"עוד תראה שיום יגיע,
ומכל קצוות רקיע,
כולם יבואו להריע לכבודך
ואתה תתן להם
את כל מה שיש בך
אף אחד כבר לא ישכח אותך..."

המילים של ברק פלדמן (הידוע יותר כ"כותב הקבוע של יוני בלוך"), שמתנגנות בכל ערוצי הטלוויזיה בלופ אינסופי במשך החודש האחרון, הן למעשה שיר הפתיחה של "השיר שלנו" - התגובה של yes לטלנובלות המקור של HOT - ומייצגות יותר מכל את רצונן של כל הדמויות בסדרה, ובעצם את רצוננו, להיות מפורסמים.

מאז תחילת תוכניות הריאליטי בעולם המערבי, ישנה תפיסה חדשה לגמרי של "להיות כוכב". אם פעם כוכב היה מי שהתקדם לאט לאט בדלתות הטלוויזיה עד שהגיע למעמד שכזה, הרי שהיום כל ילד שירצה להתחיל עם בחורה בת שלושים, יכול להפוך למנחה בערוץ הילדים ולכוכב על. על כל זאת בדיוק מדברת בצורה שנונה במיוחד "השיר שלנו".

"השיר שלנו" מתרחשת באקדמיה לאמנויות הבמה של ירדנה טמיר (עליזה רוזן), מעין תלמה ילין למשוחררי צה"ל. במרכז הסדרה נמצאים תלמידי שנה א' של האקדמיה, ביניהם נינט לוי (נינט טייב, סחטיין על המקוריות) - נערה מסורתית מקריית גת שבאה לנסות את מזלה בעיר הגדולה, נועה שחר (אפרת בוימולד) - כוכבת מפורסמת שבאה ללמוד משחק ושירה והסוכן-חבר (גז"א) התככן שלה, הקיבוצניק החתיך ויפה התואר, זוהר (רן דנקר, הבן של אלי דנקר מ"לגעת באושר" ז"ל) ששר מגיל צעיר וכובש את לב כל בנות האקדמיה. סביב כל אלה, ורבים וטובים אחרים, מתרחשת העלילה הכי אמיתית ומעניינת בטלוויזיה.



מה בדיוק הופך את ה"שיר שלנו" לדבר הכי טוב בין תוכניות המקור הישראליות כרגע? הכתיבה. אין כמו כותבים טובים בשביל להקפיץ סדרה שנידונה לקטילות עיתונאיות לפני שהחלה בגלל שיוכה לז'אנר החבוט. הכותב הראשי של הסדרה, ואחד מיוצריה הראשיים, הוא לא אחר מאורי גרוס, הידוע יותר ככותב של "רק בישראל". ורק מתוך פרט הטריוויה הקטן הזה ניתן לנחש כבר הרבה על סגנון הכתיבה - כל התוכנית מלאה בניואנסים קטנים וכיפים לחיינו כתושבי ישראל וכחברים ב"תרבות הפופ" הישראלית. "ים של דמעות" מתנגן ברדיו לדוגמא, ונינט מכבה אותו ואומרת "די כבר עם השיר הזה!", או לחליפין דיבור בלתי פוסק על "פרוייקט Y" ו"קחי אותי שרון", עובדים זרים והרצון להיות כוכב לרגע. הטקסטים הזורמים והקלילים, שבאים כמעין ביקורת נעימה ולא מתנשאת לתרבות בה אנו חיים משוחקים נפלא ע"י האנסמבל המצויין של שחקני הסדרה, ומביאים לנו מוצר טלוויזיוני ממכר ומצחיק, שאחרי שהתחלת איתו - קשה מאוד להתנתק.

ולמה בעצם הדרמה היומית "השיר שלנו" שונה מכל טלנובלה אחרת? אז אולי "דרמה" זו קצת הגזמה, אבל לשמחתי אי אפשר להדביק על "השיר שלנו" את התווית של ה"טלנובלה הילדותית" הזמנית. בפעם הראשונה מאז החלו ערוצי מדינת ישראל להמטיר עלינו טלנובלות (והכל התחיל עם עופרה, התינוק ו"לגעת באושר"), דווקא yes היא זו שהצליחה, ללא דראסט הפקות (האחראית על שלוש הטלנובלות היהודיות עד עכשיו), ליצור סדרה איכותית, שנונה וממכרת, ללא יותר מדי תככים בפנים. אז נכון, עדיין יש לנו בגידות ומריבות, ואנשים יפים יותר ופחות, אבל הפעם השתנו כללי המשחק לחלוטין. אנחנו לא מדברים יותר על תינוקות לא חוקיים וסבתא שלמעשה הופכת לאחות, אלא בחיים האמיתיים. ההבדל העיקרי בין "אהבה מעבר לפינה" או "מיכאלה" לבין "השיר שלנו" היא מידת העלילות המופרכות בזמן נתון. מבט חטוף בתקצירי הסדרות ב"רייטינג" האחרון מראה כיצד התקציר של "מיכאלה" מתפרש על פני כחצי עמוד, בעוד זה של "השיר שלנו" מתפרש על פני כפחות מרבע עמוד. ואם לא מספיקה הכמות, הרי שבעוד ש"מיכאלה" מתמודדת עם שחקני בעלי הבעה אחת עד שתיים במקרה הטוב ומידת רגש של בלטה, הרי כבר לאחר ארבעה פרקים אפשר לפתח קשר לדמויות "השיר שלנו". נכון, זה לא "באפי", אבל גם לא "לחיי האהבה".



