הרבה זמן לא כתבתי "יאדה יאדה". הסיבות לכך מורכבות מכל התירוצים הרגילים: הייתי עסוק, היה עומס בעבודה, לא היה לי מה להגיד על הפרקים, הכלב אכל לי את שיעורי הבית וסופה אלקטרומגנטית הרסה לי את הטלוויזיה. אבל יש זמנים בהם אדם צריך לשים בצד את הבעיות האלה, להתעלות עליהן, ולכתוב "יאדה יאדה". לא משנה מה הקשיים שעומדים מולו - לפעמים פשוט אי אפשר לוותר על זה. במיוחד לא כשאחד הפרקים הטובים ביותר של "סיינפלד" מוצגים בטלוויזיה.

כן, אני יודע - ההצהרה "אחד הפרקים הטובים ביותר של 'סיינפלד'" נאמרת יותר מדי פעמים. לפעמים לא בצדק. לפעמים סתם בגלל תקרית שמערבת אלכוהול, מקלדת והמון בחורות בלבוש חושפני (הפנטזיות שלי נהיות מוזרות יותר מרגע לרגע, מצטער). אבל "ג'רי מפוזילי" הוא מעל ההצהרות הללו. למעשה, לדעתי הצנועה, "ג'רי מפוזילי" הוא שני רק ל"ההתערבות" הקלאסי, ונמצא מאוד צמוד אליו בהרבה מאוד נושאים. אחד מהם הוא, כמובן, ההתעסקות המאוד-בריאה שלו בסקס.

תרגיעו את ההורמונים, לרגע. אני מבטיח להגיע לנושא הזה עוד מעט, בליווי דוגמאות ואיורים, אם אפשר. למרות ש"ג'רי מפוזילי" עוסק בצורה מאוד בריאה בסקס, הסקס מהווה בסך הכל את הזרז שגורם לכל הדמויות לפצוח בשרשרת התנצחויות ניאנדרתאלית. כן, בעבר כבר ראינו את גיבורי "סיינפלד" מתנהגים כמו ילדים, אבל ב"ג'רי מפוזילי" נראה שכמעט כולם עושים רגרסיה משמעותית הרבה יותר. אז קדימה. תתחילו להיכנס לאווירה. קחו אלה והכו אתה בראש של האדם הקרוב ביותר אליכם. אנחנו יוצאים לדרך.

קריימר: לא, אני לא אישתחת!
פקידה: ככל שזה נוגע למדינת ניו-יורק - אתה כן.



פתיחת הפרק, כתמיד, מהווה שרשרת אירועים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. קריימר מקבל לוחית רישוי שגויה לרכב, עליה מופיעה המילה "ASSMAN" (בין המתרגמים המוכשרים שיצליחו להסתדר עם המילה הזאת תוגרל תיבת דואר ב-Hotmail.co.il). אמו של ג'ורג' עוברת ניתוח בעיניים, כחלק מהצטרפותה לזירת הדייטים הסוערת. קריימר מכין בובה של ג'רי מפסטה מסולסלת. כמו כן, אנחנו זוכים להופעת הבכורה של דיוויד פאדי (פטריק ווברטון, בהופעתו הראשונה מני רבות במהלך הסדרה), מכונאי ביום והחבר החדש של איליין בלילה. הכל נראה טוב ויפה, עד שפאדי מבצע את "המהלך" - סט לא לגמרי-מובן של מהלכים במיטה, אותו הוא גנב, ככל הנראה, מג'רי.

כאן אנחנו מגיעים לגישה מעט שונה מזו של "ההתערבות". בעוד שב"ההתערבות" כולם ידעו בדיוק על מה הדמויות מדברות, גם אם אף אחת מהן לא השתמשה במילים מפורשות בשביל לתאר את זה, "המהלך" מתואר בכוונה במושגים ערטילאיים. לאף אחד אין בדיוק מושג על מה הדמויות מדברות, אבל לכל אורך הדרך, זה נשמע בומבסטי, מנופח ומוגזם. השימוש בצורת הדיבור הזו לא רק חוסך מאתנו פרטים גראפיים - הוא מהווה את הבסיס להרבה מההומור של הפרק. אנחנו רגילים כבר שלדמויות ב"סיינפלד" יש סט פרטי של חוקים שהן מבינות, גם אם הוא לא תמיד מובן לנו, אבל "ג'רי מפוזילי" לוקח את עולם המושגים הזה כמה רמות למעלה.

