגלות שהשד אכן זומן. המאבק שלה בו עלול לעלות לקאסי בחייה, אבל אז בא ספייק, והמטורף מהסצנה הקודמת נראה שפוי לחלוטין, מציל את קאסי וחוזר למאורתו. באפי וקאסי חוזרות למסדרונות בית הספר, וכשאנו חושבים שהן יצאו מכלל סכנה, היא מצילה את קאסי שוב, מחץ שלוח. אירוע זה מגביר את האמונה בבאפי, שכביכול הצליחה להוכיח את משנתה: "את רואה, אפשר ליצור שינוי", היא מודיעה לקאסי, והאחרונה מלטפת את שיערה ואומרת לה: "יום אחד תשני". סוף כל כך מושלם. אם זה היה הסוף, כמובן. קאסי מתמוטטת ונופלת מתה ביום שישי, בדיוק כפי שידעה שיקרה.



לשאלה "האם הצפוי אכן יקרה?", התשובה היא כן. לשאלה "איך תתפקד באפי כיועצת?", מוכיחה תשובתה של באפי לפיטר, שהיא קוטלת בכל רמ"ח איבריה. אבל יועצת היא לא. אף יועצת שאמונה על מלאכתה לא תשאיר נער כל כך מעורער לנפשו. היא תיקח אותו, תבדוק מה הסיבות והנסיבות שהפכו אותו למחפש שדים ומפלצות, ותעבוד קשה כדי להפוך אותו לנורמלי שוב. אבל באפי משאירה את הרע שיירקב. כי קוטלות, כידוע, לא צריכות לטפל באנשים. רק להציל אותם.

באפי, ווילו וזאנדר יושבים אבלים בבית. באפי מרגישה שאכזבה את קאסי, אבל כשרואים את ההשלמה של קאסי עם מותה הקרב, כשזוכרים את מילות הפרידה שלה מדון ומבאפי, ברור שבאפי לא אכזבה אלא את עצמה ואת התיאוריה שלה שאפשר תמיד לשנות ולהציל. אבל דון, החמודה והחכמה להפליא לאורך הפרק כולו, עונה לה: לא אכזבת אותה, כי ניסית. היא לא מתה בגלל שלא עזרת לה. יש פעמים שאי אפשר לעזור".

באפי שואלת את עצמה ואת חבריה, מה עושים בפעמים שאנו יודעים שאי אפשר לעזור בהם? אבל מהי עזרה בעצם? הרי לפעמים המשמעות של "עזרה" היא פשוט להיות שם בשביל האחר, גם אם אתה לא יכול לעשות שום דבר למענו. עצם העובדה שאתה שם ורוצה לסייע, תורמת. אנו רואים זאת בבירור בסצינה בה ווילו וזאנדר הולכים לקברה של טארה. מעבר לדיון הישיר שהם מנהלים לגבי כוח לעזור וכוח בכלל, אנו רואים את ווילו מניחה אבנים קטנות על הקבר. המנהג של הנחת אבן על קבר, מלבד היותו יהודי, הוא גם סימבולי, וכמו אומר: "הייתי פה. והנה ההוכחה לכך שפקדתי את קברו של הטמון כאן". לכאורה, זהו מנהג מוזר - מה התועלת שתצמח למת מהנחת אבן על קברו? אבל יש תועלת. כי כמו שכבר אמרנו, ציון העובדה שאני פה, באופן פיזי, משמעותית גם אם אין בה כדי לשנות את העובדות הכואבות. כי עזרה אין משמעה רק לקטול את הרע החיצוני. עזרה יכולה להתבטא גם בדברים לכאורה קטנים ופשוטים כמו הליווי של זאנדר את ווילו לבית הקברות, וההישארות שלו מרחוק כשהיא ניגשת לקבר. העזרה היא בלהיות שם, בלנסות לעזור, גם אם לא תמיד ההצלחה מובטחת.



ואכן, בסוף הפרק אנו רואים את באפי חוזרת למשרד היועצת, ועצם ההתייצבות שלה שם, עבור הזקוקים לה, היא תשובה. או כמו שאמר אנג'ל בסדרה אחרת, בפרק אחר:
"if nothing you do matters, the only thing that matters is what you do". ואנחנו לא נכשלים, אלא אם כן נכשלנו בלנסות.