אבל עכשיו, הימים קצרים.
אני בסתיו השנים.
ועכשיו אני חושב על עצמי,
כיין מובחר,
מחביות משובחות.
..
זו הייתה שנה טובה מאוד

*

העונה השניה של הסופרנוס נפתחה בשיר מופלא בביצוע העוד יותר מופלא של סינטרה, זו הייתה שנה טובה מאוד. נתנו תמונות קצרות מחיי כל הגיבורים, כשברקע הקול המעורבל והסקסי של תכול העיניים מרצד ברקע. פתיחה מושלמת לעונה שהמבקרים לא אהבו בהתחלה, ובסופה עמדו בתור כדי לקבל חתימות. גם המבקרים.

במיוחד המבקרים.

טוני סופרנו. איש גדול מידות אבל לא שמן. איש שעושה מעשים רעים אבל לא רשע. איש עם מבט תמידי של עצב, של ערמומיות, של גברתנות, כוח וחולשה באותו הזמן. איש עם אישיות סותרת, שהיופי בעיצוב התסריט ובמשחק הרגיש, כל כך רגיש של ג`יימס, שכל הדואליות הזו לא רק שעוברת מסך, כל הדואליות הזו יוצרת הזדהות, שלא לומר אהבה, לטוני. טוני סופרנו. לא סופרנו טוני. טוני סופרנו.

סדרה של שנות ה-60 שאיך שהוא התאימו אותה לדור הבא. סדרה שנראית כאילו דוקומנטרית, HBO אוהבים את זה, סדרה שנראית כאילו טיפה איטית, סדרה עם טקסטים מדהימים, משחק מדהים עוד יותר והמון הורמון גברי. כיאה לשנות ה-60. כיאה ל-HBO. אבל קשה לתחם את הסדרה הזו, כמו גם שקשה לכמת אותה. היא דרמה אבל היא לא רק. היא מתח אבל לא רק. היא אקשן אבל לא רק. היא הכל ביחד. יש סדרות, כמו חוק וסדר, למשל, שמבוססות על קונספט, ואתם יכולים להרוג את השחקנים עונה אחרי עונה, הסדרה תמשיך. כל עונה עושים אינטרו חדש, בונים דמות חדשה, ויוצאים לדרך. מסוג הסדרות שמרגילים אותך מראש לא לאהוב יותר מדי אף אחד מהדמויות. רק את הסדרה. הסופרנוס, לעומת זאת, הסופרנוס אולי שייכת ל-HBO, אבל הסדרה שייכת לטוני סופרנו. לא רק. אבל במיוחד.

קודם כל הוא סקסי. קשה להסביר למה, אבל יש לו את זה. לא בראד פיט. גם לא שון קונרי. משהו שהוא מעבר. הוא המניאק והרגיש. גבר שתלטן. גבר כוחני. גבר בכיין. גבר ברחן. או, כמו שאמר פעם עיתונאי בכיר על סיטואציה בכירה עוד יותר, מסוג הגברים שיורים ובוכים. הוא סוחף אנשים. מילה שלו זו מילה. הוא מרביץ לאנשים. שאף אחד לא יתעסק איתו. הוא יודע להיות רגיש. הוא אוהב לשתוק. הוא אוהב לדבר. הוא אוהב את החיים הטובים. הוא אוהב להיות מיוסר. הוא מזיין מהצד. הוא לא סומך על אף אחד שיעשה את העבודה שלו. יש לו עבודה שמכניסה כסף. יש לו עבודה מלוכלכת. הוא חי בדיסוננס פנימי. הוא אוהב את ההיסטורי צ`אנל. הוא הולך לפסיכיאטרית. מחורר מלשינים וחוזר הבייתה לג`קוזי ולמבטי תשוקה של האשה ושל הכומר. המאפיוזה של העידן החדש. קצת מקריח. קצת מעוצבן. הרבה מהורהר. העידן החדש.

הוא כל מה שהטלביזיה הפי.סית של התעשייה בארה"ב לא רצתה להקרין בעשור הקודם. הוא לא חינוכי. הוא לא יפה. אין חטא ועונשו. ההיבריס לא היבריס והקתרזיס הוא לא קתרזיס. הוא כל מה שלא רצוי אבל הוא כל מה שכולם רוצים. אפשר להגיד שהוא סוג של פנטזיה גברית. הוא הגבר שיוצא בבוקר לעבודה מסוכנת, שמילה שלו מרסקת ראשים, שאנשים עושים לו כבוד, שיש לו כסף, שהוא דופק את המדינה והמדינה לא מצליחה לדפוק אותו. האף.בי.אי, במקרה הזה, הם החבר`ה הרעים של הסדרה. הם מתקרבים אליו מספיק בשביל שכולם יבהלו, אבל הוא דופק אותם. הוא תמיד דופק. את כל מה שזז. את מי שזז. הוא עונה על הליבידו והאלטר אגו של כל גבר ממוצע. לפחות אלו שלא מתכחשים לזה. הוא הפנטזיה הגברית של המון זכרים. אקדמאים יגידו גם של המון נשים.
הוא פנטזיה מהלכת על שניים.



יש לו כוח שסוחף. יש לו מבט חודרני. יש לו חיוך סקסי. יש לו בעיות גיל. יש לו בעיות קריירה. יש לו בעיות במשפחה. כולם רוצים להיות סוחפים. כולם רוצים מבט חודרני. כולם רוצים חיוך של דוקטור רוס. לכולם יש בעיות בגיל. כמו גם בקריירה. לחלק גם במשפחה. אבל, מה לעשות, שכולם ממשיכים עם הכל כאילו כלום. חיים, עובדים, מתייסרים, לפעמים צוחקים, לפעמים בוכים, ויום רודף יום.

טוני, לעומת זאת, רודף אחרי הימים. טוני הוא ירון לוי שעובד בהיי-טק, שהיום חתכו אותו בכביש, ועוד עשו לו זין, שרק רצה לצאת מהאוטו ולקרוע לזה שעשה לו זין את הצורה. אילו רק היה לו האומץ. אילו רק היה לו הכוח. אילו רק לא הייתה משטרה. כלומר, בעולם אחר. טוני הוא גם דויד הירשזון שעובד בפלאפליה של א. א. א. שהיום בבוקר רצה איזה כוסית שהוא היה מת לזיין אותה, אבל בסוף חזר לעופרה, האסיסטנטית של רופא השיניים שאול הלחמי, ונרדם איתה מול הטלביזיה. שאול הלחמי, אגב, היום רצה לחנוק את אחד המטופלים שלו בגז צחוק. סתם כי הוא נראה לו בן זונה.

טוני, בסופו של דבר, עושה את מה שאחרים היו רוצים לעשות ואף פעם לא יעשו. אולי בגלל שזה לא חוקי. אולי בגלל שהם לא מסוגלים. בטח בגלל שזו לא סדרת טלביזיה.

זו סדרה מצליחה בגלל תסריט מדהים.
ופס הקל.
ומשחק.
ו-HBO.
והאווירה.
והלוקיישן.

אבל, בסופו של דבר, זו סדרה מצליחה בגלל עובדה אחת קטנה.
קצת כמו ספרי ילדים, קצת כמו להיות אלוהים, אנחנו מזדהים עם מה שלעולם לא נהיה.

קצת מקנאים. קצת מעוצבנים.

הרבה מאוהבים בסדרה.
אבל גם בו.


*

הסדרה "הסופרנוס" זכתה ב-22 מועמדיות לפרס האמי.