כל הסיפור הזה מוקצן ככל האפשר. כשג'רי מתאר את המהלך לג'ורג' (בסצנה יפהפייה בה ג'ורג' מתחנן לאוכל ולטיפים במיטה באותה הנשימה) הוא מבהיר לו את החשיבות המטורפת של המהלך הזה. הוא מתייחס ברצינות תהומית לשאלות כמו "יש ראש למיטה שלך?", "הוא מרופד?" ו- "מה הגובה שלה?". וג'ורג'? הוא מסתכל אליו בעיני עגל. בולע כל מילה שיש למאסטר ג'רי להגיד.

ג'רי: ג'ורג', אם תצליח לעשות את זה, לעולם תהיה בודד שנית.

וזה לא נגמר כאן. כשג'רי וג'ורג' מתחילים לדבר על המהלך, הם הולכים ברחוב. ג'רי מכרסם את החטיף אותו הוא קנה זה עתה. מיד לאחר מכן, הסצנה נחתכת. ג'רי וג'ורג' נכנסים לדירה של ג'רי, החטיף כבר מזמן לא נראה באזור, ובבירור עברה כמות מכובדת של זמן מאז שהם התחילו את השיחה שלהם. וג'רי? הוא רק מסיים, ועוד מוסיף החלטות טקטיות מסובכות לעסק ("בסוף יש לך שתי אפשרויות..."). ההילה של המהלך הזה מתעצמת יותר מרגע לרגע, ושימוש באותו עולם המושגים הפרטי של סיינפלד ("Swirl", "Pinch" ואפילו "Knuckle", בשלב כזה או אחר) רק הופכת את המהלך למשהו יותר מסתורי ויותר נשגב. כמעט התגלות אלוהית, אם תרצו.

בזכות ההתגלות הזאת, ג'ורג' כמעט מצליח לגעת באושר. אבל האושר הזה נשלל ממנו במהירות. הוא לא מסוגל להתמודד עם הידע החדש. הוא לא מסוגל לעכל אותו. הוא אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. הוא מבלגן את הסדר ומסיים בנקודה גרועה יותר מזו שבה הוא התחיל. אם קודם לכן הוא בסך הכל קיבל חברה שקטה במיטה, עכשיו הוא קיבל "אני מרגישה כאילו שחייזרים מבצעים עלי ניסויים".



אבל אנחנו סוטים מהנושא. התפקיד של ג'ורג' בסיפור הזה הוא בעיקר להבהיר לנו עד כמה אותו מהלך הוא עליון ונשגב. הקונפליקט האמיתי הוא עם פאדי. וכאן, כמו שהבטחתי לכם בהתחלה, מגיע הזמן לקצת התנצחויות ניאנדרתאליות. אי אפשר שלא לדמיין את ג'רי ופאדי עם אלות עץ כבדות בשעה שהם מתווכחים. ג'רי צועק על פאדי שאם הוא מתכוון לבצע את המהלך, שיבצע אותו רק מחוץ לעיר - הטריטוריה שלו, ככל הנראה. פאדי, מצידו, צועק על ג'רי שאם הוא צריך לתקן את המכונית - שייקח אותה אל מחוץ לעיר. כשכל אחד מהם עסוק בעשיית שרירים ליריב שלו, אפילו בורחת לה צעקת "קוף" אחת שקיימת על מנת להבהיר לנו כמו מה באמת נראה כל הויכוח הזה.

אבל יש כאן גם משהו אחר. מעבר לאיומים ולהתנהגות הילדותית, אי אפשר שלא להבחין בהשוואה שנוצרת בין המהלך המפורסם, לחומר קומי של סטנדאפיסט. ג'רי טוען שפאדי גונב לו את החומר כי הוא לא יכול להמציא חומר בעצמו, וכשפאדי טוען שג'רי "רק סיפר לו על הסוף", ג'רי מסביר לו שהסיום (כמו פאנץ' ליין של בדיחה טובה) הוא לב העניין. כל זה הופך את כל ההגנה של ג'רי על המהלך המהולל למעט יותר מובנת.

