"לוס אנג'לס. אתם רואים אותה בלילה והיא זורחת, כמו משואה..."

רגע. לא היינו פה כבר? פתחנו סדרה. היה אחלה פיילוט. מה עושים עכשיו? היי, אפשר לנסות לעשות מה שעשינו עם הסדרה ההיא, איך קראו לה? אתם יודעים, לומר משהו משמעותי עם עומק פסיכולוגי, ולהדגיש אותו עם מטאפורה על-טבעית. אה, כן - ונוסיף קצת מכות ואולי גם פיתוח של הדמויות והיחסים ביניהן. אחלה.

זה מן הסתם מה שחשבו התסריטאים לקראת הפרק השני של "אנג'ל". אבל כמו שאמר דויל בפרק הפיילוט: התיכון נגמר - הגיע הזמן לחיים האמיתיים. נגמרו ההתחבטויות האינסופיות וההתמודדות עם הבעיות שמטרידות תלמידי תיכון מתבגרים, הגיע הזמן להתעסק בהתחבטויות אינסופיות ובעיות שמטרידות מבוגרים.

הנושא העיקרי של הפרק: אנשים בודדים חייבים ליצור קשר. ואכן, אפשר לראות שלכל דמות יש "חיפוש" משלה - דויל מחפש את הקשר לקורדיליה, אנג'ל את הקשר לאנושות. יושבי הבאר שבו מתנהל עיקר הפרק מחפשים את "המישהו האחד", וכך גם השד הרע שמנסה שוב ושוב ליצור את הקשר האחד. אבל, כל אחד מהם גם מסתיר משהו. דויל מסתיר את חיבתו לקורדי ואת המוצא ה"שדי" שלו. אנג'ל מסתיר את מניעיו, וכמעט כל דמות אחרת בפרק מסתירה משהו.

הפרק מתחיל באנג'ל שיושב בפוזה האהובה עליו - לבד, בשקט, בחושך. אבל את מנוחתה של הפולניה הזו מפריע דויל, שמנסה להוציא אותו לקרוע את העיר. אנג'ל מתנגד, אבל אחרי שדויל מקבל חזיון מעורפל על באר שבו "משהו רע הולך לקרות", אנג'ל מגיע למסקנה שאולי בכל זאת כדאי לצאת הערב. בינתיים, במה שנראה כמו הבאר המדובר, רואים בחור אטרקטיבי מתחיל עם בלונדינית ביישנית בצורה הכי קלישאתית שיש: "אני פשוט שונא מקומות כאלה". עוד כמה משפטים, מבט מעורר חשד, מוזיקה מפחידה, והגענו לאות הפתיחה.

אין ספק - הבחור הרע הולך לעשות משהו לבחורה הטובה, ואנג'ל יציל אותה ברגע האחרון (מספיק שאיבדנו בלונדינית בפיילוט, לא?). אז זהו, שזה לא מה שהתסריטאים לימדו את הצופים של "באפי", ובתור התלמידים המצטיינים של הכיתה, מצפים מהם ליותר...

יותר מכל דבר אחר, הפרק עוסק בניסיון הנואש של אנשים ליצור קשר בעיר הגדולה והמנוכרת. הבאר ששמו "ד'אובליק" הוא נקודת מוקד בה מצטלבות דרכיהן של כל הדמויות ומתגלה העולם האכזרי שבו הן חיות - עם כל העמדות הפנים, השקרים, הצביעות, הייאוש הפחדים והטראומות. החלק המרתק ביותר בפרק הוא הדיאלוגים. יותר מהכל, הם בונים את האמירה שלו. הגבר חורש-הזדון והנערה הביישנית (שעברו בינתיים מהבאר לשולחן) הם הראשונים להתוודות על הקשיים במציאת בני-זוג.

"כשהייתי ילד חשבתי - אתה גדל, אתה פוגש אותה, והכל מסתדר במקום".
"היה לי את זה. רק עם אותו במקום אותה. בעצם היו לי רק קן ובארבי".
"לקן ובארבי היו חיים קלים. הם לא היו צריכים לבוא למקומות כאלה. אבל אתה חייב לנסות. הרי, מה אם היא היתה פה ופספסת אותה כי היית - לא יודע - שחוק מדי מכדי להאמין?"

