משהו מוזר קרה עם "הנאצי של המרק". מדובר, בסך הכל, בפרק ממש נחמד. הוא משעשע לפרקים. הוא אפילו מכיל כמה רגעים נהדרים, כהרגלה של "סיינפלד". אבל משום מה, הוא זכה להרבה יותר מזה. כשתושבי מדינת ישראל בחרו את עשרת הפרקים הטובים ביותר של "סיינפלד", הוא נבחר במקום הראשון. אנשים מצטטים אותו ללא הפסקה. הם חושבים שמדובר בלא-פחות מהתגלות אלוהית. סלחו לי, אבל זה ממש לא בסדר.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שמדובר בפרק רע, חס וחלילה. אבל לא מדובר, בשום פנים ואופן, בפרק הכי טוב של "סיינפלד". למעשה, "הנאצי של המרק" אפילו לא מתקרב לעשרת הפרקים הראשונים. הוא נוקט בגישה שונה לחלוטין מזו שהופכת את "סיינפלד" לסדרה כה גאונית. ואולי, בעצם, זו הסיבה שבגללה כולם כל כך אוהבים אותו.

ההתחלה של הפרק מבטיחה הרבה יותר. היא עוסקת בג'רי ובחברתו החדשה, שילה. או, כפי שהוא מתעקש לקרוא לה במשך הדקות הראשונות של הפרק: שמופי.

ג'רי: לאיזה סרט את רוצה ללכת, שמופי?
שילה: קראת לי שמופי. אתה שמופי!
ג'רי: את שמופי!
שילה: אתה שמופי!
ג'רי: את שמופי!



מערכת היחסים עמוסת הקיטש הזו (המופרך במתכוון, להגנתה) היא אחד הדברים המשעשעים ביותר בפרק הזה, ולו רק מכיוון שהיא מצליחה לפגוע בדיוק בנקודה אליה היא מכוונת. לא פעם מצאתי את עצמי סובל, פיסית, מסצנות דומות שיצא לי לראות בקולנוע (משום מה, הסרט "ספיידרמן" עולה לי בראש), ופשוט תענוג לראות כיצד ג'ורג' מתפתל ברגע בו ג'רי ושילה מתחילים לפצוח בשרשרת ה"שמופי" המזעזעת שלהם.

אבל זוהי רק המנה הצדדית. המנה העיקרית היא דוכן המרקים אליו ג'רי, ג'ורג' ואיליין הולכים זמן קצר לאחר הפגנת הפוצי-מוצי הזאת. בדרך, איליין נאלצת לנטוש את החבורה על מנת לקנות "ארמואר" עתיק, וזה עוד לאחר שהיא מקבלת "הנחת פרצוף יפה". אבל הסחת-הדעת הקצרה הזו לא באמת תמנע ממנה היתקלות חזיתית עם דוכן המרק. תתאפקו רגע, ונחזור אליה.

כל זה משאיר אותנו עם ג'רי וג'ורג', שמגיעים לדוכן המרק. כן, סוף כל סוף הגענו לעיקר של הפרק. הנאצי של המרק.

ג'ורג': סליחה - אני חושב ששכחת את הלחם שלי.
הנאצי של המרק: לחם - עוד שני דולרים.
ג'ורג': שני דולרים? אבל כל מי שהיה לפני קיבל לחם בחינם.
הנאצי של המרק: אתה רוצה לחם?
ג'ורג': כן, בבקשה.
הנאצי של המרק: שלושה דולרים!

סיפורו של הנאצי של המרק מתחיל עם כותב הפרק, ספייק (לא ספייק "תעשה לי שפן". ספייק אחר) פרסטן, שהיה חבר גם בצוות של "הלייט שואו עם דיוויד לטרמן". האגדה האורבנית מספרת שצוות הכותבים של "הלייט שואו" נהג לקרוא לבעלים של דוכן המרק הקרוב לאזור שלהם "הנאצי של המרק". השנים עברו, ספייק פרסטן הגיע לצוות הכותבים של "סיינפלד", והחליט, בפרק הראשון אותו הוא כתב עבור הסדרה, לקבל השראה מדמותו של בעל דוכן המרקים המאוד-מוערך, אך המעט... אה... נאצי.

