"באפלה" היה פרק קרוס-אובר, אשר נועד לשרת את סדרת הבת החדשה ולהעמיד אותה על רגליה. הוא עשה זאת באמצעות שימוש בדמויות משנה מסדרת האם. כעת, לקראת הסוויפס, הגיע תורו של פרק קרוס-אובר שני, אשר משרת הפעם שני אדונים ומביא עמו את התותחית הגדולה - באפי בכבודה ובעצמה. צופי "אנג'ל" החדשים זוכים לקבל עוד מידע על עברו של גיבורם, וצופי באפי הוותיקים מקבלים התמודדות עם אחד הנושאים הבולטים והכבדים ביותר בהם עסקה "באפי" בשלוש עונותיה הראשונות - אהבתם המיתולוגית והטראגית שנידונה מראש לכישלון, של זוג הסטאר-קרוסד-לאברס, באפי ואנג'ל. אהבה בקנה מידה שכזה מהווה אבן נגף ליכולת של הדמויות, הסדרות והצופים להמשיך הלאה והגיע הזמן לטפל בה אחת ולתמיד.

במהלכן של 24 שעות (ג'ק באוור לא המציא את הגלגל בעניין זה) עוברות הדמויות, ועימן הצופים, מסכת מסחררת של אירועים ורגשות, ובסופן (או שמא עלי לומר בתחילתן) יוצאות הדמויות והסדרות לדרכן החדשה והנפרדת. אבל אני מקדימה את המאוחר. הבה נתחיל מן ההתחלה.

השעון מראה 08:53 בבוקר. אנג'ל חזר מביקורו בסאנידייל. לטובת הצופים החדשים, שוב לוקחת קורדי על עצמה את תפקיד המסבירה כשהיא מתארת את אירועי הפרק המקביל ב"באפי". היא גם נותנת לצופים את הרמז הראשון לצפוי להם במהלך הפרק, כשהיא מזהירה מפני בואה של "הוריקן באפי". דויל, נציג החדשים, התמים וחסר המידע, סבור שאולי אנג'ל התגבר על באפי, אבל מי שמכיר את ההיסטוריה של השניים, כמו קורדיליה, יודע שזה לא כל כך פשוט. עד כדי כך לא פשוט, שקורדי סבורה שאנג'ל מוכן להרוג את עצמו רק בגלל הפגישה המחודשת עם באפי.



אנג'ל מרגיע אותה - הוא היה שם רק כדי להגן על באפי והיא אפילו לא ידעה שהוא שם - ומתמצת את מערכת היחסים שלו עם באפי לכמה משפטים קצרים: "תראו, באפי תמיד תהיה חלק ממני וזה לעולם לא ישתנה. אבל היא בת אנוש ואני... לא. וגם זה לעולם לא הולך להשתנות". רמז שני למאורעות הפרק העומדים לבוא יש גם בדבריו: "אמרנו את השלום שלנו, אין צורך לעורר כל זאת מחדש". הממ...

אנג'ל אולי חושב ככה, אבל קורדיליה, בשם הצופים הוותיקים, סוברת אחרת, ובעוד היא מסבירה לו את המצב בדרכה הקורדילית המיוחדת, מתברר שגם לבאפי יש משהו לומר בנידון.

קורדיליה, עושה רושם, החלה להתבגר ולהתפתח תוך כדי עבודתה עם אנג'ל. אם בפרק השלישי של הסדרה היא לא ידעה מתי לסתום את הפה כשזה מגיע לבאפי ואנג'ל עד שזה כבר מאוחר מדי, הפעם היא כבר יודעת מתי לעזוב. באלגנטיות, שאפשר אפילו לומר עליה שהיה בה טאקט, היא מברכת את באפי לשלום, מציגה בפניה את דויל ודואגת לפנות את הבמה לשני השחקנים המרכזיים בסיפור הזה.

המבוכה שולטת באוויר. ואז באפי מתפרצת "מי אתה חושב שאתה, מגיע ל"עיר שלי" ועוקב אחרי מאחורי גבי?!". באותן מילים בדיוק השתמש אנג'ל בשיחתו עם ספייק בקרוס-אובר הקודם. באפי משלימה כעת את התמונה ומסמנת את הגבולות בבירור - לוס אנג'לס שייכת ל"אנג'ל", סאנידייל ל"באפי". ובאותו קו היא ממשיכה ומבהירה שהיא כבר ילדה גדולה, לא בתיכון, לא צריכה את אנג'ל יותר. טוב, אולי לפעמים...