אבל אנחנו יודעים שהוא לא מתכוון לזה ברצינות, והשורה הבאה שלו - הצהרת חיבה מוגזמת עם התנצלות מגומגמת - נראית כל-כך מלאכותית, שקופה ומניפולטיבית - הוא באמת חושב שזה יעבוד על מישהו? אבל ווט דו יו נו? עליה זה דווקא עובד.

בתוך כל משחקי ההסתרות והגילויים אנחנו מגלים עוד אבסורד. כל האנשים המצויים בבאר עסוקים בלקטר על "מקומות כאלה" (לא אומרים שום דבר מפורש. זה מביש מדי), אבל מגיעים לשם בכל-זאת. הם לא מפסיקים למנות את חסרונות מצב הסינגל שלהם, אבל משתמשים בהם בתור שיחות שוברות-קרח בניסיונות להתחיל מחדש. כולם מתחבאים, מציצים, מגיחים לרגע ונעלמים שוב, ובתוך כל המשחקים כבר קשה לדעת מה אמיתי.



בינתיים מרגיש אנג'ל כמו דג מחוץ למים כשהוא מנסה לדבר ולגלות מה חשוד. גבר אחד חושב שהוא מנסה להתחיל איתו, הבארמן לא יורד לסוף דעתו, והמסכנות שלו מושכת את תשומת לבה של הבלונדינית הנאה.

"ראית משהו יוצא-דופן? אפילו מסוכן?"
"אל תדאג, עדיין מוקדם. הנשים החמות באמת פוסעות פנימה לא לפני 23:00..."

השיחה בין אנג'ל וקייט מתחילה כמו שיחת התחלת-בארים אופיינית עם כל הקלישאות. "אתה בא לפה הרבה?" "פעם ראשונה", וכו'. היא מתחילה לקלוח מעט יותר רק כאשר שניהם מסכימים על זה ששניהם לא טובים בדיבורים...

"אני מחפש משהו"
"מה?"
"אני מחפש מישהו... להציל".
"זאת השורה הכי מוזרה שאני אשמע הלילה".

הוידוי של קייט אכן נוגע-ללב הרבה יותר, וכולל את כל הדברים שרצינו או לא רצינו לדעת. איך מוותרים על קונספט "האביר בשריון", הדחף לצאת כי "איך פוגשים מישהו מחוץ לעבודה? זה או זה או לשבת בבית בחושך". אבל תוך כדי המונולוג המיואש היא ממשיכה לגשש. כשאנג'ל מתחזה לווטרינר היא מפטירה "גבר שאוהב חיות הוא גבר שאפשר לסמוך עליו".

אבל למרות זאת, צריך לשים לב שכל השיחה בין אנג'ל לקייט מעבירה את התחושה של חוסר-נוחות. בושה. מבוכה. אומרים משהו ומיד מתנצלים עליו. נפתחים ומיד מחפים על זה בציניות. כמו שני מתאבקי סומו שמנסים לרקוד בלט, הם רוקדים זה מסביב לזה בניסיונות נואשים לא לדרוך אחד לשני על האצבעות... בעודם מנסים שלא לפגוע, לא להיפגע. ואולי, זה הדבר שהופך אותם לבודדים כל כך. וזה כל-כך נכון. ועצוב.

במבט לאחור, יש הרבה אירוניה בסצינה הזאת. שניהם אמנם נבוכים, פגיעים ומתקשים למצוא את המילים הנכונות, אבל במקביל לשניהם יש מניע מוסתר ושניהם מנסים לדלות כמה שיותר מידע מהצד השני ולגלות, מצדם, כמה שפחות.

הפוקוס עובר לקורדי ודויל. דויל מנסה למצוא קשר עם קורדי ("הקשר הקורדי"?), אך זו מגלה יותר עניין בחזיונות שלו, משום מה, מאשר בו עצמו.



