לפני שנה בערך סיפר לי חבר שגר בעבר בלונדון על "החיים האלה". את חייבת לראות, הוא אמר לי, זו הסדרה הטובה ביותר של שנות התשעים. שנות התשעים כבר עברו, אמרתי לו, אתה בטוח שהסדרה עוד רלוונטית לימינו? הוא שתק, ואז אמר בטון דרמטי ומלא חשיבות: אם תוכלי לראות רק סדרה אחת השנה - זו תהיה הסדרה. אם אני אוכל לראות רק סדרה אחת השנה, אמרתי, אני מעדיפה להתאבד. אל תתאבדי, הוא אמר לי, את לא יכולה למות בלי לראות את "החיים האלה".

אחרי שצפיתי בפרק הראשון לא הבנתי על מה המהומה. בשביל זה חיכיתי? עוד סדרה על בני עשרים ומשהו שחיים בעיר הגדולה וחולקים דירה? אפשר לדעת אולי מה מיוחד כל כך בסדרה הזאת?

לקח לי זמן להיתפס לסדרה, משהו כמו שלושה ארבעה פרקים. אבל כשזה קרה - הבנתי. התאהבתי לחלוטין בסדרה, בדמויות, בעלילה. חיכיתי בקוצר רוח לשבת בערב לראות האם יפטרו את וורן, האם אנה תקבל עבודה, האם אג יהמר על הכסף לאוכל. החלטתי שגם אני רוצה לגור איתם, שם בסאות`וורק, בדרום לונדון. אני רוצה לגור בקומה של אנה ומיילס, אני רוצה לחכות כל בוקר שעתיים למקלחת, ואני רוצה שאג יכין לי סלט בערב. התחלתי לצעוק לכיוון הטלוויזיה - אולי זה יעזור למיילס להבין שהוא אוהב את אנה, תנו לי לעזור לכם לעזור לעצמכם.

לישראלים ששבעו מרעיון הקיבוץ אולי קשה להבין את זה, אבל לבריטים כל הרעיון של החיים בשיתוף די קסם (שאלה - הקניות המשותפות מהקופה הקטנה כוללות גם את כמויות האלכוהול שנשפכו שם?). בעקבות הצלחת "החיים האלה" עברו צעירים רבים להתגורר בקומונות מעין זו שנראתה בסדרה. למעשה, ההשפעה של החיים האלה ניכרת בממלכה המאוחדת עד היום. בחנויות המובחרות עוד נמכרים פרקי הסדרה באריזות מהודרות ופורומים פעילים מארגנים עצומות הנשלחות לבי. בי. סי בדרישה להפקת עונה נוספת. המבקרים עדיין מהללים את הסדרה בכל פעם שהיא משודרת בשידור חוזר באחד הערוצים, ומזכירים כי זוהי הסדרה הראשונה שהראתה את חיי הצעירים בלונדון כפי שהם באמת, כולל גסויות, זיונים, אלכוהול וסמים, ובלי התחסדויות, מוסר השכל וכל מה שבסדרות האמריקאיות אליהן הורגלנו נוהגים להאכיל אותנו דרך קבע.



הסדרה שודרה לראשונה בשנת 1996, ולמרות שהייתה אז נורא טרנדית, אופנתית, וכללה אזכורים לגבי כל הדברים הכי אופנתיים, היא עדיין רלוונטית גם חמש שנים אחרי, בארץ הקודש. איך זה קורה? מעבר לעובדה המצערת שישראל מפגרת אחרי העולם המערבי בכמה שנים טובות, הסיבה היא בעיקר הכותבים המעולים שהשכילו לתאר דמויות עגולות ועמוקות (כפי שמלמדת כל מורה מתוסכלת לספרות), חס וחלילה לא סטריאוטיפיות, אלא דמויות בעלות עולם של התייחסויות ומאפיינים, והדבר אמור לא רק לגבי הדמויות הראשיות אלא גם לגבי כל חבריהן במשרד, במיטה וקרובי המשפחה. ג`ו וקירה למשל, בהחלט לא דמויות מרכזיות, קיבלו זמן מסך מכובד ביותר לאורך כל התוכנית, ובמיוחד בעונה השניה כאשר ניהלו מערכת יחסים יחד, וכל אחד מהצופים ידע לנתח את בעיותיהם, לבטיהם ותחושותיהם בדיוק כפי שיכל לנתח את דמותה של אנה פורבס למשל. וההתייחסות הזו לתיאור הדמויות בפרוטרוט היא שעושה את הסדרה לרלוונטית ונצחית (במונחים טלוויזיוניים זה גג עשרים שנה. תשכחו מיצירות ספרות קלאסיות של לפני מאתיים שנה).

אז זהו, מעתה נצטרך להעביר את ערבי שבת ללא אג, מילי, מיילס, אנה, פרדי ו-וורן (מישהו בכלל זוכר את וורן? מזל שהוא עזב לטיול בעולם, הכבדות והדכאון שלו די חרבו את האווירה השמחה בבית), נצטרך להסתפק בטלוויזיה אליה הורגלנו עד כה, ובעיקר נצטרך להתאפק ולא להרצות במיסיונריות לאלו שעוד לא ראו ולהבטיח להם שזוהי הסדרה הטובה בעולם.