בתור הכנה לכתיבת הסכפ"ש ישבתי וצפיתי שוב בפרק, כמנהגי. בשבילי, זו היתה חוויה רגשית שאינה מנותקת מהתוכן של הפרק. מבחינתי, היתה זו מעין שיבה ל"באפי" הסדרה, מכיוון שעברה כמעט שנה מאז שראיתי פרק חדש, ומספר חודשים מאז שראיתי איזשהו פרק. אני מודה, התגעגעתי לזאנדר, לבאפי, לווילו ואפילו לדון. הגעגועים שעל המסך התחברו לגעגועים האישיים שלי.

הפרק נותן שם טוב למונח "סדרת דרמה על-טבעית". במשך שנים זלזלה האקדמיה בז'אנר הנקרא "פנטזיה". אמנם היו ספרים שנחשבו למוצלחים כמו "מסעות גוליבר", ספריו של ז'ול ורן ו"האריה, המכשפה וארון הבגדים", אבל הם היו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.

דווקא "באפי", סדרת טלוויזיה שעל פניה פונה לקהל צעיר, שמלאה בשחקנים יפים לא פחות מבמיטב הסדרות האמריקניות השטחיות ומשתמשת מכל הבא ליד בפנטזיה עם קורטוב מדע בדיוני, הצליחה לקטוף שבחים מצד כל המבקרים ולעורר דיונים אקדמיים סוערים.

אחד הסודות של הסדרה הוא שימוש נכון ב"אלמנטים מאפשרים". הטריק בא מהדרמה היוונית שהיתה רוויה באלמנטים מז'אנר הפנטזיה, אך נחשבת עד היום ליסודות של כל היצירה העלילתית המערבית. "אלמנט מאפשר" הוא הגורם העל-טבעי שמביא את הדמויות לכדי עשיית פעולות שבסיטואציה רגילה הן לא היו מבצעות. אלמנט כזה דווקא שומר על ריאליזם, כי הדמויות עושות את מה שבאופן טבעי הן היו עושות במצב מיוחד, במקום לגרום להן להתנהג בצורה מיוחדת במצבים טבעיים, כמו שקורה בסיטקומים בהם צריכים הכותבים להתאמץ כדי להביך את הדמויות בסדרה - לרוב בצורה מלאכותית - דווקא בגלל שהסביבה שלהם "ריאליסטית". בסדרות נעורים נטולות אלמנטים פנטסטיים צריכות הדמויות ליצור כל הזמן מתחים וקונפליקטים בצורה שאנשים רגילים אינם חווים ומשתדלים להימנע מהם. לעומת זאת ב"באפי", כבר מהפרק הראשון ניכר שבאפי בסך הכול רוצה לחיות חיים רגילים ונטולי חיכוכים כאשר כל הסיטואציות המיוחדות נכפות עליה מעצם היותה קוטלת.



כמעט כל הפרקים של "באפי" מבוססים על אותו העיקרון כדי ליצור עניין ולהניע את העלילה. אפילו הפרק "הגופה", שנעדר כמעט אלמנטים על טבעיים משתמש במותה של ג'ויס כאלמנט מאפשר. בפרק הנוכחי, "אותה שעה, אותו מקום", סביר להניח שאלמלא ווילו היתה מבצעת את הכישוף שלה הפרק היה די משעמם. היא היתה חוזרת הביתה, מסתחבקת עם כולם, וזהו, פחות או יותר. אמנם ההסבר לביצוע הכישוף הוא דל ולא ממש ויזואלי, אבל האלמנט העל טבעי אינו רק תירוץ או קטליזטור להתרחשויות בפרק, אלא משולב בכל ההתרחשויות עצמן בצורה טבעית ומושלמת.

מובן שבמידה מסוימת כל סדרות העל-טבעיות משתמשות באותו העיקרון והשאלה החשובה היא מה השימוש שנעשה באלמנט המאפשר. האם הוא חושף פן בדמויות או גורם בהן לשינוי כלשהו? מקדם את העלילה העונתית? יוצר עומק רגשי? האלמנט המאפשר בסדרות אחרות הוא לעיתים לא פחות מוצלח מאשר ב"באפי", אבל האלמנטים הרגשיים מתפספסים, מוחלשים או רדודים. למען הרייטינג מוחלש הכאב של הדמויות, כדי לא להבריח צופים צעירים יותר, או כאלה שאינם רגילים בהתמודדויות רגשיות ריאליסטיות (גם אם הרקע הוא פנטסטי).