במהלך השיחה ביניהם ניתן לראות, במקרה לכאורה, וזאת באמצעות בימוי חכם ותסריטאות נבונה, שהזוג מתחילת הפרק עוזב את הבאר. יש תחושה באוויר שמשהו רע עומד לקרות, אבל הצופים שוב מרוכזים באנג'ל ובקייט, וחדי-העין יוכלו להבחין במשהו שונה לגביהם. פתאום הם יושבים קרוב יותר, אנג'ל כבר לא עומד אלא רוכן כלפיה ומקשיב. השיחה הופכת להיות כנה יותר, ובוטה יותר.

"זה לא שמישהו יגש אלייך ויציג את עצמו האמיתי. כולם פה עסוקים בלהשיג... מה שהם לא באו לחפש"
"מה את מחפשת?"
"תלוי כמה דאקירי שתיתי... יופי, עכשיו יצאתי שרמוטה שיכורה. אבל עדיף שרמוטה מצבועה, נכון? אני מתקדמת?"
"את יורדת קצת יותר מדי על עצמך"
"אני שרמוטה צבועה עם נטייה להלקאה עצמית. מה היתה השאלה שלך?"
"מה את מחפשת?"
"אני מנסה ליצור קשר. אבל ככל שאני מגיעה יותר למקומות כאלה, ככה קשה יותר".

פה מוצג האבסורד הטראגי. קייט מנסה, ומצליחה, למצוא מילים לבדידות. לתחושת הפגיעה המתעצמת אחרי כל ניסיון, ומשיכת השמיכה מעל הראש לאחר מכן. כמה שמנסים יותר, כך קשה יותר להמשיך. אבל כמו כל הדמויות בפרק, היא בטוחה שחייבים להמשיך, כי אחרת הבדידות לא תסתיים לעולם.

אבל כרגיל בסדרות של ג'וס וידון, אסור לנוח לרגע על זרי הדפנה. אם היה פה רגע שבו נוצר קשר, הוא מסתיים מיד. אנג'ל פוגע בקייט כשהוא דוחה את הצעתה לעבור לדבר "במקום שקט יותר". שוב הם הופכים לשני זרים שחומה חוצצת ביניהם. לכאורה דויל מציל את המצב כשהוא פוצח בתגרת-בארים אירית טיפוסית, אבל זו רק מהווה תירוץ לעוד בחורה להתחיל עם אנג'ל (במקצוענות רבה הרבה יותר, שמזכירה במעט את קורדי של התיכון). קייט מביטה מהצד והתמונה כבר ברורה לה.

מכאן עוברים לראות את הזוג מקודם. הם שוכבים במיטה. גם הם כמו שני זרים, מביטים לא זה על זו אלא לתקרה, ולא יודעים ממש מה לומר. הוא פונה אליה, היא מרוחקת ממנו, שוכבת כך שהיד שלה חוצצת ביניהם, כאילו מגוננת עליה מפניו. הם מנהלים שיחה מהוססת ומלאה מבוכה. אבל בניגוד לסטריאוטיפ, האישה היא זו שרוצה לעזוב ולא ממש מעונינת במגע, והגבר (אותה סכנה-מהלכת-על-שלוש מקודם) רק רוצה להתחבק. מאוד מעניין לראות כיצד נופלת זרות פתאומית על שני אנשים, שנראים כאילו הם מפחדים אפילו מחיבוק פשוט, וזאת זמן קצר לאחר שעסקו בהחלפת נוזלים אינטנסיבית. עוד סממן של אותה תרבות-סינגלס עצובה ומרתקת שמאפיינת את החיים בעיר הגדולה.

חזרה לחברים שלנו שעומדים לעזוב את הבאר, ומשוחחים שיחת בנות על חיי האהבה בעיר הגדולה (ואפילו בלי קוסמופוליטן!). מעניין לראות את אנג'ל, ששרד כמה וכמה מדורי (ומימדי) גיהינום, מופתע לגלות כמה עניין ההתחברות הוא "ברוטאלי".