היא כועסת על אנג'ל. הוא קיבל החלטה חשובה, שנוגעת אליה, בלעדיה. זו לא הפעם הראשונה שאנג'ל נוהג כך, וגם לא האחרונה, אפילו לא לפרק זה. יש לאנג'ל נטייה לחשוב שהוא לבדו צריך להתמודד עם הכאב שבקבלת החלטה קשה ולחסוך זאת מהאנשים אותם הוא אוהב. בדיוק באותו אופן הוא קיבל את ההחלטה לעזוב את באפי בפרק "The Prom". הוא לא עושה זאת מתוך כוונות רעות, להיפך - הוא רוצה להגן על באפי, למנוע ממנה סבל, אבל זה לא הופך את המעשה לפחות מקומם. גם הפעם מסביר אנג'ל שהוא לא סיפר לה דווקא בגלל שהיא חשובה ושהוא רק ניסה לעשות את הדבר הנכון. קשה להמשיך לכעוס לאחר הסבר שכזה.

והכעס אכן נוטש את באפי ומפנה את מקומו לרגשות עמוקים יותר, עליהם הוא כיסה עד כה: "אני רק יודעת שכשאתה בסביבה, בין אם אני רואה אותך או לא, אני מרגישה אותך. בפנים. וזה מבלבל אותי", "זה מבלבל גם אותי". יהיו שימצאו את המשפט הזה מלא בקיטש מבחיל, אבל כנגדם יהיו את אלו שהפאתוס יכבוש אותם. זוהי בדיוק חולשתו ועוצמתו של סיפור אהבתם של באפי ואנג'ל - זהו סיפור אהבה גדול מהחיים וככזה הוא דורש יותר מסתם "אני אוהב/ת אותך" פשוט. הוא דורש את הדרמה המוגזמת, את הרגש המתפרץ ואת ה"אנגסט" הבלתי נגמר. מי שלא מתחבר לא מתחבר, אבל מי שכן, נסחף אחר עוצמת הרגשות ומשפטים כגון זה מכווצים את ליבו ונחרטים בזיכרונו לעד.

אלא שלשמור סיפור אהבה כזה בחיים היא משימה מעייפת, גם עבור הדמויות וגם עבור הכותבים. ובדיוק בגלל זה נפרדו דרכיהם של גיבוריו לעת עתה. הם נזכרים בכך ובאפי מציעה לדבוק בתוכנית. הם ישמרו על מרחק עד שיעבור הרבה זמן. בהינתן מספיק זמן הם צריכים להיות מסוגלים... "לשכוח?", אנג'ל חצי-אומר חצי-שואל. באפי עונה, "כן. אז אני אלך, אתחיל לשכוח".

פה אפשר היה לסיים את הסיפור. באפי ואנג'ל נפגשו, ליבנו את הבעיה, הבינו שהם צריכים לשמור מרחק זה מזו, ובאפי עוזבת. זה טוב מספיק עבורם. זה טוב מספיק עבור הצופים החדשים שקיבלו את הרקע לו נזקקו. אבל זה לא טוב מספיק עבור הצופים שכבר שלוש שנים עוקבים אחר הרומן הזה בלב משתוקק. חמש דקות? זהו? קצת קשה אז מוותרים? לא, סליחה. אנחנו לא מוכנים לוותר ולשכוח כל כך מהר. ומרגע זה משנה הפרק פאזה והופך להיות מסע שכל כולו למען הצופים ה"סטאר קרוסים". זה לא הולך להיות מסע קל, אבל זהו עולמו של ג'וס, שבו הדברים לעולם אינם קלים. גם אם לרגע הם מתעתעים ונראים ככאלו.

שד שתוקף את אנג'ל מונע מבאפי ללכת ולשכוח, ומבלי למצמץ היא רצה לעזרתו של אהובה. בן רגע נשכח הקונפליקט ובאפי ואנג'ל נלחמים יחדיו כמכונה משומנת היטב. הם הורגלו לכך במשך לא מעט זמן והם מתואמים לגמרי. לאחר שהשד מסתלק לו פצוע הם מוצאים את עצמם שרועים זה מעל זו ומייד, במהירות ובאלגנטיות של קוטלת וערפד, הם מתרחקים. במקום להתמודד עם רגשותיהם הם מעדיפים לחזור לשגרה המוכרת והנוחה של הרג שדים. "חבר שלך?", "לא ראיתי אותו קודם", "הוא היה גס רוח, אנחנו צריכים להרוג אותו", "אני פנוי", "יש לך מקום בו אני יכולה להחליף בגדים?" - ישר ולעניין, ללא שמץ של מבוכה. והילארי.