לראות שוב פרק של "באפי" הזכיר לי את יתרונות הסדרה על סדרת הבת שלה מבחינת העומק הרגשי של הדמויות. הפרק מתעסק בצורה מאוזנת בעלילה וברגשות. כל הדמויות "שמות את עצמן על השולחן" מבחינה רגשית (ולא מבחינה פיסית כמו אניה וספייק ב"אנטרופיה"), ואין רגע אחד של זיוף בכל הפרק. ב"אנג'ל" קשה לקרוא ליחסים בין הדמויות יחסים חבריים. כמו שזאנדר אף פעם לא היה חבר של אנג'ל, גם הדמויות האחרות ב"אנג'ל" היו בכל מיני סוגים של יחסים, אך קשה לראות את אנג'ל, ווסלי וגאן יוצאים לבלות ב"ברונז" יחד (גם אם לוקחים בחשבון את הבילוי המשותף שלהם באופרה). ההבדלים נוצרו בגלל שרוב הדמויות ב"באפי" נמצאות יחד עוד מבית הספר, בעוד בסיס היחסים ב"אנג'ל" הוא בעבודה, וזאת למרות ההתפתחות לכל מיני כיוונים. כשבאפי, זאנדר ודון מחכים בשדה התעופה, הם מרשים לעצמם להתבדח ולהיזכר באירועים משותפים גם אל מול המציאות שכרגיל אינה לגמרי ברורה וחד משמעית, על גבול הסכנה. החיבה שלהם לווילו כל כך גדולה, שהם מנסים להתגבר על העובדה שלא מזמן היא ניסתה להשמיד את העולם.

ווילו מרגשת בפרק הזה גם כשהיא לא עושה משהו מיוחד, בזכות המשחק המשובח של אליסון האניגן, שכולו הבעות ושפת גוף. אפילו שג'וס וודון לא ביים את הפרק, אין ספק שהוא מראה את המרחק אליה הגיע הסדרה במשך העונות. אפילו יותר מב"Hush", בו אמנם לא היו דיאלוגים, דבר שאילץ את יוצרי הסדרה להשתמש בכל התחליפים האפשריים, ולא להישען רק על דיאלוגים שנונים וסצנות פעולה, כשגם ווילו וגם באפי הוכיחו את יכולתן לשאת על כתפיהן סצנות ארוכות ואיטיות, שיכול להיות שהיו נחתכות בסדרות אחרות. מתחילת העונה השלישית, החל ב"אן", ניתן היה לראות הרבה סצנות כאלה ב"באפי".

כדאי לשים לב לכך, שווילו היא אחת הדמויות הבודדות, שגם אחרי שבע עונות, היא אינה נמאסת על הצופים וממשיכה לרתק על המסך. בפארפרזה על דברי זאנדר מסוף העונה השישית, אנחנו אוהבים את ווילו כשהיא עושה קסמים גדולים, קטנים, רעים או טובים, כשהיא מחפשת דברים במחשב, כשהיא מתרפקת באפיסת כוחות על ספה וגם סתם באינטראקציה היומיומית שלה עם כל הדמויות.



גנרל, הרשע השבועי בפרק, משכנע ומפחיד יותר מהרבה רשעים אחרים, גם אם הוא לא מגיע לרמה של הג'נטלמנים, למשל. הוא הותאם במיוחד לווילו כיוון שהוא חסין לקסם ומפשיט את קורבנותיו מעורן בצורה שמזכירה את מה שווילו השחורה עשתה לוורן. ניתן לראות במה שעובר על ווילו במהלך הפרק, כמעין סוג מסוים של עונש על החטא שביצעה בסוף העונה השישית.

כל אחת מהדמויות מתייחסת לנושא בצורה אחרת. באפי חושדת בווילו ואומרת זאת, זאנדר חושב את זה בפנים אבל שותק, גם דון חושבת את זה, אבל מנסה לעשות הכול בשביל להוכיח את ההפך. ווילו ואניה חושדות אחת בשנייה בסצנה מאוד משעשעת. ווילו אומרת לבאפי שאפילו היא חשדה שהיא עשתה את זה בעצמה במעין התקף טיילר דירדני.

באפי עוזרת לווילו להרפא. זו באפי אחרת, דומה יותר לבאפי הישנה, מוקפת בחברים שלה, גוררת את זאנדר אחריה לכל מקום, ומהווה גורם מייצב והחלטי לאורך כל הפרק. מי זוכר שרק לפני מספר פרקים היא היתה צל של עצמה, התרחקה מהחברים שלה, ניסתה להרוג אותם וקיימה יחסים מזיקים (לבניינים חסרי ישע) עם ערפד מרושע.

רק רגע אחד בפרק מזכיר את כל שעבר על באפי במשך השנים. הדרך שבה היא הורגת את גנרל על ידי תחיבת אגודליה אל תוך העיניים שלו, מראה שזאת באפי שבאה עם מטען רב של לחימה בשדים חיצוניים, כמו גם בשדים פנימיים. לרגע מבזיק על פניה שוב מבט התיעוב העצמי שליווה אותה במשך רוב העונה השישית.



