בעידן שלאחר "חברים" ו"פרייז'ר", "וויל וגרייס" נושאת על כתפיה את תואר "הסיטקום מס' 1 של NBC” (בתואר "הסיטקום מס' 1 בטלוויזיה" אוחזת כעת "כולם אוהבים את ריימונד"). לשמע המילה "סיטקום", מצפה צופה הטלוויזיה המצוי לצחוקים ולשנינויות בקצב של גאג לכל שלוש שניות ואיזה צחוק בריא אחת לשתי דקות (וצחוק מתגלגל לפחות פעם בפרק). במשימה זו עומדת "וויל וגרייס", בעונתה השישית, בכבוד. לא, הכותבים לא השקיעו העונה את מיטב מאמציהם בפיתוח ובהעמקת הדמויות. וויל נשאר נוירוטי, גרייס היא היהודייה הסטריאוטיפית שאוהבת לאכול, ג'ק נשאר הטיפוס קל הדעת וקארן ממשיכה לבלוע כדורים בקצב ולהתעמר ברוזריו. לעומת זאת, הם כן השקיעו העונה בכתיבת פאנץ'-ליינים קולעים ובדיחות בשרשרת.

עוד השקעה העונה היא ההישענות הגדולה על כוכבים אורחים. אין כמעט פרק בעונה השישית ללא כוכב אורח כזה או אחר, לעיתים כמה אורחים בבת אחת. מירה סורבינו, ג'ק בלאק, דילן מקדורמנט, ג'ון קליז, בארי מאנילו, בליית' דאנר, קנדיס ברגן (ואיזו אחת בשם קאלי רוצ'ה. התארחה אצל איזו ציידת), ומדובר כאן רק על אלו שיופיעו במחצית הראשונה של העונה. בפרק סיום העונה תתארח לא פחות מאשר ג'ניפר לופז, שמוכיחה שאולי אין לה הצלחה גדולה בתחום הרומנטי, אבל כשרון משחק, ועוד יותר מכך הומור עצמי, יש לה בשפע.



אז לא, "וויל וגרייס" בעונתה החדשה לא תביא לכם תובנות חדשות ועמוקות על החיים. הדמויות לא הלכו לשום מקום, אבל אתם כן תקבלו 22 דקות של הומור אמריקאי בריא ויעיל. וזה לא מעט בימינו.

"וויל וגרייס" היא החלק הקומי בערב הגאה של יס פלוס. החלק הדרמטי מגיע בצורת העונה השלישית של "הכי גאים שיש", הגרסה האמריקאית ל"קוויר בעיר" ששודרה בעבר ביס פלוס.

בפעם האחרונה שראינו אותם, ג'סטין המתוק ובריאן הכוסון נפרדו, בן נשאר בארה"ב במיוחד בשביל מייקל המהמם, וטד המסריח ואמט הקושקוש נהיו להם זוג. זוכרים? זה בסדר אם לא, בכל זאת עברו שנתיים, שנתיים במהלכן הספיק ערוץ 3 ששידר את "הכי גאים שיש" להתרוקן מתוכן ולהתמלא מחדש, שנתיים במהלכן הספיקו זכייניות ערוץ 2 לרכוש חלק נרחב מסדרות וורנר האבודות, שנתיים במהלכן שידר ערוץ 10 שתיים וחצי עונות של "24", ושנתיים במהלכן הבינו ביס פלוס כי מקומם הטבעי של הקוויר-אז-פולקיים האמריקאיים הוא ב"שלישי הגאה" שלהם תחת אותה קורת גג עם החבר'ה הבריטיים ששימשו כמקור החיקוי וההשראה שלהם. המון אקסטות נצרכו בפיטסבורג מאז, אבל הבה נתמקד בפן החיובי, שהוא, כאמור, שובה למסך של הסדרה.

"לקחנו כל מה שלמדנו מהשנה הראשונה והשניה" (סקוט לואל, 'טד'), "העונה הזו הרבה יותר אינטימית ומתוחה" (פיטר פייג', 'אמט'), "יהיו החצנות של מערכות יחסים" (גייל הרולד, 'בריאן'), "העלילה זורמת מדמויות אחדות לאחרות" (מישל קלוני, 'מלאני'), "הסיפורים מרגשים (רוברט גאנט, 'בן'), אמיצים (שרון גלאס, 'דבי'), מותחי עצבים, מפחידים ('הרולד')". "עשינו כל כך הרבה דברים של סקס, לאן באמת עוד יש להתקדם?" (האל ספארקס, 'מייקל').



האמת שבניגוד לעיל, מדובר בעונה די מבאסת. נכון שב"הכי גאים" תמיד מגישים לנו מנה עיקרית של דרמה עם קורטוב של מסר חברתי פוליטי בצד, רק שהעונה הוא הולך ותופס מקום יותר מרכזי על השולחן. יש אפילו תחושה קלה ומעיקה שהדמויות אולי נופלות וקמות, אבל המנגינה - שהיא המסר - לעולם נשארת.

ובכל זאת, הם חוזרים. בריאן, ג'סטין, מייקל, מועדון הבבילון, הדיינר של דבי, הלופט האלוהי, הבילויים הקבוצתיים במכון הכושר, הפתיח הצבעוני, הבזקי הצילומים, הפסקול המשובח וכן, גם אלמנט ה-SPE המגוחך (Sex Per Episode), שמוריד את ערך הסדרה בכמה דציבלים של איכות.

אבל בשורה התחתונה, "הכי גאים שיש" היא שלם שגדול מסך כל חלקיו, מוצר שבהחלט שווה צפייה והערכה. הוא אולי לא נותר כשהיה בימיו הראשונים, אך עדיין מצליח לשחזר חלק מקסם הנעורים החמקמק שאפיין אותו.

"לא הייתי קורא לנו סדרת נושא. זו סדרה על מערכות יחסים, סדרה שאנשים ממש באים ומודים לך על שאתה עושה אותה" (לואל). התוכנית מספקת, לאנשים שמרגישים בחסרונה, תחושת של קהילה, לה הם זקוקים נואשות" (רנדי הריסון, 'ג'סטין'). "יש משהו נפלא בלגלם דמות שיש לה השפעה, ולכולנו יש השפעה אחד על השני" (גלאס).

"אני מאוד גאה להיות בסדרה" מסכמת קלוני, בצורה הולמת במיוחד.





העונה השישית של "וויל וגרייס", החל מהערב, ימי שלישי, 21:30, ביס פלוס.

העונה השלישית של "הכי גאים שיש", החל מהערב, ימי שלישי, 22:00, ביס פלוס.