"לוס אנג'לס. אתם רואים אותה בלילה והיא זורחת. כמו משואה. אנשים נמשכים אליה. אנשים... ודברים אחרים. הם באים מכל מיני סיבות. הסיבה שלי? לא ממש מפתיע. הכל התחיל עם בחורה".

במילים אלה, הנאמרות ע"י קול מוכר, נפתח הפרק, על רקע תמונת העיר לוס אנג'לס בלילה. צורת הצילום של העיר מעוררת מחשבה. מצד אחד, לא קשה לראות את הצד הזוהר והמרשים שלה, אך מצד שני יש משהו אפל וקודר באופן בולט. נראה שיש בכך אמירה על העיר עצמה ועל האפילה הפנימית שלה. אחח, לוס אנג'לס. העיר הכי נוצצת והכי זוהרת בעולם, ובה בעת העיר הכי מזויפת וכעורה בו. עיר מרתקת ששווה לחקור אותה. עיר המלאכים.

המצלמה מתקרבת ופניו של הדובר נחשפים. אם כבר "מלאכים", ראו זה פלא הנה הוא במלוא הדרו - "מלאך". לפחות באנגלית זה נשמע ככה. טוב, הוא לא ממש זך וטהור ולא נשלח משמיים, אבל יש לו פנים של מלאך (כשהם לא מעורפדים, כמובן), ויש לו כוונות של מלאך. אנג'ל! מ"באפי"! מסתבר שהוא קיבל סדרת-בת!

אבל רגע, איך בכלל כותבים פיילוט שיכניס את הקהל החדש לעניינים ויכין את הקרקע לקראת ההמשך, כזה שלא יזלזל בקהל הוותיק מסדרת האם? ובכן, ברוכים הבאים לסדנה "איך כותבים פרק פיילוט לסדרת-בת" מאת ג'וס ווידון ויד ימינו, דייויד גרינוולט. שני אלה חברו יחד כדי לכתוב פרק פיילוט מושלם ויפהפה שמצליח לעשות את כל זה, ואף יותר. והדרך שבה הם עושים את זה תסוקר כאן בקצרה, שלב אחרי שלב.

אחד האלמנטים החשובים ביותר בפיילוט כזה הוא הצגת הגיבור בפתיחה. חשוב שהגיבור ייראה במיטבו ויוצג באופן אוהד כמה שיותר מהר, על מנת שהקהל יוכל להזדהות אתו. ואכן, מייד בסצינת הפתיחה מוצג אנג'ל לצופים כשיכור לוזר שמבלבל לאנשים את המוח על הבחורה שזרקה אותו. אבל טוויסטים בעלילה הם עוד אלמנט חשוב בפיילוט, ועד מהרה מתברר שהפוזיציה הזאת היא רק הטעיה. בעזרת המסכה הזאת קל יותר לאנג'ל להציל את הבחורה מהערפדים שניסו לפגוע בה. בדרך החוצה מהפאב הוא מרביץ הליכה ב"סלואו-מושן" על רגע מוסיקה עוצמתית.

בסופו של דבר מוצג הגיבור בצורה הירואית ביותר, אבל בלי להיגרר לקלישאות. אחרי שהוא מסיים לטפל בערפדים, בסצינת קרב מרשימה ומפורסמת (The One With the Two Stakes, כמובן), הוא מטיח בבחורות - כשהוא מצוי במצב פני הערפד שלו - להתרחק ממנו ועוזב את המקום ביציאה באטמנית קלאסית, תוך שהוא משפד עוד ערפד בדרך, על רקע מוסיקה הירואית הישר לאות הפתיחה. לכאורה - סצינה שזועקת לשמיים "גיבור!". בפועל - לא הירואי בכלל, אבל זה יובהר רק בהמשך, אחרי אות הפתיחה (המקסים!).



כל פרק פיילוט מוצלח, ועל אחת כמה וכמה פיילוט של סדרת-בת, צריך סצינת אקספוזיציה בתוכו. סצינה שתסביר לקהל מי נגד מי, למה, מתי ואיך. כשאנג'ל מגיע לדירה שלו, הוא מוצא שם מישהו לא מוכר, שנשלח אליו על-ידי כוחות-על מסתוריים. והמישהו הזה יודע עליו הכל. הוא מספר לו את קורות חייו, על רקע פלאשבקים מ"באפי" (ערפד עם נשמה, קולל ע"י צוענים, התאהב בקוטלת, איבד את הנשמה, ניסה להשתלט על העולם, הגיע לגיהינום, חזר, ובסוף עזב. או משהו כזה). כך נוצרה האקספוזיציה, כדי שהקהל החדש יבין בדיוק מה קורה ומאיפה הגיע אנג'ל, והקהל הותיק לא יחשוב שמבזבזים את זמנו.