אז מיהו "הנאצי של המרק"? הכתובת המדויקת של דוכן המרקים שלו, למעוניינים, היא 259 מערב, ברחוב ה-55, ניו-יורק. לא רחוק מהשדרה השמינית. דוכן המרק שלו נקרא "The Soup Kitchen International", והפופולאריות שלו כל כך מרקיעת-שחקים, עד שהמתנה בתור בציפייה למרק המהולל שלו נמשכת כחצי שעה.

בעל הדוכן עליו התבססה דמותו של "הנאצי של המרק" הוא אדם בשם אל יגנה. הוא לא היה מאושר יותר מדי מכך שמוניטין החנות שלו עלה פלאים בעקבות שידור הפרק, ואפילו פחות מכך שקראו לו "נאצי". בראיון שנערך עימו מאוחר יותר, לקראת סיום הסדרה, הוא הביע כמות לא-מבוטלת של אושר מכך שזו יורדת מהמרקע.



כמו הסיפור על הטבח בכנסייה באל-פאסו, טקסס, גם שאלת האופי של אל יגנה זוכה לתשובה שונה בהתאם לאדם שמספר את הסיפור. מכיוון שעבדכם הנאמן (והאובייקטיבי לנצח) לא זכה באמת להיות שם, אין לי מושג לאיזה סיפור להאמין, ועד כמה אופיו של אל באמת חם-מזג ונוקשה כמו דמותו הטלוויזיונית. אבל בדבר אחד אל יגנה מודה גם באתר הרשמי של דוכן המרקים שלו: על מנת לשמור על שירות מהיר ויעיל, עליכם לעקוב אחרי סדרה של חוקים: בחרו את המרק שלכם כבר בהתחלה, הכינו את הכסף המזומן שלכם מראש, וזוזו שמאלה ככל האפשר מיד לאחר ההזמנה.

בחזרה לסיינפלד-וורס: "הנאצי של המרק" בסיינפלד, כמו כל דבר אחר בעולם שלהם, הוא הקצנה רצינית של האדם המקורי. הוא נוקשה, הוא צועק והוא לוקח לאנשים שלא עומדים בכללים את המרק. העיקרון הזה מודגם היטב כאשר ג'ורג' מאבד את זכות המרק שלו, ברגע שזה מתחצף ומבקש לחם. פשוט בושה.

הסיפור הזה היה משעמם הרבה יותר אם לא היה נכנס אליו סוג חדש של קונפליקט. אבל אז נכנסת איליין לתמונה. בצד אחד של העיר, היא מגלה כי אולי היא קיבלה "הנחת פרצוף יפה" ממוכר הארמואר, אבל אנשים אחרים לא כל כך ששים לתת לה הנחות. אלא שאיליין לא נכנעת, ומגיעה למסקנה שאולי לא נותנים לה להכניס את הארמואר לתוך הבניין ביום שבת, אבל "הנאצי של המרק" בטוח לא יעמוד בקסמיה.

איליין נאלצת לגלות, בדרך הקשה, שהיא לא מסוגלת לסובב את העולם כולו על האצבע הקטנה. כאן מגיעה אחת הנקודות המצחיקות ביותר בפרק. כבר ראינו את הנאצי לוקח ממישהו את המרק, וזה היה מצחיק, אבל את קריאת ה"קאם באק וואן ייר!" ("תחזרי אחת שנה!", בתרגום לעברית), אף אחד מאתנו לא צפה מראש. לפחות, לא בפעם הראשונה שראינו את הפרק הזה.

בשעה שאיליין לא מתייחסת כלל לנאצי של המרק, ולכל דבר אחר שהוא מייצג, ג'רי מתחיל להעניק לו חשיבות כמעט-דתית. כשזה נאלץ להכריע בין המרק של הנאצי לשמופי שלו, הוא בוחר (ותודו שניחשתם שזה יקרה) במרק. בחירה קשה, אבל הגיונית, אתם חייבים להודות.

הנאצי של המרק: מה זה? אתם מתנשקים בתור שלי? אף אחד לא מתנשק בתור שלי!
שילה: אני יכולה להתנשק איפה שאני רוצה.
הנאצי של המרק: זה כרגע עלה לך במרק!
שילה: איך אתה מעז? ג'רי, בוא, אנחנו עוזבים... ג'רי?
ג'רי: אני מכיר אותך?