כמו בזמנים הטובים - באפי ואנג'ל מסיירים בביוב. חוץ מהעובדה שאלו כבר לא הזמנים הטובים והמתח שב ומרים את ראשו המכוער. הדרך להתמודד - שפע של הערות סארקסטיות אחד על חשבון השניה. לבסוף, כשאנג'ל מציין שהוא מרגיש מוזר, באפי נשברת ושופכת את כל אשר על ליבה. היא רק באה לומר לו פנים אל פנים שלא יראה אותה שוב פנים אל פנים, ודווקא יש הגיון באי ההיגיון הזה. זו הרי בדיוק מטרתו האוקסימורונית של הפרק - איחוד של שתי הסדרות במטרה להבהיר לנו שעליהן להיפרד.



לנוכח מבוכתה של באפי, מודה אנג'ל שגם הוא מבולבל. שיחה שניה מלאה ברגש ובכאב מתפתחת, ושני האוהבים מודים עד כמה הם רוצים לגעת, לאהוב, אבל לא יכולים. זה הרי לא יכול לעבוד ביניהם. אנג'ל לא יכול לתת לבאפי עתיד, חיים, או כל דבר אחר שנערה אמיתית תרצה. הוא רק שוכח שהיא לא בדיוק נערה אמיתית, איתו או בלעדיו. השיחה הזו לא מביאה אותם או את הצופים לשום מקום חדש. באפי אפילו מכירה בכך, כשהיא אומרת בציניות שהיא באמת השתוקקה לעוד שיחת ביוב שוברת לב, ובכך מחזירה אותנו שוב ל-The Prom. בינתיים לא נאמר דבר שלא נאמר כבר אז, אבל הרגש עובד שעות נוספות כדי לעורר בצופים מחדש את הצורך לראות את זוג האוהבים המתייסר מממש את תשוקתו. שהרי ככל שירחיקו איחוד שכזה מאיתנו, כך נרצה בו יותר וכך נתענג עליו יותר כאשר זה סוף סוף יגיע.

החידוש הוא בכך שהפעם באפי היא זו שרוצה להתקדם הלאה. היא שבה ומדגישה עבור אנג'ל ועבורנו שיש לה חיים טובים משל עצמה בעיר שלה. אנג'ל מבין. השיחה מגיעה למבוי סתום וכדי לפשט עניינים הם חוזרים לביזנס - חיסול השד. אנג'ל חושש - הדאגה לביטחונה של באפי והרצון להגן עליה נמצאים תמיד בראש מעייניו, אבל היא מבהירה לו שהיא יכולה לדאוג לעצמה. היא עולה אל עבר אור היום (האכזרי?) והוא נשאר בחושך. נראה שאין ממש לאן ללכת מכאן. באפי ואנג'ל הגיעו שוב למסקנה שעדיף להם להיות בנפרד. שום דבר לא השתנה.

תפקידו של השד לא הסתכם בלמנוע את עזיבתה הראשונית של באפי. כעת עליו לדאוג לספק עבור גיבורי המחזה סיבה להיות ביחד, והוא עושה זאת בכך שהוא מסיר את המכשול הגדול שעמד בדרכם עד כה. כשדם השד מתערבב בדמו של אנג'ל, משהו עובר עליו, פעימות לב נשמעות ואנג'ל מכריז "אני חי". אין ערפד, אין קללה. פתרון דאוס אקס מכינה מושלם - צץ לפתע משום מקום, וכל כך פשוט ונוח - לכל בעיותיהם של באפי ואנג'ל. כל כך נוח, שהוא נראה כאילו נלקח היישר מפאן-פיקשן "סטאר קרוסד לאברי".