הברנש החביב עם המבטא המשעשע מכנה עצמו "דויל" ומתגלה כחצי-אדם חצי-שד שמסוגל לראות חזיונות של אנשים במצוקה, והכוחות המסתוריים שלחו אותו אל אנג'ל כדי שזה ינסה להציל את אותם האנשים. זו הפעם השניה שאנג'ל נתקל בשד שמנחה אותו לכיוון הנכון (ובמאמר מוסגר - זה היה אמור להיות "וויסלר" מ"באפי", אבל השחקן הנפלא שגילם אותו, מקס פרליץ', לא יכול היה להתחייב לתפקיד) ולמרות הקור שהוא מפגין כלפי דויל, הוא דווקא מסכים לעזור די מהר. יכול להיות שהוא כבר רגיל, ויכול להיות שהוא פשוט חיכה שמישהו יכוון אותו שוב למקום הנכון עבורו.

אבל דויל הוא לא רק גורם מקשר, אלא גם דמות עם עומק. והוא מזהה את נקודת התורפה של אנג'ל כרגע - למרות שהוא מציל אנשים, הוא לא מתחבר אליהם. הם לא מעניינים אותו. ומאחר שהוא ערפד, בסופו של דבר אם הוא ימשיך כך היצר יגבר עליו והוא ישתה את דמם. לכן, אנג'ל חייב להתחיל להיות אכפתי כלפי אותם אנשים שהוא מציל. וזו התובנה שהופכת את העסק לעמוק ומעניין יותר, ונותנת משמעות רבה יותר לסדרה ולדמות הראשית שלה.

כשאנג'ל פוגש את האדם הראשון שהוא צריך להציל, הוא מצליח להתחבר אליה די במהירות. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהיא בלונדינית, ומרחוק אפשר להתבלבל בינה לבין שרה מישל באפי. גם בלי זה, קשה שלא לחבב את טינה (בגילומה של טרייסי מידנדורף המעולה), שהיא בחורה מיוחדת ומלאת קסם, אך בו בזמן מסתירה אומללות רבה.

אנג'ל מצליח להתחבב עליה (לא לפני שהיא כמעט מרססת אותו בגז, כדי להדגיש שבמציאות אנשים לא מתחברים כל כך מהר), אך מגלה שיש אדם מסתורי בשם ראסל ששמו מטריד את מנוחתה. אנג'ל מתנדב ללוות את טינה למסיבה. למסיבה יש מספר תפקידים מבחינה תסריטאית: ראשית, היא משקפת את החיים בלוס אנג'לס - לכאורה, זוהרת, נוצצת ועליזה. בפועל, מזויפת, צבועה ומסתירה עצב ובדידות. שנית, היא מאפשרת ללעוג קצת על עולם השעשועים והתנהלותו, למשל: באמצעות אותו סוכן בשם "אוליבר" שניגש לאנג'ל ולא ממש ברור אם הוא מתחיל אתו או מנסה לגייס אותו (ויש כאן גם הומור עצמי קל, שכן דייויד בוריאנז עצמו התגלה כשהוא מטייל עם הכלבים שלו ללא קשר לכישורי המשחק שלו, שלא ניכנס אליהם עכשיו). שלישית, היא יוצרת את הסיבה למפגש של אנג'ל עם דמות מוכרת - קורדי! דווקא הבחורה לה היה הקשר הכי רופף איתו בסאנידייל, הייייייא זאת שהוא פוגש בה בלוס אנג'לס. המטרה היא להציג דמות נוספת מ"באפי" שדווקא בגלל הקשר הרופף שלה איתו, ובגלל האופי הישיר והבוטה והפן הקומי שהיא מנפקת, תיצור דינמיקה טובה עם הדמות הראשית.