"הייתי הולך לבתי מרזח. עיר קטנה, כולם מכירים את כולם"
"כמו בתיכון. קל לצאת שם. יש הרבה במשותף. כמו האפשרות להיות מזון למפלצות".
"עכשיו אתה בעיר הגדולה והרעה. המקום שבו כולם זרים. מתחבאים מאחורי חומות. שומרים על סודות".

הסצינה הבאה מחזירה את הפוקוס אל חדר השינה. הצופים רואים כתמי דם על הסדין, ולכולם ברור מה קרה פה. אבל - מיד לאחריהם מתגלה הבלונדינית, בריאה ושלמה, ומחייכת חיוך מסתורי. היא נועלת סנדל אופנתי על רגל חטובה, ולידה מתגלה שוכבת גופה של גבר עם חור בחזה. במילים אחרות - שוב עבדו עלינו! לא הבחור האסרטיבי הוא הסכנה האמיתית, אלא הבחורה הביישנית-לכאורה. נשמע מוכר? מזכיר משהו את הסצינה הראשונה בתולדותיה של סדרה שראינו פעם. ושוב מגלים מה שאומרות כמה מהדמויות בפרק יותר מפעם אחת - אף אחד לא חושף את מה שהוא באמת, ואנשים באמת יכולים להפתיע אותך.

למחרת חוזר אנג'ל לבאר כדי לחפש עוד מידע, ובכניסה הוא פוגש שוב את קייט. זהו עוד רגע מביך אופייני של פגישה עם מישהו / מישהי שדחית פעם, ולרגע נשכח ממך השם. אנג'ל מנסה להתנצל באבירות, אבל כשקייט מפרשת את כוונותיו כניסיון נוסף ליצור קשר ונותנת לו הזדמנות שנייה הוא דוחה אותה שוב. ניסיונותיו המגושמים להגן עליה תוך הסתרת כל המידע שברשותו רק גורמים לו להיראות כמו כל אותם גברים "בעייתיים" (כדבריה) שהיא מכירה ו"אוהבת" כל-כך.

קייט מנסה להתעלם מאנג'ל, ובינתיים זורקת משפט למישהי שיושבת לידה, אשר מתבררת כאותה בחורה מחדר השינה. אבל הפעם הבחורה נראית שונה לגמרי. השילוב של שמלה אדומה חושפנית, שיער פזור, אודם אדום בוהק ואגרסיביות גורם לה להיראות כציידת ולא כניצודה. הפעם היא האסרטיבית והבחור החנון שמולה הוא הטרף הקל. גם הוא מדבר על הקשיים (הפעם בעבודה), ונותן עוד מספר משפטי מפתח שחשובים להבנת הפרק. "כל אחד שומר על הגב של עצמו. זה קשה. אתה לא יודע במי לבטוח". "בתיכון לא הייתי יכול להשיג דייט אפילו להציל את חיי", ומקבל את התשובה המתבקשת (כדי שלא נשכח לרגע שפה זו סדרה למבוגרים יותר): "מזל שהתיכון נגמר". הפאם-פאטאל מלטפת את ידו, המוזיקה המאיימת חוזרת, ושוב ברור לנו בדיוק מה קורה.

כשאנג'ל מנסה לגלות מי האישה שיצאה מהבאר עם בחור שנעלם אח"כ, חבר של הבחור מדבר עליה בהתנשאות רבה ("הוא ממש גירד את תחתית החבית איתה"), אך משום-מה החבר מכיר את שם-המשפחה שלה ומודה אח"כ, בחצי-מבוכה, ש"הזמנתי אותה לצאת כמה פעמים". ושוב - שום דבר לא כמו שהוא נראה.

עכשיו התמונה עוברת שוב למיטה שבה שוכבים שני זרים ומביטים לתקרה. החנון המסכן מתנצל על תפקודו והפאם-פאטאל מבקשת ממנו להסתובב ולהתחבק. הוא מדבר על התחושה הטובה שלו מהסיטואציה, כאשר פתאום קורה הנורא מכל. יצור כלשהו (קרוב משפחה של הנוסע השמיני?) פורץ מן הבטן של האישה, שנצמדת אליו בחוזקה, וחודר אל גבו מאחור. אנג'ל מגיע למקום בריצה, וכמו בפרק הקודם מגיע מאוחר מדי מכדי להציל את הבלונדינית, אבל מספיק לגלות את אותו גבר, כשהוא מתלבש, בדיוק בזמן שהטפיל מסיים את ההיטמעות בגופו.



