שירה בציבור זה הקליק של עמך ישראל, כך מסתבר. כשהתחילה "לא נפסיק לשיר", האמא של "לא נפסיק לשיר - כוכב נולד" והסבתא של "כוכב נולד 2", כתבתי כאן שלי אישית, מזכירה שירה בציבור בעיקר את אותן הגברות בעלות הישבן האינסופי והבעת הפנים המורתית, שיושבות ושרות עם ר' גרונית שירי-עם רוסיים. ובכן, דבר לא השתנה מאז, למעט תפיסתי שלי את מוסד השירה בציבור: כעת, אני רואה שלא הגברות האלה, אלא כל המדינה מכורה לשירה העברית. ויותר משמוישה זוכמיר רוצה לשיר בקולי קולות, הוא רוצה שכולם ישמעו אותו שר.

וכך, מוצאת את עצמה "כוכב נולד", יחד עם תוכניות מציאות אחרות, מגשימה את דבריו של אנדי וורהול, לגבי 15 דקות התהילה שמגיעות לכל אדם באשר הוא אדם. בצער רב וביגון קודר, רואה עבדכם הנאמן בדקות המעטות שלי מול המסך הקטן, את כל השרות והדליות והרינות מנסות להשיג תשומת לב, ולו לרגע. אם זה אומר להצטלם בחדר מלא פוחלצים וגוונים פסיכודליים, ואם לנסות ללכת לאודישן של "כוכב נולד". כן, גם אם אתה בעל-באסטה בן 45 משוק הכרמל, שיודע לשיר "בואי גברת קחי מלפפון בשקל" - גם אז, ולא בשביל הסיכוי הקלוש ממילא לעבור (כי בן 45, גם אם יהיה דוגמן עירום שבדי בעל קול מלאכי, לא יתקבל ל"כוכב נולד" מפאת גילו המתקדם), אלא בשביל הפרסום. כדי שמתוקף הביזאר וההשפלה שהוא עובר במעמד הזה, יטפחו מחר על שכמו במקום עבודתו, ויאמרו: "וואלה מוישה, שיחקת אותה. בכבוד...". דקת ההשפלה בפריים-טיים של ערוץ 2, והשניה שבה חותמת ה"לא עבר" נוחתת על פרצופו, שוות בהחלט את היומיים שבהם יעלו לרגל מכל רחבי העיירה, וינחמו את מוישה בנימה של "בכל זאת, אתה מפורסם לרגע, ואנחנו לא".

בזאת, סיימנו עם אלה שלא עוברים לשלב הבא. אך אלה המאושרים, אשר תהילתם הפתאומית עשויה לתפוס רבע שעת מסך במצטבר, או אולי אף יותר (אז גם ישודרגו ממעמד של "אחד העם" ל"סלבריטי בהתהוות"), הם אלה שבסופו של דבר ייזכרו לתקופת זמן ממושכת יותר. הם צלחו את ריקי גל, אשת הברזל של עידן ה-SMS, וכעת - הכל פתוח. הם אלה שיתקרבו עוד צעד אל החלום, יסתכלו בעיניהם התכולות אל המצלמה, ישירו לנו משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. ואמנם, היינו מצפים לשמוע קצת קולות שבורים, לראות גיטרות עפות ומתרסקות על הבמה - אך את זה לא נקבל. כי גם את הרוקרים המעטים שהגיעו לאודישנים, הרגיעו חיש-מהר בהדרכה קולית, וביקשו שהשירה תבוא מהלב. והלב הוא "כל-ישראלי", ופרווה כמו שרק גלידה של דוסים יכולה להיות, ובטעם בלתי-מורגש של קוטג' תנובה.



אמנם, 150 איש שעלו לשלב הבא הם מדגם סטטיסטי מייצג למדי של החברה, ומובן שנמצא מקום בשלב הזה לנציגי כל המגזרים ותת-המגזרים (למעט המגזר הערבי, שככל הנראה אינו יכול לשיר משירי ארץ ישראל). אך בכל זאת, אולי זה רק אני - אך כשראיתי מולי על מסך הטלוויזיה בחור או בחורה עם פרצוף של "ילד טוב מדרום-השרון", שהתאמצו כאילו מדובר לפחות ביום הזיכרון לרבין - משום מה ידעתי שהם יעברו. ולעומת זאת, אנשים קצת יותר מחוספסים נשלחו להוריד את החספוס בשיוף גס עם המדריך הקולי, ואנשים הרבה יותר מחוספסים נשלחו הרחק הרחק, לעוף ולא לשוב...

ל"כוכב נולד" מטרה - ליצור סופרסטאר יש-מאין. אמנם, המערכת כאן קצת יותר מתוחכמת מהמרצ'נדייזינג של רוני דואני, אך התוצאה הסופית היא אותה תוצאה. מתוך 150 נשארים מקסימום שלושה בזיכרון הקולקטיבי, ואלה השלושה שוויתרו על העצמי שלהם לטובת הרייטינג וה-SMS. הם אלה שמוותרים על רוק וגיטרות שבורות לטובת רמי קליינשטיין, וסופם להפוך מזמרים לשחקני טלנובלה ב-YES. כי חמש-עשרה דקות של תהילה אפשר להאריך בצורה מלאכותית, אך בסופו של דבר אלה רק חמש-עשרה דקות.