קורדי נראית זוהרת, מאושרת ומצליחה. אבל, כמו העיר שבה היא נמצאת (ושאותה היא, בעצם, מייצגת, במובן מסוים. קורדי פשוט צועקת "לוס אנג'לס!" באופייה), מתגלה אח"כ שהכל זיוף אחד גדול, והיא מחוסרת עבודה, אומללה ובודדה. אבל המצב עוד הרבה יותר גרוע ממה שהיה נדמה לנו. כי פתאום מתברר לנו שלקורדי גם אין ממש מה לאכול. למעשה, היא הגיעה למצב כה נורא, שהיא לוקחת עוגיות מהמסיבה, כדי שיהיה לה משהו לאכול. העוגיות מעוצבות בצורת כוכב, וקורדי ממלמלת לעצמה בציניות ש"בלוס אנג'לס כל אחד הוא כוכב". כשרואים את חרפת הרעב שאליה היא הגיעה, המשפט מקבל משמעות אפילו יותר מצמררת. כך מקבלת הדמות פן עמוק יותר ודרמטי יותר.

בהמשך, ראסל נכנס מחדש לתמונה, וכשאנג'ל וטינה מתכוונים לעזוב את המסיבה, היא נחטפת ע"י מספר בריונים מטעמו. הגיבור כהה-השיער מצליח להתגבר על הבריונים, ורץ לאוטו שלו כדי להתחיל את סצינת המרדף הבלתי נמנעת, כדי לגלות ש... היי! זה בכלל לא האוטו שלו! כי בלוס אנג'לס כל המכוניות נראות אותו דבר! וככה, דווקא בסצינה הכי מותחת והכי מצ'ואיסטית הגיבור יוצא דביל מוחלט, ונוצר כאן לעג חביב לז'אנר, אבל לא לעג מלא, כי בכל זאת יש מרדף ובכל זאת הבחורה ניצלת בזכות הגיבור. למעשה, הוא עשה עבודה כה טובה שנדמה שהיא מתחילה לסמוך עליו. אנג'ל לוקח את טינה לדירתו, והיא, בוכיה ועצובה, מודה לו על עזרתו, ואז שואלת אותו אם עכשיו זה הקטע שבו הוא "מנחם" אותה. טינה כל כך רגילה לכך שמנצלים אותה, ושכל מי שעוזר לה רוצה משהו בתמורה, נדהמת לגלות שאנג'ל לא רוצה כלום בתמורה. פשוט לעזור. "הא, אתה באמת בעיר הלא נכונה" היא זורקת לו, במשפט שאומר הכל על העיר שבה היא חיה ושאליה הגיע עכשיו אנג'ל.

ואז, כמובן, דווקא כשהיא באמת מתחילה לסמוך עליו, מגיע המשבר. טינה מגלה שאנג'ל ידע מי היא לפני שדיבר איתה ובטוחה שראסל שלח אותו. כשהיא בורחת החוצה, אנג'ל נכווה מהשמש ופניו מעורפדים. עכשיו טינה בכלל מבוהלת, ונמלטת מהמקום.

למרבה הצער, היא פוגשת את הראסל הזה, והיא כל כך מיואשת ממצבה, שהיא מתחילה לבטוח בו, למרות שהיא יודעת שהוא מרושע. וברגע שבו היא באמת מתחילה לבטוח בו, הוא הופך לערפד. בדיוק כמו שקרה לה קודם עם אנג'ל. אבל ראסל אינו אנג'ל, והוא רעב. והוא עומד לטרוף אותה. לא לחינם התברר שראסל הוא ערפד. כמו תמיד, בעולמו של ג'וס ווידון, הערפד הוא מטאפורה למשהו אחר, עמוק יותר. במקרה הזה, המטאפורה נרמזת לאורך הפרק כולו ונראית די ברורה - ראסל מייצג את האנשים בעלי העוצמה בעיר הגדולה. אלו שמנצלים את כוחם, שנובע מכספם וממעמדם, כדי לנצל נשים צעירות שמגיעות לעיר עם חלום להצליח ולהתפרסם. כמובן שחלק גדול מהן לא ממש מצליחות ומגיעות למצב שבו הן זקוקות לסיוע של אנשים בעלי עוצמה וכסף כדי להגיע למשהו, והן נאלצות להקריב מעצמן ולוותר על כבודן העצמי שלהן למען המטרה. ראסל ניצל את מעמדו כדי להתעלל רגשית בטינה, וכשהיא מגיעה אליו במצב נפשי כה קשה עד שהיא מוכנה לקרב אותו אליה ולבקש את עזרתו, היא הופכת ל"טרף קל" עבורו. האם ראסל יספיק לבצע את זממו בטינה? לא אם זה תלוי באנג'ל. הנה הוא מגיע במהירות למקום... רק כדי לגלות את טינה מתה. שוב ניתן לראות כאן לעג לז'אנר. מייד אחרי סצינת הנשיכה ע"י הערפד, אנג'ל נראה מגיע למקום מתנשף. הצופים חושבים שהוא יגיע בזמן כדי להציל את הנערה, אך בפועל זהו משחק בזמנים ואנג'ל אמנם מגיע למקום, אבל מאוחר מדי. טינה מתה. עכשיו יש לאנג'ל אג'נדה. הוא רוצה נקמה.