"זה חייב להפסיק. אתה חייב להפסיק"
"אני אפסיק כשאמצא את הנכונה. זו שאוכל להישאר איתה"
"הגוף הנכון? מה רע בזה?"
"שום דבר - עדיין. הוא חזק ושונה. נהדר. אבל זה לא יחזיק מעמד. אני כבר יודע שזה לא זה שאוכל לחיות בתוכו"
"אז זה יהיה זה שתמות בתוכו"

ועכשיו הצופים מבינים מה הסכנה ומה קרה עד עכשיו. בעצם, הטעו אותנו פעמיים. מתברר שהאנשים הם רק כלי בידי שד. ומתברר שהבלונדינית כן היתה הקורבן בהתחלה. מי יודע מה עוד נסתר מאיתנו והאם עכשיו אנחנו יודעים הכל?

מה שכן, המטאפורה המרכזית בפרק מתבררת פתאום. אותו טפיל הוא כמו כל הלבבות הבודדים. הוא עובר מאחד לאחד בניסיון למצוא את "האחד", אבל משאיר בדרכו רק הרס בדרך אל הכיבוש חסר-התוחלת הבא.

אחרי שהטפיל מכסח לאנג'ל את הצורה, קייט נכנסת בדיוק באותו רגע ובטוחה שהוא הרוצח. אם כבר מתגלים סודות, מתברר שקייט היא שוטרת שעוקבת אחרי האירועים בבאר, ומי יודע, אולי הכל היה מסווה. היא בטוחה שאנג'ל הוא רוצח סדרתי פסיכופת. יפה לראות שמבלי לדעת, המילים שהיא אומרת דווקא כן מתארות את אנג'ל.

"מתסכל, נכון? להיות בלי היכולת להתקשר, לאהוב כמו אנשים אחרים? איך אתה גורם להן לבטוח בך, אנג'ל? העיניים הכהות הגדולות? הנאום של 'אני לא טוב בדיבורים'?"
"הוא נותן להם את הדבר שהם עורגים לו"
"וזה?"
"תקווה. שהבדידות אולי תיגמר. הוא ימשיך לעשות את זה, שוב ושוב."

כדאי לשים לב למה שאומר אנג'ל אחרי שהוא מתמקם מחדש אצל קורדי, שם הוא מודיע שהוא מזהה את הטפיל הנ"ל.

"אני חוזר לבאר, לנסות למצוא את הדבר הזה"
"למה אתה חושב שהוא שם? הוא יודע שאתה אחריו"
"הוא יהיה שם בחוץ. הוא חייב להמשיך לנסות ליצור את הקשר"
"למה?"
"כי זה מה שעושים אנשים בודדים".

רק עכשיו מציע אנג'ל לקייט לחלוק את המידע ביניהם. ורק מהרגע שהוא מתחיל לחלוק את המידע, יש מצב להיווצרות של איזשהו אמון ביניהם.

הבארמן מודיע לקייט ש"הבחור שחיפשת נמצא בסמטה". וכיוון שהצופים כבר למדו להכיר את חיבתו של הערפד לסמטאות אפלות, זה נשמע הגיוני. אבל שוב דברים אינם כפי שהם נראים, ואותו בארמן תוקף את קייט וקל להבין שהוא הגוף הנוכחי בו מקנן הטפיל.