אחרי כל הדרמה הזו צריך להקל את האווירה בקצת קומיק רליף. ובשביל מה יש לנו קורדי ודויל? קורדי מעלה חיוך על פנינו כשהיא טועה לחשוב שערימת אבק מתחת לשטיח היא אנג'ל ז"ל ולאחר מכן כשהיא נדהמת לגלות את אנג'ל מגיע מן הרחוב ומגיעה למסקנה האפשרית היחידה - הוא השיג לעצמו מטריה! טוב שיש את דויל בשביל להעלות האופציה השנייה - אנג'ל בחיים. המילה "אמיתי" צצה לה שוב כדי לתאר את אנג'ל. אנג'ל עכשיו אמיתי. ומה הוא היה קודם? פטה מורגנה? כנראה שנורמלי שווה אמיתי. כמו פינוקיו. את החלק הקומי מסיימת סצינת ההתנפלות של אנג'ל על האוכל. הוא אוהב שוקולד, אבל לא יוגורט. אח, אדם כלבבי.

אז צחקנו ונהנינו, אבל בכל זאת יש צורך להתמודד כאן עם סיטואציה חדשה. אנג'ל מתעשת ושולח את קורדיליה למצוא את באפי. על פי התבנית המוכרת עד זרא הוא מגונן עליה ודואג שהיא לא תדע מה קרה עד שהוא לא יידע בדיוק במה מדובר. המידע על דם השד המחייה מסביר למה אנג'ל בחיים, אבל לא מסביר לאן בדיוק נעלם השד ששכן בתוכו. אבל למה להתקטנן? כמו שאומר דויל - אנג'ל בחיים וזה מה שהכי חשוב, לא? לא. אנג'ל לא רק רוצה לדעת איך הוא בחיים, אלא למה הוא בחיים, ומה זה בדיוק אומר עליו ועל חייו מכאן ואילך. הפתרון הנוח כבר מתחיל להיראות לא כל כך נוח.

אנג'ל גורר את דויל למשימת בירור אצל ה-PTB. טוב, אי אפשר בדיוק לדבר איתם ישירות ועל כן הם פונים לעזרתם של האורוקלים. האורוקלים הם דמויות מיתולוגיות שהופיעו בתרבויות עתיקות, כגון יוון, ואף בספרות מודרנית כמו "הסיפור שאינו נגמר". תפקידם המסורתי הוא לתווך בין שאלות בני האדם לתשובותיו של האל. לרוב בוצע הטקס במקדש, ובסיפורים העתיקים יש בדרך כלל מחיר שיש לשלם, בדיוק כמו אצלנו.

אנג'ל פוגש שניים מהם, גבר ואישה, כנראה אח ואחות. בשיחה בינם לבין אנג'ל יש דגש רב על זמן. כמנחה, מעניק אנג'ל לאישה את שעונו המודרני. היא מושכת אותו אליה בלהיטות, ומציינת, "אני אוהבת זמן. יש כל כך הרבה ממנו וכל כך מעט ממנו". ומי יכול להזדהות עם המשפט הזה יותר מערפד שהפך לאנושי? לפני שעות מספר היה הנצח פרוש לפניו, אינסופי, ופתאום התקצר, קיבל תאריך תפוגה צפוי, פחות או יותר. שלא לדבר על האירוניה, שבלי ידיעתו של אנג'ל, הזמן האנושי החדש הזה, הזמן היקר מפז עם אהובתו, עומד לאזול בסוף אותו היום.



אנג'ל שואל האם ה-PTB אחראים למצבו האנושי החדש, והאורקל מגיב בשאלה מלגלגת; האם הציל אנג'ל את האנושות? האם מנע את האפוקליפסה? מילים אלו, שזורק האורקל לחלל האוויר כלאחר יד, הן למעשה הפעם הראשונה בתולדות הערפד עם הנשמה, שבה נרמז לנו על ביטוי גשמי יותר לכל אותה כפרה שעבורה הוא עובד. עד עכשיו ה-redemption של אנג'ל היה מושג מעורפל וכללי, ולא היה לו באמת מושג מה זה אומר, אם זה בכלל דבר אפשרי, ואיזו צורה תהיה לגאולה הזו, אם אכן יצליח להשיג אותה, ופתאום יש מי שמדבר עליה כאל עניין שחוקיו ברורים.

כמובן, שאנג'ל לא יכול לראות את כל זה מהמקום בו הוא נמצא כעת, כשכולו ממוקד בתשובות שבא לקבל. האורקלים מבטלים את האנושיות החדשה של אנג'ל ואומרים שלא קרה כאן דבר גדול, בסך הכל היתה פגישה עם שד מורא. לטענתם, מה שקרה אמור היה לקרות. המפגש עם שד המורא גרם לכך שהוא יחיה וימות כבן תמותה ושיחרר אותו מתפקיד הלוחם. זהו. אנג'ל כעת נטול שעון ומשימה. הוא חופשי. לרגע הוא לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו, אבל אז מגיעה התשובה.

