אז מה אם אלוהים באמת היה אחד מאיתנו? האם היינו יכולים לגשת אליו ולבקש ממנו את סודות היקום? לדרוש ממנו להיות עשירים יותר? חכמים יותר? להתעצבן על כל מיני דברים לא יפים שאנחנו חושבים שהוא עולל לנו? לבקש ממנו עונות נוספות לסדרות שבוטלו על לא עוול בכפן? או שאולי הוא היה נוקט גישה אקטיבית יותר ומבקש מאיתנו לעשות דברים, שממבט ראשון נראים תמוהים?

כי זה בדיוק מה שקרה לג'ואן, שגרה בעיר בשם ארקדיה. אלוהים בכבודו ובעצמו החליט לבוא לבקר אותה, כשהוא לובש בכל פעם דמות אחרת, ולבקש ממנה דברים תמוהים. לבנות תיבה, למשל. ולהכניס לשם בעלי חיים. זוגות זוגות. נו, טוב. אז לא בדיוק. אבל בהחלט היתה פעם אחת שאלוהים ביקש מג'ואן לבנות אונייה. שזה כמעט כמו תיבה. ובלי חיות בכלל.

אלא שמסתבר שלאלוהים יש מטרה. הוא לא סתם מבקש מג'ואן לבנות אונייה, או להצטרף לחוג שחמט, או ללמוד כימיה למתקדמים, או לנסות להתקבל לצ'יר-לידרס, או להגיע בגיל 21 לירח. מסתבר שבדרך קוסמית זו או אחרת, יוביל המעשה שג'ואן תעשה בהתאם להנחייתו של אול-מייטי, למשהו טוב שיקרה. אם זה יגרום לרוצח מסוכן להילכד, או לנערה שזנחה את תינוקה להיחשף, או - אם נחה על אלוהים הרוח - לגרום לבני משפחתה כמה רגעי נחת. לא ממנה, חלילה. מהאחים שלה.



כי "ג'ואן מארקדיה", בניגוד לסדרות אחרות שלקחו את שם אחת הדמויות ותפרו סביבן סדרה (מישהו אמר "אלי מקביל"? או "הקריק של דוסון"?), לא עוסקת רק בג'ואן ובשליחות האלוהית שלה, והיא כוללת מגוון רחב למדי של דמויות, שאמנם ניתן להגדירן כדמויות משנה, אך הן תופסות נתח לא קטן באירועי הפרקים בסדרה. אחת הדמויות שתופסת זמן מסך גדול יחסית הוא אחד מאחיה של ג'ואן, קווין. קווין הוא אחיה המבוגר של ג'ואן, שעקב תאונת דרכים מצערת שעבר, הפך למשותק בפלג גופו התחתון והוא מבלה את חייו בכיסא גלגלים. ההתמודדויות של קווין עם בעיות השיקום שלו יכלו בשקט לאכלס סדרה שלמה - "קווין מארקדיה" - שתעסוק רק בו ותהיה משעממת להפליא, אגב. גם וויל, אביה של ג'ואן, מפקח המשטרה החדשה בעיר, תופס חלק נכבד מזמן המסך, כשאחת מעלילות המשנה בכל פרק עוסקת בתעלומת שיטור זו או אחרת המתרגשת ובאה עליו.

ריבוי הדמויות הזה לא רק שאינו פוגם בסדרה, הוא אף מצליח לגרום לה לזרום בקלילות יחסית. כשהיא נעה בין ג'ואן, לקווין, לוויל, דרך דמויות רבות אחרות (שחלק קטן מהן, אם להודות על האמת, מעט מיותרות) מציירת העלילה של כל פרק תיאור מענג למדי של החיים בארקדיה. וזה קליל. וחמוד. ועובד. כי "ג'ואן מארקדיה" היא סדרה פשוט כיפית, כשבין לבין היא מצליחה לרפרף על ערכים כגון אמונה בעצמך, אמונה בחבריך ואמונה בכלל. ולמרות זה, לא מדובר בסדרה מטיפנית במיוחד, פור הבן סייק, וה"מה למדנו בפרק של היום?" השבועי, אם הוא מגיע, עושה זאת בעדינות, מבלי להפריע לשום דבר. במילים אחרות: זה לא קיטשי כמו שזה עלול להישמע.

בתפקידים הראשיים נמצאים אמבר טמבלין (שאפילו הופיעה בתור חברה של דון באחד מפרקי העונה השישית של "באפי") כג'ואן, ג'ו מנטיינה (שחקן ותיק שאף עושה את קולו של טוני המאפיונר מ"הסימפסונז") כאביה, מארי סטינברגן ("פילדלפיה", "בחזרה לעתיד 3" וסרטים רבים נוספים) כאמא החביבה שלה, וג'ייסון ריטר, בנו של ג'ון ריטר המנוח, כאחיה הבכור קווין.



העלילות השבועיות מצליחות להיות מתוחכמות יחסית, כשהטוויסט שמגיע לקראת הסוף ובו נחשפת הכוונה הסמויה של אלוהים, אכן מפתיע, ולעיתים ממש מרגש, וההתפתחות ההדרגתית ביחסים שבין דמויות המשנה - בעיקר חבריה של ג'ואן לספסל הלימודים - בנויה בצורה יפה ומצליחה לעורר עניין. האם יצליח לוק, האח השני של ג'ואן, להזמין את גרייס לדייט? האם תצליח ג'ואן להבין סוף סוף שאדם, חברה לספסל הלימודים שנוהג לקרוא לה בעקביות בשם ג'יין, מאוהב בה?

הסדרה גם מספקת רגעים רבים של שעשוע באמצעות ההימור השבועי (שיכול לחזור על עצמו יותר מפעם אחת בכל פרק): "נסו לנחש מיהי הדמות הבאה בסדרה שתציג את עצמה בפני ג'ואן כאלוהים? הילד הקטן שמשחק בכדור? האיש המבוגר בעל המבט המטורף שמחטט לג'ואן בפח? המורה המחליפה החדשה? הנער הצעיר והחתיך שמביט על ג'ואן בערגה? או אולי דווקא מגיש החדשות בטלוויזיה?"

בשורה התחתונה, "ג'ואן" היא לא הסדרה הכי מבריקה של העת האחרונה, אין לה קונספט חדש, שונה וייחודי והיא ממש לא הצליחה להמציא מחדש את הגלגל. היא פשוט מצליחה להגיע עם הגלגל הזה למקומות ששווה להגיע אליהם. זה לא HBO או משהו, זו טלוויזיה. פשוטה, כיפית וטובה. וגם ככה אנחנו אוהבים את הטלוויזיה שלנו.





"ג'ואן מארקדיה", ימי רביעי, 21:15, ערוץ 3.