אז עוד קצת על הסיפור: בפרק הראשון, הסדרה נפתחת חודש וחצי לאחר תחילת הלימודים, כשמיכאל הנגבי (בתפקיד עצמו - מנחה קופצני ומעצבן), מדבר על תוכנית הריאליטי "הכוכבים של ירדנה" שמתרחשת באקדמיה. מסתבר כי הציבו באקדמיה מצלמות בכל מקום, ובעזרתן עוקבים אחרי חייהם של תלמידי שנה א', מיודענו. לאחר מספר דקות של היכרות, אנו חוזרים אחורה בזמן ליום הראשון של הלימודים ומשם בעצם מתחילה הסדרה. אנו מכירים את הדמויות, המניעים, הקריקטוריו?ת של הדמויות המבוגרות (חנה לסלאו בתפקיד יוצאת להקת נחל מפונקת, עשירה ומצחיקה בהיסטריה), התמימות של נינט, החיוך הממיס של זוהר והעצבים של ירדנה המנהלת. ומשם מתחילה הסדרה לרוץ ללא יותר מידי הסברים והתמהמהויות מיותרות. מאוד קל להתחבר לדמויות הסדרה השונות בעיקר בגלל האנושיות של כולן. ללא רציחות והחלפות זהויות גרנדיוזיות, "השיר שלנו" מצליחה להתעלות על כל הטלנובלות עד כה, ביניהן "מיכאלה" המגוחכת להפליא, של סיגל אבין (הגאון מאחורי "משחק החיים" ת.נ.צ.ב.ה).

אני חייב להתוודות - אני לא מנוי של yes. האהבה שלי ל"ביפ", ועד לא מזמן גם ל"סטאר וורלד" של הכבלים, תמיד מנעה ממני את המעבר ללווין ואף את ההסתכלות לכיוונה. גם לאחר קריאת אינסוף כתבות אוהדות במיוחד מצד עיתונים ואתרים, ולמרות שתמיד ראיתי ב-yes את ה"צ'אנל 4" הישראלי, העדפתי ללכת עם העדר, להישאר בבועת ה"אני לא רוצה את yes כי אין להם גיא פינס" ולהתעלם מכל הדברים הטובים באמת שיש שם. ודווקא עכשיו, בבואי לצפות בסדרה בעיקר בשביל לצחוק עליה ולחכות לשירים, אני מגלה עד כמה אני מפסיד שאני ב-HOT.

חוץ מהשנינות הנהדרת, חיוכו של דנקר ושיערה של בוימולד - יש לסדרה כוכבת אחת, שהשנים עשו לה רק טוב. הסצינה הנשית נגנבת בקלות רבה ע"י הכוכבת האמיתית של הסדרה - אביגיל אריאלי, הסיבה העיקרית להתמכרותי הבלתי הגיונית בעליל "לשיר שלנו".



הו, אביגיל אריאלי. עוד מהימים בהם שהתה בלול הקטן עם שי אביבי התאהבתי בה. בתלתליה הבלונדיניים, בפסים המקסימים ובצחוק המתגלגל... עוד בימים בהם הייתה מנחה בודדה בערוץ הילדים, לפני שהשתלטו עליו ה"קטנטנים", ה-SMSים ואתרי האינטרנט, חלמתי על לילות של משחקים בחדרי הקט, רק היא ואני. אביגיל, מלכת הטלוויזיה, ההיית או חלמתי חלום? כן, יש לי פטיש. אז מה? בסדרה היא גלי, מורה לשירה שמאוהבת במורה לשירה (דורון - סער בדישי), ותנהל רומן במהרה עם אחד התלמידים, (יריב - עמוס תמם). אבל מעבר להתאהבותי הילדותית והנוסטלגית בגברת אריאלי, הבחורה המקסימה בעלת המגפיים השחורות והגבוהות, אין אפשרות שלא להתאהב בדמויות של גרוס, ובחום ובאהבה שמפריחים השחקנים זה על זה במהלך הפרקים.

נכון, "השיר שלנו" זה לא "פרנקו וספקטור", ולא "שבתות וחגים", אבל בהחלט לא "לגעת באושר". בתור אחד שאהב ונהנה לצפות בכל פרקי "משחק החיים", אני חייב לציין ש"השיר שלנו" מציבה רף חדש וגבוה למדי לכל הסדרות שתבואנה אחריה. אז בואו, שירו, נגנו, צפו ותתאהבו - במגפיים, בבדיחות, וגם בקלאודיו, המשרת הנאמן.

נפגש בשיעור הבא, שנה א'?





"השיר שלנו", ימים א'-ה' 20:05 בערוץ 3 של yes.