מדוע אנג'ל מעוניין כל כך לנקום בראסל? האם זה סתם חלק מהמלחמה שלו בערפדים מרושעים? נראה שלא. עושה רושם שהמוות של טינה עשה משהו לאנג'ל. זעזע אותו במיוחד. יתכן שהוא באמת נקשר אליה, שאכפת לו ממנה. יכול להיות גם שהוא מאשים את עצמו, שמכיוון שגרם לה לבטוח בו ואחרי שחשה נבגדת רצה היישר לראסל. כשדויל מנסה לגרום לו להביע את רגשותיו, אנג'ל מסרב להיפתח ומדבר אך ורק במונחים של נקמה. הוא רוצה לראות את הפרצוף של הרוצח ואז להרוג אותו. ואז הוא ישתף אותו ברגשות שלו. משפט מרתק, שמעיד הרבה על התהליך שעובר אנג'ל בפרק הזה, ועל הדמות בכלל.

אנג'ל יוצא לחפש את הבריון של ראסל, במטרה להשיג מידע. אחרי שהוא תופס אותו בגרון, הבריון אומר לו שהוא לא יודע עם מי הוא מתעסק, כי ראסל יפגע בו ובכל מי שאכפת לו ממנו. אנג'ל עונה לו: "כבר לא נשאר אף אחד שאכפת לי ממנו". משפט רב-משמעות, שעובד בשלושה רבדים: הוא מראה על זה שלאנג'ל בעקרון עדיין לא אכפת כמעט מאף אחד, אבל הוא גם מעיד באופן רשמי שלאנג'ל היה אכפת מטינה ושהמוות שלה כאב לו. ולמרות זאת, יש גם רובד שלישי, סמוי, שיובהר רק בהמשך. לאנג'ל יש עוד מישהי שאכפת לו ממנה, והוא כמעט שכח - קורדיליה.

עכשיו מסתבר שהמסיבה לא היתה רק כלי תסריטאי שנועד להפגיש בין קורדי לאנג'ל, אלא שהיא נועדה גם לספק לראסל הזדמנות לפגוש את הקורבן הבא שלו. הוא מחפש נשים בודדות ומסכנות ומזהה בסרט הוידאו מהמסיבה קורבן מושלם: קורדי, כמובן.

קורדיליה מקבלת בשורות טובות - ראסל רוצה לפגוש אותה. אולי עוד יש לה סיכוי להפוך ל"מישהי" בעיר הזאת. מול ראסל מנסה קורדי לשמור על הצגת הכבוד אבל מהר מאוד היא מבינה שאין מה להסתיר ובמונולוג עצוב היא נפתחת ומספרת על מצבה האמיתי וקשייה. צריך לשים לב לכך שיחד עם ההכרה בכך שהיא זקוקה לעזרה, קורדיליה מבינה גם שעזרה כזאת לא תבוא בחינם. הרגע שבו היא שואלת את הפטרון הנדיב "מה אתה רוצה שאני אעשה?" הוא תחתית המדרגה שאליה היא הגיעה לאחר שהבינה סופסוף את ה"חוקים" בעיר המלאכים, נכנעת להם בדרך לאיבוד נשמתה. רק אנג'ל, נשמה מיוסרת שכמותו, יגיע ברגע הנכון לחלץ אותה מאובדן נשמה כזה שבו הוא מנוסה מאד.