באפי. הולכת לה להנאתה על רציף סנטה מוניקה, לא חושדת בכלום. מוסיקה שקטה מתנגנת ברקע ופתאום היא חשה במשהו. טענתה מתחילת הפרק מתגלה כנכונה - עוד לפני שהיא רואה את אנג'ל היא מרגישה בנוכחותו. ואז, כשהמוסיקה הולכת ומתעצמת, האביר השחור מגיח מבין הצללים אל עבר אור השמש, אל עבר אהובתו בלבן והוא לוקח אותה בזרועותיו, סוחף אותה ואותנו לנשיקה רומנטית מאין כמוה.

אף "סטאר קרוסי" ראוי לשמו לא יכול להמשיך הלאה מנקודה זו בלי לחזור ולצפות בקטע המדובר שוב. ושוב. כן, קישטי להחריד, אבל מרגש לחלוטין. הלב לא יכול שלא לקנות את הפנטזיה המתוקה שמוכרים לנו, גם אם במוחנו אנחנו יודעים שזה לא באמת קורה, ושגם אם זה קורה זה לא יימשך. "אנג'ל" הרי נמצאת בתחילת דרכה ואיחוד עם באפי הוא בלתי אפשרי, ואנו יודעים שאנחנו מייחלים פה למשהו שאין סיכוי שנקבל. בדיוק כפי שברגע שההתרגשות הראשונית תחלוף, אנג'ל יתחיל להרגיש שמשהו כאן טוב מכדי להיות אמיתי, ולפקפק באנושות שקיבל במפתיע. בהתחלה הוא ירצה הוכחות לכך שהמצב הזה אינו זמני, ולבסוף יוותר עליו כשיבין שזו רק פנטסיה.



השעון מראה 17:03. חזרה למציאות, בה לזמן יש משמעות. ואנו חיים על זמן שאול כרגע - קורדי מזכירה לנו זאת. דויל הרומנטי והנאיבי שואל עבורנו מדוע לא זכאים באפי ואנג'ל למעט אושר, וקורדי לא מרחמת עלינו ומתעקשת - כשהם רבים וסובלים, הרי שהעסקים כרגיל, אבל ברגע שסקס נכנס לסיפור, העולם, כפי שאנו מכירים אותו, מתמוטט. אבל, אבל... אנג'ל כבר לא מקולל ואולי בכלל הם לא... דויל ממשיך לשחק בתפקיד הסניגור של הרומנטיקה, ושלנו.

רגעים גדולים ורומנטיים זה טוב ויפה אבל מה לעשות והחיים קצת יותר מורכבים מזה, ואנג'ל מנסה להיות ריאליסטי. הוא מונה מספר לא קטן של בעיות שעומדות בדרכם והפתעה הפתעה - הוא רוצה לוודא שבאפי לא תיפגע שוב. באפי המבואסת מבינה, אבל קשה לה להתנתק מהפנטזיה. לבסוף היא נכנעת. התוכנית הבוגרת היא להיות בקשר, רק לא בקשר. מצחיק.

רק שבאפי ואנג'ל מעולם היו מוצלחים במיוחד בקטע האפלטוני ומגע יד קצר מעיף את כל התוכנית הבוגרת מעבר לחלון יחד עם כל הדאגות והבעיות שנדונו אך לפני רגע. גם בשבילנו. גם פה ישנה הידיעה ששבוע הבא אמור להיות פרק חדש לכל סדרה בנפרד. אבל אנחנו מנפנפים אותה מעלינו בבוז. פרטים חסרי חשיבות. למה להיטפל אליהם כשאפשר לצפות באנג'ל מטיח את באפי כנגד המקרר ולאחר מכן כנגד השולחן?.

"זה חלום", אומרת באפי. וזוהי בדיוק התגשמות מדויקת של חלומו של כל "סטאר קרוסי". באפי ואנג'ל, סוף סוף ברגע של אושר טהור. בלי שדים, בלי מריבות, בלי כאב. רק מיטה ואוכל והמון אהבה ממיסת לב. רגע קטן ומתוק, מהרגעים שהם ואנחנו מעולם לא זכינו להם. הפנטזיה האולטימטיבית.