איליין: פאדי לא מוכן לעשות את המהלך יותר!
ג'רי: באמת?
איליין: או, הוא חשב על מהלך אחר. אתה צריך לראות את זה.
ג'רי: מה זה?
איליין: או, זה סתם אוסף של טריקים. אתה יודע כמו מה זה? כמו סרט שנעשה בתקציב ענק עם עלילה שלא הולכת לשום מקום!

סדרת ההתנצחויות לא נגמרת כאן. בינתיים, במקום אחר של העיר, סופג קריימר גל של תגובות על היותו ה-"Assman". אסטל, אותה הוא מסיע במכונית, בטוחה שכל תשומת הלב הזו מיועדת אליה, וכשקריימר עוצר בפתאומיות ותופס אותה, היא בטוחה שהוא מנסה להתחיל אתה.



את הנושא הזה היא חושפת רק בבית, כסיום לסדרה של התנצחויות (הבטחתי לכם עוד, אחרי הכל) אותה היא עושה בשיתוף עם פרנק. פרנק נדהם ומזועזע כשהוא שומע על כך. "עצירה פתאומית", לטענתו, היא המהלך שלו. כאן אנחנו מתחילים להיחשף לאוניברסאליות של "המהלך". מסתבר שלא רק שכולם מכילים את המילה "המהלך" בלקסיקון שלהם, כל אחד משתמש בה בהקשר קצת אחר.

כל זה מוביל, לאחר שההדורים בין ג'רי לפאדי מיושרים, להתנצחות הסופית - בין קריימר לפרנק. מדובר בקטע נהדר בו נראה שפרנק מנסה לשחזר את כל תנועות הבריונות הכי בנאליות שהוא מכיר. בעוד שההתנצחות בין ג'רי לפאדי, מוקדם יותר, נעשתה בעיקר בדיבורים ובצעקות, בויכוח בין פרנק לקריימר שפת הגוף מדברת הרבה יותר. כל העסק הזה, שהיה יכול להיגמר בצורה לא-נעימה למדי, מקבל במהירות תפנית חדה, ומסתיים בצורה לא-נעימה שונה לגמרי מזו שציפינו לה בהתחלה - פרנק נופל. על הפסטה המסולסלת.

אאוץ'.

פרנק: סיכוי של אחד למיליון, דוקטור. אחד למיליון.

זהו אחד מארבעת הפרקים היחידים אותם כתבה מרג'ורי גרוס, כותבת מבריקה שנפטרה מסרטן, מספר שנים לאחר מכן (פרק הפתיחה של העונה השמינית, בו מוקמת קרן לזכרה של סוזן, הוקדש לה). מבין הפרקים אותם היא כתבה (הכוללים את "המזכירה" ו"ראש המקלחת" הנהדרים), "ג'רי מפוזילי" ניצב בתור ההישג הגדול ביותר שלה, במיוחד כשמתחשבים בעובדה שמדובר בפרק היחיד אותו היא כתבה לבד.

בסך הכל, "ג'רי מפוזילי" הוא פרק מדהים. לא מסוג הפרקים עליהם אנחנו ממלמלים "כן, אחלה פרק". ההליכה הזהירה שנעשית כאן, פעם נוספת, מסביב לנושא הזכאי-לצנזורה בו הפרק עוסק, הרמיזות הדקות על מהלך האירועים בכל סצנה (כבר דיברתי מספיק על הסצנה בה ג'ורג' מבקש אוכל ועצות בענייני סקס, לא?) והצורה המצוינת בה הסיפורים משתלבים זה בתוך זה הופכים את הפרק לאחת מנקודות השיא של הסדרה.



רגע הקסם
התלבטתי לא מעט בנוגע לקטגוריה הזו, הפעם. יש שיגידו, ובצדק, שהרגע הטוב ביותר בפרק הוא הרגע בו ג'רי מסביר לג'ורג' על המהלך ("יש לך ראש למיטה?", "כן". "מרופד?", "לא". "טוב!") הוא דיאלוג נהדר. אבל הוא לא מצליח להשתוות לרגע הטוב ביותר בפרק.

ג'רי, איליין וג'ורג' יושבים בלובי, בשעה שהפרוקטולוג מחלץ את בובת הג'רי מפוזילי שנתקעה בפרנק. ג'רי ממלמל, על קריימר, "הוא היה חייב להשתמש בפסטה מסולסלת". כל השלושה זזים באי-נוחות בכסא. פשוט נהדר.


חזרה אל "פרויקט יאדה יאדה"