אבל קורדי אינה טיפשה כמו שהיא נראית, וכשהיא מזהה שאין מראות בבית והכל מלא בוילונות, היא מבינה שראסל הוא ערפד. חבל רק שהיא אומרת את זה בקול רם (אחרת היא לא היתה קורדי, כמובן...), כי עכשיו היא בצרות. הסצינה הזאת אומרת הכל על הדמות - חסרת טקט וישירה עד כדי גיחוך, ובו בעת לא טיפשה, בעלת תושייה ואומללה מבפנים. למזלה, אנג'ל מגיע בדיוק בזמן, כמו שגיבור צריך לעשות (יש דברים בז'אנר שלא צוחקים עליהם) ואחרי קרב לא קצר, מצליח לברוח מהמקום כשקורדי לצדו. הוא מקבל עזרה מדויל שבתחילה חושב לברוח מהמקום, אבל מתעשת בזמן וחוזר כדי להציל אותם. הקטע הזה מלמד לא מעט על הדמות של דויל - מפונק, מדבר הרבה ופחדן מטבעו, אבל בפנים אמיץ יותר ממה שהוא מראה ובעל דרייב אמיתי (תרתי משמע...) ורצון לעזור.

אחרי שאנג'ל מלקק את הפצעים, הוא מבין שראסל הוא עדיין סיכון מהלך. הוא עושה את הבלתי צפוי ומגיע למשרד של ראסל. השניים מנהלים שיחה קצרה, שבמהלכה ראסל מסביר לאנג'ל, הבחור החדש בעיר ש"אנחנו עושים דברים בדרך מאד מסוימת בלוס אנג'לס". משפט מרתק, שאומר המון על העיר, ועל איך שהעניינים עובדים בה. לנוכח זהות הדובר אפשר להבין שהכוונה היא למשהו מאוד אפל ואכזרי. מנגד, המשפט הזה גם מדגיש את העובדה שאנג'ל עדיין לא מבין את יחסי הכוחות ואת הדרך שבה הדברים פועלים במקום החדש, דבר שמעלה את השאלה - האם הוא ישחק לפי הכללים הקיימים או שינסה למרוד בהם? אחרי שראסל מסיים לדבר תוהה אנג'ל האם הוא מסוגל לעוף, ובועט אותו, עם הכסא שלו, החוצה דרך החלון. ראסל נשרף באור השמש ונעלם. נו, כנראה שאנג'ל בחר באפשרות השנייה.

הסצינה מציגה את אנג'ל כבחור קשוח, גברי ומרדן, כזה שלא דופק חשבון. המטרה היא כפולה - מחד, לבדל את הדמות שלו מהדמות של באפי ומהדמות שלו ב"באפי", ומנגד, להדגיש את הניגוד בינו לבין הגורמים המשפיעים בעיר, ולהדגיש את העובדה שהגיע גורם חדש שמורד בכללים הקיימים, ועשוי לשנות את יחסי הכוחות בעיר.

בסצינה הזאת היה מעורב עוד בחור צעיר בחליפה, שייצג משרד עו"ד בשם "וולפרם והארט". אחרי שאנג'ל מטפל בראסל, לכאורה אויב בעל עוצמה, אותו בחור (שנקרא לו לצורך העניין "לינדסי") מתקשר בנון-שלנטיות למשרד שלו ומדווח ש"יש שחקן חדש בעיר, אבל אל תטריחו את השותפים הבכירים עם זה, עדיין". הרעיון של הקטע הזה הוא לגרום לצופים להבין עד כמה הארגון חזק ומרושע, שאפילו מופע מרשים כמו זה שנתן אנג'ל לפני רגע לא גורם לעובדיו שום התרגשות. והתחושה היא שעוד יהיה לו תפקיד חשוב בהמשך. או שלא.



כשאנג'ל חוזר הביתה, הוא מרים טלפון לבאפי, אבל מנתק ברגע שהיא מרימה (ובפרק המקביל ששודר כשעה קודם לכן ב"באפי" רואים אותה מרימה ואת השפופרת ואומרת "הלו!" ללא תגובה).

הקטע הזה מזכיר לצופים שלמרות כל אירועי הפרק והתקופה הלא קצרה שעברה עליו מאז שעזב את סאנידייל, אנג'ל לא שכח את באפי כל כך מהר. מצד שני, הוא עדיין לא מסוגל לדבר איתה בשלב זה. הוא עדיין רחוק ממנה, וכבר יש לו עולם משלו.