מעניין לבחון את אניה בפרק הזה (ובפרקים נוספים) לנוכח ויכוח שמתרגש כבר שנים על עולם הפסיכואנליזה. פרויד טען שאנחנו מונעים על ידי הדחפים הבסיסיים שלנו כסקס ואוכל, על ידי מה שהוא קרא ליבידו. פרויד בעצמו נתקל פה ושם בסתירות ובתור פילוסוף התדיין עם עצמו לגבי התיזה הזאת ששימשה במשך שנים רבות כבסיס של כל הפסיכואנליזות שנעשו בעולם. דמות כמו באפי, לפי פרויד, עושה הדחקה של הדחפים המיניים שלה רוב הזמן. אניה לעומת זאת, חיה חיים הפוכים ואינה מדחיקה לעולם אף דחף שלה. אבל היא בעיקר מונעת על ידי הרצון שלה לא להיות לבד, על ידי הדחף שלה ליצור קשר עם בני אדם. זהו הדחף הבסיסי שלה, וכנראה גם של רוב האנשים, והוא גורם לה להתפייס עם ווילו למרות שזו הרסה לה את חנות הקסמים, כמעט השמידה את העולם, ועשתה לה חור בשטיח. היא מוכנה אפילו להפגין חיבה לסבית לווילו ובלבד שלא תלך ותעזוב אותה לבדה.

כשאניה מדברת עם באפי וזאנדר על כך שווילו הלכה לבקר את גנרל לבדה, אין זה מציק לה והיא מוצאת עניין קר גם בדון המשותקת. באפי מכריחה את אניה לבוא איתה ועם זאנדר להציל את ווילו, ובמהלך הקרב ולאחריו, אנחנו רואים אניה אחרת - חמה, דואגת בצורה כמעט אימהית לווילו ומנסה להרגיע אותה. כשדת נקמה שצריכה לסחוט מנשים משאלות כנגד גברים, רגילה אניה לזייף הזדהות והבנה, וקל להגיד שהיא לא השתנתה בכלל. אבל היא לא עושה זאת בתפקידה כשדת נקמה. האינטרס שלה לא ברור וניכר שהיא באמת מחבבת את ווילו ולשם שינוי אינה פועלת ממניעים אנוכיים. ניתן לטעון שבאיזשהו מקום אהבתה לזאנדר ורצונה שלא להישאר לבד משפיעים עליה, אבל קשה להבדיל בין הניסיונות שלה להתחנף אל זאנדר ואל שאר הסקוביס לבין השינויים הממשיים שמתחוללים בה.

פרק זה מציג היטב את אניה של העונה השביעית שגילתה את האנושיות שבה, ובה-בעת מנסה לברוח ממנה, כיוון שההתמודדות עם רגשות כחרטה וחמלה קשים לה. פעם, להיות שדת נקמה היה מספק ביותר, כפי שהיא מעידה בשיחתה עם ווילו לאחר הכישוף שהן מבצעות ביחד, אבל עכשיו אניה צריכה להתמודד עם רגשות חדשים והיא מתקשה למלא את העבודה שלה.

שלוש דמויות מתמודדות עם כאב בשלבים שונים: אניה בשלב הראשוני, בו היא מנסה להבין את המשמעות של הרגש, כמעט כמו ילדה קטנה; ווילו בשלב בו היא מתמודדת עם כל המשמעויות של הדברים שהיא עשתה; ובאפי בשלב בו היא סיימה להתמודד איתו ולמדה פשוט לחיות את החיים שלה על כל המורכבויות שלהם. כמו שספייק מסביר בפרק המחזמר:
"The pain that you feel / Only can heal / By living".
תובנה זו רלוונטית גם לאניה ולווילו.

איפה ספייק? הוא משוגע במרתף, אומרת אניה. ספייק עצמו לא מצליח להתמודד עם הכאב שמביאה הנשמה המוחזרת שלו. מבחינת הדיאלוגים של ספייק כמשוגע, חבל שאין התייחסות רחבה יותר בפרק הזה לכאב שלו, לחרטה, לדברים שהוא עשה לבאפי ולאנשים אחרים. לספייק מגיע יותר מאשר התייחסויות "מצחיקות" ו"משוגעות" לעובדה שהוא כלוא בתוך מרתף בית הספר. ספייק עדיין עוזר להניע את העלילה ולפתור בעיות אבל ההיתקעות שלו במרתף מסמלת את חוסר יכולתם של כותבי "באפי" להחליט מה לעשות עם דמותו כשיש לה נשמה. דווקא אניה היא זו שלומדת מה לעשות עם הנשמה שתמיד היתה לה, בדיוק כמו הנשמה של ווילו, אותה הציל זאנדר.