הנאהבים המאושרים עדיין לא מודעים לצרות המתרגשות לבוא והם משכנעים את עצמם שהכל יהיה בסדר, קצת כמו בפרק Choices. לאור המידע החדש שלנו יש (תודות לחיזיון של דויל) ולהם אין, אנחנו כבר לא כל כך משוכנעים. כמו באפי אנחנו רוצים להיאחז ביום המושלם, אבל בניגוד אליה אנחנו כבר לא קונים את הבטחתו של אנג'ל שהם יעשו עוד אחד כזה מחר. מעניינת האמירה שלה לאנג'ל לפני שהיא נרדמת על כך שהיא סוף סוף מרגישה כפי שהיא תמיד רצתה להרגיש - כמו נערה רגילה הנרדמת בזרועותיו של החבר הנורמלי שלה. יש משהו צורם בזה - היא הרי לא נערה רגילה. היא עדיין הקוטלת, ומעבר לזה, משהו צורם בכך שבאפי מגדירה את הנורמליות של עצמה ע"י נורמליות של מישהו אחר - אנג'ל. למרות שאפשר להבין אותה, אם חושבים על כך שנאלצה שנים להתמודד עם כך שאהבת חייה הוא אויבה הטבעי, בעל פוטנציאל להפוך לרוצח חסר מצפון. באיזשהו מקום, היא לעולם לא תהיה נורמלית עד שעניין אנג'ל לא ייושב. אם אנג'ל נחשב פתאום לאדם רגיל, אז זה בסדר לאהוב אותו, אין יותר דרמה, ובאפי נורמלית. הצרימות הללו מעידות שהיא אולי עדיין שקועה בפנטזיה, אבל אותנו מתחילים להטריד הפרטים.



שוב זהו תפקידם של קורדיליה ודויל לספק את מנת המציאות הקרה. דויל מעדכן את אנג'ל בעניין שובו של השד, וזה נכנס אוטומטית למוד של מגן האנושות, ויוצא להרוג את שד המורא שוב. איך? הוא כבר ימצא את הדרך. אלופים תמיד מוצאים את הדרך. אולי הוציאו את השד מהאדם, אבל לא את הגיבור. אנג'ל אפילו לא מוכן לשקול את האופציה הברורה, לשתף בקרב את באפי. הוא לא מוכן להעיר אותה, גם לא תמורת העולם. שוב הוא בוחר להתמודד עם הבעיות לבד, כדי להגן עליה, שתישאר בפנטזיה. רק שהפעם, כבן אנוש, הוא נכשל. הוא בקושי מצליח להתמודד עם מראה דם הקורבנות (דם שאך לפני כמה שעות היה נתון מובן מאליו בחיים שלו), ועם השד עצמו? ממש לא. וככל שהיה רוצה לשמור על באפי בפנטסיה, גם היא צריכה לבסוף להתעורר.

קורדיליה, מרוכזת בעצמה כתמיד, תוהה האם באפי חשבה איך כל העניין הזה משפיע עליה, על קורדיליה. כמו תמיד, מאחורי הרדידות שלה, קורדי גם צודקת. באפי ואנג'ל היו מרוכזים בעצמם לחלוטין עד כה, ולא הקדישו מחשבה לאופן בו האושר הפרטי שלהם משפיע על אחרים. באפי מקבלת את האמת ישר לפרצוף - היא לא יכולה גם לקבל את אנג'ל וגם להציל את העולם. היא צריכה להבין שהמשמעות של ההתבגרות היא לדעת לוותר על הפנטסיה. להחזיק בה בכוח זה ילדותי, ואנוכי אם זה פוגע באחרים. להתבגר זה להבין שאי אפשר לקבל הכל (גם אם מגיע לנו), ושיש איזון - לא מקבלים טוב ללא רע. האיזון בין טוב לרע רלוונטי במיוחד עבור באפי ואנג'ל, מגיני האנושות.

בינתיים, בוחרת באפי להציל את אנג'ל ומגיעה בדיוק בזמן. שד המורא מאיים שסוף הימים קרבים ומכריז "ביחד הייתם חזקים, לבד אתם מתים". ואכן, לבדה מתקשה הקוטלת להרוג את השד, ועם קצת עזרה מאנג'ל הם מנצחים. היא עדיין מסרבת לוותר ומתעקשת שכל מה שחשוב הוא שאנג'ל בסדר ושהם ביחד. האומנם?