ואכן, אנג'ל נזכר בעולם החדש שלו כשהוא מגלה שדויל וקורדי עדיין שורצים אצלו, ושלא די בכך אלא שקורדי החליטה להעסיק את עצמה אצלו ולגבות כסף מהלקוחות הבאים. ואנג'ל מסכים. גם הוא שמח לראות דמות מוכרת, ולא אכפת לו לעשות כמה גרושים מהתפקיד ההירואי שלו. וכך מתקבלת הסיבה. הגורם שיניע את הדמויות לאורך הסדרה. או לפחות בזמן הקרוב. אנג'ל יעזור לאנשים במצוקה, ודויל וקורדי יסייעו לו בכך. לכל אחד יש תפקיד, ולכולם יש מניע לפעול.

מעבר למניע ולרצון לסייע, יש לדויל ולקורדי תפקיד נוסף. דויל, כשד, הוא החוט המקשר בין אנג'ל לבין הכוחות הבלתי טבעיים. בה בעת, כאדם, הוא מסייע לאנג'ל בהכוונה. כיועץ. קורדי היא אדם, היא מהווה את הקשר לעולם האנושי. מעבר לכך, לא פלא שדווקא אישה עושה את זה. כי נשים מתאימות יותר לתפקיד, הן מבינות טוב יותר את הרגשות ואת התחושות של בני האנוש. לכן, קורדיליה מתאימה יותר לשמש כאשת הקשר מול הלקוחות האנושיים.

בסיום הפרק נשאל אנג'ל ע"י דויל "האם אתה במשחק?". הוא עולה על הגג, מסתכל משם על לוס אנג'לס, מחייך לעצמו ואומר "אני במשחק", על רקע מוסיקה הירואית. וכך מסתיים לו הפרק, כשהגיבור משלים עם הדרך החדשה שהוא הולך בה, מוכן ומזומן לקראת ההרפתקאות הבאות.

וזהו זה. הפרק מושלם. תרתי משמע. לא רק כפיילוט, אלא גם כפרק לכל דבר. הפרק מלא ברעיונות ודימויים, עמוס בהומור ובשנינויות, מפתח את הדמויות הראשיות, מספר סיפור מעניין ומפתיע לפרקים, ומצליח להימנע מרוב הקלישאות הרגילות המאפיינות סדרות שמבוססות על גיבורים וסדרות אמריקניות בכלל. התמה המרכזית של הפרק היא עיסוק בבדידות של אנשים שמגיעים לסיטואציה חדשה ולא מצליחים להשתלב כפי שקיוו ובדרך שבה אנשים אחרים יכולים לנצל זאת לרעה. באופן מרתק למדי, גם הפרק המקביל ששודר ב"באפי" באותו שבוע ("The Freshman"), עוסק באותה תמה בדיוק. כפרק פיילוט יש בו את כל מה שצריך להיות. יש אקספוזיציה מוצלחת. הדמויות הראשיות הוצגו, התחברו והראו, כל אחת בפני עצמה, כמה רבדים באישיות שלהן, עם אופציה לפיתוח בהמשך. הגורם המקשר בין כולם והמניע את העלילה הוצג, עם דגש על העל-טבעי (החזיונות). הגורם המרושע הדומיננטי שיילחם בגיבור (וולפרם והארט) הוצג, אבל רק ברמיזה, והקהל עדיין לא מודע למשמעות ולכוח שלו. הגיבור הציל את הנערה בזמן (קורדי), אבל לא הצליח להציל את הנערה שאותה היה אמור להציל מלכתחילה (טינה), והקלישאה אינה מושלמת כלל. וכמובן, הפרק מעביר היטב את ה"לוק" של הסדרה (קצת יותר "אפל" מזה של "באפי", עם השפעות "באטמניות" די בולטות), את הסטייל שלה, את החזון שלה ואת המטרות שלה - לדון בנושאים חברתיים ופילוסופיים מרתקים, כגון: גזענות, בדידות, אהבה, שנאה, מוסר, כסף, עוצמה, טוב ורע וכו' באמצעות מטאפורות חכמות מעולם העל-טבעי, בדיוק כמו סדרת האם. ובדיוק כמו סדרת האם, היא פשוט מצוינת ומהוקצעת מכל הבחינות. ובעיקר - כתובה הכי טוב שיש.