המסך המפוצל

אברי לך הביתה

אברי גלעד, שלא כמו עמיתו למקצוע, ארז טל, נכשל בהתקמבקות. עכשיו הגיע הזמן ללכת

מאת: שי מגל

פורסם: 24-07-2001
3 תגובות
אני אברי גלעד.

אתם לא.

אברי גלעד. אאאברי גלעדדד. תראו איך השם הזה מתגלגל לכם על הלשון, צד ימין, צד שמאל, פה הנחתה שם מגננה. השם הזה, תחשבו על זה, לא אמור להתגלגל לכם כל כך טוב על הלשון, אבל אחרי שאתם מצקצקים אותו משחר ההיסטוריה, לא כי אתם רוצים, כי אין ברירה, אז השם הזה מתגלגל ומתגלגל ומתגלגל. הוא תמיד היה פה. הוא תמיד יהיה. הבן אדם אנדרטה מהלכת, שלא רק נמצא בפנתיאון הכוכבים על ערוץ 2 מאז ההקמה, הוא, כנראה, יישאר איתנו גם במפץ הגדול.

גלעד, מסתבר, הוא כמו אלוהים.

אני לא אוהב אותו. אני פשוט לא אוהב אותו. ובשביל לא לאהוב מישהו ברמות האלו, ואני, רוב הזמן, אושיה דיי ממוצעת ובעיקר רגועה, אז, מסתבר, בשביל לא לאהוב אותו ברמות שלי, בהחלט צריך לדגור על זה המון זמן, לדגור, להתעצבן, להשתגע ואז לקחת את עצמי ולחבוט בתוך הקיר. כי, כשאני חושב על זה, אברי גלעד התחיל בתור משהו שהוא בהחלט אכיל, דירה עם פוטנציאל, והפך למשהו שהוא, לטעמי האישי לפחות, מזוויע. החורבות של עצמו. בני אדם, לרוב, מחזיקים מעצמם בתור יצורים בעלי תבונה שרוצים להשתפר, אבל, גלעד, כדוגמה, מחזיק מעצמו בתור משהו שצריך להקצין את הדברים הכי מכוערים באישיות שלו וליחצ"ן אותם עד כדי מיתה איטית ומייגעת.

נורא מייגעת.

ערוץ 2, בגלל הקסם, ולכן הנפילה, הפך אנשים למותגים. רק אלוהים יודע שהם לא המציאו את השיטה, אבל, בישראל כמו בישראל, לוקחים את מה שיש אצל הגויים, מפשיטים אותו מכל הטוב, לוקחים את הרע, בונים סביבו הילה של הדוד סם ומסממים את הציבור. אז יופי סלבריטאים, אז יופי אמריקניזציה, אבל להפוך את ערוץ 2 לבמה של גלעד, של שילון, של רשף ושל שאר המיליה, אם תרצו, האוננות הגדולה, ולהפוך את זה לגימיק זה כבר לא חכם, זה לא נכון, והכי חשוב, הם הולכים לשלם על זה, והם הולכים לשלם על זה בגדול.

אבל אברי, כמו אברי, הוא האקספשן. כל אחד מהם, בשלב זה או אחר, מתחיל בהפקת מסקנות. גם לנשגבי העם נוחתת מדי פעם התובנה הקטנה שיש גבול למה שקוראים "חשיפה מרבית", שאחר כך אתם שורפים את עצמכם, שיש גבול לפלצנות שהם מציגים, והכי חשוב, הם אולי מהראשונים בערוץ 2, אבל, מסתבר, הם בהחלט לא ערוץ 2. אברי, לעומת זאת, לא מבין ולא דנה אשכנזי. תביטו בפרקים הראשונים על ה"עולם הערב", תביטו בפרקים הראשונים של "המצב", ומלבד השיער האפרורי אך-מושקע-למראה, מלבד כמה קמטים שם וסייק-קיקים אחרים פה, שיינקין היא אותה השיינקין,
ואברי גלעד הוא אותו האברי גלעד.

הוא שטיקיונר שלא למד לשנות אפילו לא מיליגרם אחד בכישורים, אם אפשר לקרוא להם ככה, הטלביזיונים שלו. המבט הקבוע של "אני יודע משהו שאתם לא יודעים". הזחיחות המזויפת הזו שהוא מקרין. הנרקיסטיות המשוועת לעוד שלט נאון. האנטגוניזם שהוא והחיוכים המעושים שהוא מצויד בהם גורמים לך להרגיש. אפיזודת הילד הנצחי שכבר לא עושה את זה לאף אחד כשגם הנסיך הקטן היה בוכה. המאבק האלמותי-שבשתיקה עם ארז טל, כי ארז טל מכר את עצמו, אברי גלעד עושה טלביזיה איכותית ואמא שלי היא מיס פיגי. הנישה הקבועה של המנחה האליטסטי והשובב לצד ניסיונות גרוטסקים לשירות הקהילתי שהוא מנסה לעשות ותוך כדי מפחלץ גם את פלורנס נייטנגהיל. העובדה הכל כך פשוטה, שבכל השנים שהוא על המרקע, לא היה לו רגע אחד של אמת. שאתה מסתכל בעיניים שלו ורואה בן אדם שיש לו רגש, שמודע למשהו, מלבד עצמו, שמרגיש. שכל מה שאתה רואה זו בובה חלולה עם זוג עיניים, זיפי זקן, מדושנת ומאכילה את עצמה ועושה את הכל בפריים-טיים אקסביונסטי מאוס וממאיס.

אדם שלא יוצא מקרב עצמו, ממבוך האישיות שלו ונפתולי מחשבתו עתיד לעשות את אותו הדבר, אאו דיי קול איט, אובר-אנד-אובר. לא משנה כמה הוא גאון, גם אם זה רק בעיניי עצמו, הוא חייב לצאת מהבועה הקטנה, הקוסמונאוטית כמעט, ולהבין שמתי שהוא צריך להתבגר, להתגבר, שצריך ללמוד טריקים חדשים
כי הזמן עושה את שלו ושמתי שהוא נמאס לראות את אותה הדמות כאילו תקוע אותה על ריפיט ורק נותנים לה לשנן את התוכן מחדש. מתי שהוא, כל השטיק הזה, או, סליחה, המותג, אברי גלעד, כבר לא עושה את זה לאף אחד. שאברי, עם כל הכבוד, רצוי שיעזוב את החדר ופשוט יכבה את האור. הרבה לחדר שלו-עצמו. קצת למקום עבודה הזה שקוראים לו ערוץ 2. מילא שלעצמו הוא לא נמאס, אבל רחמים על הצופים.

לך הביתה. אברי.
פשוט לך.