אנג'ל לא שותף לאופטימיות והוא חוזר לאורקלים, הפעם עם מתנה עתיקת יומין, אותה הוא משליך לעבר האורקלית ללא היסוס. שלא כמו בפגישתם הקודמת, המנחה היא הפעם חפץ נדיר ויקר, בבירור מתנה יקרת ערך יותר מהשעון. אבל בעיני אנג'ל אין לאגרטל הנדיר כל משמעות. השעון היה חשוב לו יותר. מה שיקר בעיני אנג'ל זה הזמן, לא החומר.

כשמתברר לו שהשד דובר אמת, מעניין אותו רק דבר אחד - מה יקרה לקוטלת? כמו שאר בני התמותה, היא תמות. משהו שחשוב לזכור לגבי תשובה של אורקל הוא שהיא מעורפלת בכוונה. לא נאמר לאנג'ל שבאפי היא הקוטלת בה מדובר או שהיא תמות דווקא בגלל שדי המורא. הוא זה שבוחר לפרש את דבריהם באופן הזה ומציע להם את חייו תמורת חייה. הוא לא יכול להגן עליה או על אף אחד אחר במצבו הנוכחי. המורא הצליח להוציא אותו משירותם של כוחות הטוב. האורקל קורא לו יצור נחות, אבל האורקלית מתנגדת - מי שמוכן להקריב כל טיפה של אושר ואהבה אנושיים שהוא אי פעם ידע עבור אחר הוא לא יצור נחות. הפתרון - בליעת היום. 24 השעות של מסענו. רק אנג'ל יזכור את אשר קרה, כפי שמעיד שמו של הפרק. שוב אנג'ל בתפקיד הקדוש המעונה, נושא על גבו את משקל העולם, משא כבר מנשוא, ומוכן לסבול כדי לחסוך סבל מאחרים... אבל הפעם יש כאן משהו מעבר להקרבה למען האישה שהוא אוהב.

השעון מתקתק. זמננו כמעט ואזל. השעה היא 08:56. בצעד לא אופייני, מספר אנג'ל לבאפי את האמת, אולי מתוך ידיעה שהיא לא תזכור את הדברים לאחר מכן. בתחילה הוא מסביר את מעשיו באהבתו אליה וחוסר הרצון שלו לתת לה להילחם לבד ולמות לבד. וזה כל כך מכעיס ומקומם. שוב הוא החליט בשבילה, שוב הוא לקח על עצמו את הכל. וגם אין הרבה היגיון בסיבה הזו. אם שוב באפי ואנג'ל לא יכולים להיות ביחד בגלל סיבות שקשורות אך ורק בהם מה היתה המטרה של המסע הכואב הזה שנאלצנו לעבור? את זה כבר ידענו. אבל אז אנג'ל ממשיך ואומר את משפט המפתח, "זה לא רק רע עבורנו, זה רע בשביל האנשים שאנחנו אמורים להציל", "איך אנחנו יכולים להיות ביחד אם המחיר הוא החיים שלך או חיי אחרים?". אנחנו ואחרים. לא רק לבאפי יש תפקיד, אלא גם לאנג'ל, והתפקיד הזה לא נוגע רק אליהם. אנג'ל לא יכול לנטוש את התפקיד שלו, בדיוק כפי שהיא לא יכולה לנטוש את שלה. גם לו יש ייעוד עכשיו. וכמו שהוא יכול היה לסכן את אותו ייעוד בקבלת אבן האמרה, הוא לא יכול לזנוח אותו תמורת אנושיות ובאפי. לא כעת בכל אופן. זה עוד לא הזמן שלו להיות חופשי ומאושר, הוא לא ראוי לכך. הוא לא הציל את האנושות ולא מנע את האפוקליפסה. הוא לא כיפר על מעשיו. בסה"כ נתקל בשד מורא.

אם כך, מה שנראה בהתחלה כויתור למען האהבה, עבור החיים של באפי ולטובתה, מתגלה כעניין עמוק יותר. הרי אם באמת היה אנג'ל מוותר על האנושיות כדי להיטיב את חייה של באפי, היתה זו בחירה מטופשת, לא הגיונית, החלטה שהוא שוב עשה עבור באפי מבלי לשאול את דעתה. אבל זו לא באמת הסיבה. כשבסוף העונה השלישית החליט אנג'ל לעזוב ל-LA, הדבר נעשה לחלוטין עבור באפי, להיטיב את חייה. היא היתה כל עולמו, והסיבה הראשונית שבגללה התחיל להילחם בכוחות הרוע בעולם. אך אנג'ל שונה עכשיו, והפעם הוא מוותר על אושרו האישי בגלל המשימה, בגלל תפקידו במלחמה לצד כוחות הטוב.