זמן קצר לאחר מכן במהלך הפרק, אנחנו מקבלים הצצה מעט עמוקה יותר לתוך דמותו של הנאצי של המרק. כשבריוני רחוב משעשעים במיוחד (שעוד יחזרו בפרק "הספוגית", בעוד מספר ימים, ולקראת סוף העונה התשיעית) גונבים את הארמואר של איליין הוא מציע לקריימר לקחת את הארמואר שלו, על מנת לפצות אותה. לכאורה, מדובר במהלך טוב-לב במיוחד, המעמיד את דמותו של "הנאצי של המרק" באור חיובי הרבה יותר. רק לאחר מכן אנחנו מגלים שהוא לא באמת מסוגל לסלוח לאיליין, ואז, לאחר התגלית הזו, הוא מקבל את העונש שלו, ואיליין, לראשונה, מתחילה לנצח - היא מוצאת את המתכונים הסודיים שלו, ומבריחה אותו לארגנטינה.



כל זה טוב ויפה. בסך הכל, לפרק יש כמה נקודות משעשעות במיוחד. הסצנה בה איליין מספרת לנאצי של המרק כי הוא הרוס לפני שהיא צועקת "נקסט!", הבריחה הספונטאנית של קריימר וג'רי מזוג הבריונים שגנבו את הארמואר, המחווה ל"הסנדק" ו-Taxi Driver ("אל תעליב אותי" ו"אתה מדבר אלי?", בהתאמה), הניסיון המגוחך של ג'רי להשלים עם שילה והניסיונות של ג'ורג' להשיב מלחמה לכל נושא ה"שמופי".

אבל בסך הכל, באמת שאין סיבה להתייחס לפרק הזה כמבריק במיוחד. מרבית ההומור בפרק הזה מסתמך על דמותו של "הנאצי של המרק", שהיא אולי משעשעת במיוחד, אבל לא מעניינת כמו הדמויות האחרות בסדרה. בסופו של דבר, מדובר בדמות שיש לה רק טריק אחד במורד השרוול, וברגע שמשננים בעל פה את המשפט הנצחי ההוא (זה עם ה"one year!"), היא מתחילה להרשים הרבה פחות.

אז למה הפרק הזה כל כך פופולארי? אני יכול רק לנחש. בתור התחלה, מדובר בפרק שפונה לקהל הרבה יותר רחב מפרק טיפוסי של "סיינפלד". יש בו הרבה פחות סאבטקסט, הרבה יותר קל להתחבר לבדיחות שלו, והוא לא מסתמך על היכרות מוקדמת עם הדמויות. בנוסף לאלה, אי אפשר להכחיש את ההנאה הישראלית בכך ששם התואר "נאצי" מושם ללעג. אבל בשורה התחתונה, מדובר בפרק ממוצע למדי של "סיינפלד", שזוכה להרבה יותר פופולאריות ממה שמגיע לו. בשביל פרקים כאלה המציאו את המילה אובר-רייטד.

פינת הטריוויה
אם אוסף הפרטים על "הנאצי של המרק" האמיתי לא המאיס עליכם את כל נושא הטריוויה, אולי תשמחו לשמוע את הפרטים הבאים:

בתפקיד "הנאצי של המרק" משחק לארי תומס, וזה תפקידו המפורסם ביותר. עד כדי כך מפורסם, למעשה, שבעונה השלישית של הסדרה "סקרבס" (לא מדובר בספוילר רציני, אבל הנפשות החוששות מוזמנות להסתכל הצידה) הוא משחק את השחקן ששיחק את "הנאצי של המרק".

לא משנה מה יספרו לכם, ג'מבליה זה לא מרק.



בתפקיד השומר בבניין של איליין משחק טום ברי. חלקכם עלול לזהות אותו מהסרט "מהיר ועצבני". הוא אפילו הופיע לכמה שניות בפרק של "בבילון 5".

רגע הקסם
אם הרגע בו תוכנית-העל של איליין מתגלה וזו משיגה את נקמתה על פני הנאצי לא עושה לכם את זה, וגם קריאת ה-"!No soup for you! Come back one year" כבר נמאסה עליכם, סביר להניח שתסכימו איתי כי הרגע המצחיק ביותר בפרק הזה הוא השנייה בה איליין מקבלת את החדשות המפתיעות על כך שהנאצי של המרק תורם לה ארמואר, ועושה את ה"גט אאוט!" הכה-אהוב שלה על קריימר, רק בשביל להטיח אותו בדלת.


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"