ישנה נקודה חשובה בפרק, שאותה קל להחמיץ. מדובר בנקודה לפני המעבר לפרסומות, שבה רואים את הבארמן מתחיל להפשיט את קייט, וחושף בעיקר את גבה. לאחר מכן, אחרי ההפסקה, הוא נצמד אליה ומנסה להעביר אליה את הטפיל. כזכור, אנג'ל אמר שאותו טפיל יכול לעבור רק לאחר ביצוע אקט מיני כלשהו (אחרת לא היה צורך באיסוף "לבבות בודדים"). משמע, הצופים לא ראו זאת במפורש אבל ככל הנראה קייט נאנסה מחוץ לטווח המצלמה.

מעבר לגילוי נורא זה, מפה והלאה הדברים נהיים שגרתיים יותר. אנג'ל נלחם בבארמן הטפיל ומציל את קייט, כאשר הבארמן, שהולך ומתפורר, מנסה למצוא ביאוש בת-זוג. אלא שהפעם בגלל מראהו הדוחה והתנהלותו הנחפזת, הוא הופך להיות פארודיה על ניסיונות התחלה. ככל שהוא יותר נואש, כך הוא נהיה יותר פאתטי. אבל הבה נודה בזה - מי לא ניסה לומר דברים כאלה? מי בעצם הפאתטי - הוא או אנחנו?

"את רוצה משקה? כי אני כאילו הבארמן פה. היי! אני רק רוצה לדבר. להיפתח. ליצור איזה קשר".



הצופים ודאי שמחים לגלות שאנג'ל וקייט מתקשרים, לאחר שהצילו זה את חייו של זו (או כך נדמה). ה"רוצח הסדרתי" הוא הבארמן - "הכל מסתדר. הוא היה מקושר לכולם", כדבריה של קייט. אז לפחות מבחוץ, נראה שהיה מישהו שהצליח ליצור קשר עם כולם. חבל רק שגם המסקנה הזאת היא שקרית, וגם הקשר השטחי בין בארמן ללקוח אינו ראוי להיקרא קשר אמיתי. יפה לגלות שקייט מודה לו ומתוודה על החיפוש בדירתו.

"למה את מספרת לי?"
"אני לא יודעת. אולי כדי שנתחיל מחדש. בלי סודות".

אבל אין כזה דבר "בלי סודות" אצל אנג'ל. וכשהוא מתרחק שוב אל הסמטה האפלה ברור שכך זה יישאר. כי אנג'ל, הערפד שעבורו המציאו את הביטוי "לא בנוי לקשר" (ברומנית), שראה הכל, סבל וגרם לסבל, עשה אולי צעד ראשון, אבל עוד צריך לעבור דרך ארוכה לפני שיגיע אל ה"גאולה" ויוכל לבטוח שוב באנשים.

אנשים בודדים מתקשים ליצור קשר, אבל יש כאלה שמצליחים. וניתן לאתר אולי זיק של תקווה, באבחנה שאולי דווקא בין קורדי ודויל נוצר איזשהו קשר. לאורך הפרק הם משוחחים, מעבירים זמן איכות מחקרי יחדיו, נרדמים, ופתאום בסופו של הפרק, כשאנג'ל מציע להם לצאת שוב הלילה, הם מחייכים זה אל זו ומגיעים להבנה בלי מילים... שצריך להגיד לבוס "לא".

אז מה ראינו? חיי הרווקות בעיר הגדולה. שד מטאפורי, ומה נשאר? יש עוד הרבה בארים בעולם. תמיד יהיו עוד פנויים ופנויות. מה המסקנה? אולי בצורה אבסורדית דווקא אותו שד בא להראות לנו שיש עוד תקווה. הוא קיים עוד מימי קדם, והוא לא התייאש מלמצוא את האחד. נכון שכל עוד הוא ממשיך הוא נשאר בחיים, אבל מה זה אומר? שהחיפושים גם הם בעלי משמעות משל עצמם? זו הגישה האופטימית. האופטימיים בינינו יבינו שמבחינה מטאפורית, ברור למה הוא לא ימצא את האחד לעולם. זאת מפני שהוא רצה תמיד רק לקחת ואף-פעם לא לתת. והמסקנה של האופטימיים היא שרק מי שלא יפחד להיכוות, מי שיתן אמון ובעיקר מי שיוכל גם לתת ולא רק לקחת, יזכה בסוף.