כשמסתכלים על הדברים מזווית כזאת, עולה התהייה שמא כל זה היה מבחן עבורו. אולי ה-PTB שלחו את החזיון על באפי לדויל כדי להוביל את באפי ללוס-אנג'לס ולהעמיד את אנג'ל בפיתוי. ואולי כל זה סתם צירוף מקרים.

מנגינה מוכרת מתחילה להתנגן ברקע - אותה נעימת באפי-אנג'ל מפורסמת של כריסטופר בק, אשר מלווה תמיד את באפי ואנג'ל ברגעיהם הרומנטיים-טראגיים. זה אישור סופי לכך שהפעם הזו לא שונה משאר הפעמים בהם קיווינו לסוף טוב עבור הזוג. הם צריכים להישאר נאמנים לכינויים "סטאר קרוסי", אשר סוף טוב הוא לא בכוכבים שלהם. אהבתם היא אהבה אפית. היא לא מזדהמת ע"י טרדות החיים הקטנות והלא נעימות. היא נשארת תמיד מעל הכל, טהורה, על-זמנית, נצחית. מה שיפריד ביניהם זה לא בעיות של "איך אני אשתלב בחייך", אלא בעיות של גיבורים. איחוד שלהם יעלה בדמם של חסרי הישע וגיבורים שכמותם לא יכולים לתת לזה לקרות. וכיאה לגיבורים, הפרידה שלהם היא לא פרידה מרירה וקטנונית. בסצינה קורעת לב מקבלת באפי עליה את הגזירה. היא ואנג'ל נאחזים זה בזה לדקה אחת אחרונה של אושר. "זה לא מספיק זמן, זה לא מספיק זמן". אבל הזמן נגמר. דמעות ניגרות על פניה וגם על פניו. "הרגשתי את הלב שלך פועם". נשיקה מרגשת אחרונה מהולה בכאב ודמעות והבטחה, שאין כל דרך לקיימה, "אני לא אשכח אני לא אשכח אני לא אשכח".



ובמעבר חד הצופים חוזרים יחד עם אנג'ל להתחלה. באפי בדיוק מדברת על כך שהם צריכים לדבוק בתוכנית ולשמור מרחק זה מזה עד שיעבור הרבה זמן. אנג'ל, שרק שניות ספורות קודם לכן עוד החזיק בזרועותיו את אהובתו המתייפחת נאלץ להתאושש מהר וה"לשכוח" שלו נטול סימני שאלה הפעם. בניגוד להבטחתה, באפי אכן שכחה. בלי שהיא מבינה מה היא באמת אומרת היא מכריזה שהיא הולכת להתחיל לשכוח. שד המורא לא עוצר בעדה בסיבוב הזה. אנג'ל למוד הניסיון הורג את המורא, שהפעם אין לו שום תפקיד לשחק. "אז אני מניחה שכיסינו את זה, כן?", "אני מניח שכן". "וזה כל שיש לומר בעצם", היא מכריזה ובעוד אנג'ל מסתכל על השעון השבור, שנעצר על השעה 09:02, היא יוצאת מחייו. הוא נותר לבדו והצופים איתו, מבינים שהפרק כיסה עבורם את שהיה אמור לכסות - את סגירת המעגל בין באפי לאנג'ל. המסע הגיע לקיצו ובגלל שהוא התקיים במיוחד עבורם, הוא יצא אל מחוץ לרצף הזמן. כאילו לא היה בעצם. נותרו רק הזיכרונות של מה שיכול היה להיות ולא היה ולא יהיה. לעת עתה נסתם הגולל על מערכת היחסים המפוארת של באפי ואנג'ל והדמויות והסדרות פונות לעבר דרכן החדשה והנפרדת.

ובכל זאת גם שביב של תקווה נותר. לא, הם לא יכולים להיות ביחד כעת. אבל אולי, ביום מן הימים, לאחר שיעמדו גיבורינו במשימותיהם והסדרות תסיימנה את דרכן הנפרדת, אולי אז יוכלו הם לחיות את החלום. אולי. אנחנו נזכור אותם.


תודה ל-nerf על עזרתה בכתיבת הסכפ"ש