יאדה יאדה: הסלט הגדול
הפרק עוסק, קודם כל, בסלט. סלט גדול. וגם בבחורה שניומן זרק, בעיפרון שצריך לקנות, ובמרדף סטייל או-ג`יי
מאת: קורדיליה בהריון
פורסם: 17-03-2004
14 תגובות
הפרק שיש לנו היום, עוסק, קודם כל, בסלט. סלט גדול. The salad was big that day my friends. איליין היא זו שמנציחה את "הסלט הגדול" בעולמנו, כשהיא מבקשת מגו'רג' לקנות לה סלט שכזה בבית הקפה. לפחות על הנייר, זהו איננו ג'ורג' של לפני כמה פרקים. יש לו עבודה אצל היאנקיז, הוא כבר לא גר אצל הוריו הכה-מופרעים (רק מעט פחות משוגעים מהורי שלי, וזה אומר הרבה, תאמינו לי), ושוב, יש לו חברה חדשה. לטעמי, אחת מהנקודות החזקות ביותר של "סיינפלד" היא עניין החברות החדשות בכל פרק. בהמון פרקים, יש לפחות לאחת מהדמויות הקבועות חברה חדשה. או חבר, במקרה של איליין או קריימר, שכל הזמן מתעקש למצוא לעצמו חברים חדשים, ועוד נגיע לזה גם בפרק הזה. אגב, במנהגו זה, נוגד קריימר תיאוריה ותיקה של ג'רי, שמעבר לגיל 30, אנשים לא מחפשים חברים חדשים. אישית, מעולם לא האמנתי בזה בעצמי. בכל יום אפשר לפגוש חבר חדש, גם אם אין לך את החיוך של פוליאנה.
מכל מקום, תחשבו על עניין החברות החדשות, ועכשיו אני מתכוונת מהבחינה הרומנטית בלבד: מי מאיתנו לא היה רוצה שיהיה לו את האפשרות לצאת כל שבוע עם מישהו חדש? ההתרגשות שבפגישות הראשונות, החיוכים הקטנים, אי ההבנות המצחיקות, כל מה שצריך כדי להרטיט אותנו וכדי שלא יהיה משעמם. וב"סיינפלד" יש את זה כמעט בכל פרק. פלא שהחיים שלהם שם במנהטן נראים לנו כל-כך מושכים? שלא לדבר על זה, שהגברים והנשים שגיבורי "סיינפלד" יוצאים איתם, הם תמיד כל כך יפים, לעזאזל (אם כי צריך לשים לב שבאזור פרק 30, פחות או יותר, איכות הדייטים של כולם משתפרת פלאים. מה לעשות, איפה שהוא אז, הסדרה התחילה להצליח, ובגדול. יש לי חברה טובה, שקוראת לפיילוט של הסדרה "הפרק שג'רי יוצא בו עם הדודה ההיא". והאמת, היא לא טועה בהרבה).
אז לג'ורג' יש את כל הדברים הללו, אבל, לשמחתנו הרבה, הוא עדיין ג'ורג'. כלומר, עדיין קמצן מאוד ומופרע למדי בעצמו. הוא רוכש עבור איליין את הסלט הגדול, אבל חברתו היא זו שנותנת לה את הסלט, וזוכה לחיוך התודה, ול"קרדיט" על הסלט. הסלט הגדול. זה בערך מסכם את כל מה שחשוב לג'ורג' בפרק הזה. שאיליין תדע שהוא זה שהקרדיט מגיע לו, ושחברתו תבין שאי אפשר ככה סתם באמצע החיים לקחת קרדיט על סלט גדול של מישהו אחר, בלי שלדבר יהיו תוצאות הרות אסון.
מה, הוא לא צודק?
קודם כל, זה ממש נהדר שבעולם שבו יש דברים כל כך גדולים שיכולים לעצבן אותנו (מי אמר מוות ולא קיבל?), עדיין נשמר מקום גם להתעצבן על דברים קטנים, קטנים מאוד. ב"הוביט", טורין הגמד אומר, שלו כולם היו מעדיפים, כמו ההוביטים, אוכל, שמחה ושירים על פני זהב ואוצרות, העולם היה הופך להיות מקום טוב יותר. למרות שקשה לתאר את ג'ורג' בתור אדם "שמח" דווקא, אני חושבת שהדברים נכונים גם לגביו. אם הבעלות שלך על סלט גדול (שנאכל זה מכבר ולא נותר ממנו זכר בעולם) היא הדבר היחיד שלגביו אתה אובססיבי, יכול להיות שבהפוך על הפוך, מצבך אינו גרוע כל כך. אולי הוא בעצם טוב מאוד.
את ג'ורג' אפשר גם להבין במישור המעשי. הוא היה זה שהתאמץ להבין שיש בבית הקפה דבר כזה, סלט גדול, הוא הזמין אותו, שילם עליו, ובסופו של דבר נשדד מכל קרדיט למעשיו. מה הוא בסך הכל רצה לקבל, איזו מילה טובה מאיליין? אלוהים והצופים עדיו, שהוא לא זוכה לקבל הרבה מאוד מילים טובות מהדמויות האחרות בסדרה (מלבד כשהן מהללות את כשרונו הנצחי בהמצאת שקרים, בדותות ועלילות שלא היו ולא נבראו).
מעבר לעניין החשוב, העוסק בסלט הגדול, ישנם כמובן עוד כמה סיפורים מקבילים בפרק. "עולם ומלואו בפרק אחד של סיינפלד", כמו שאני תמיד אומרת (המשפט נכון גם לעוד סדרה, אבל אנחנו לא מדברים עכשיו על "באפי", נכון?). ג'רי, למשל, יוצא אף הוא עם איזו בחורה חדשה (מה שמוכיח שוב את מה שאמרתי). היא יפה למדי, נראית נחמדה, הם מסתדרים פחות או יותר, ויש לה רק בעיה אחת קטנטנה: היא יצאה פעם עם ניומן, והוא זרק אותה. בעיה קטנטנה? רק אם פירוש המילה הזאת, עבור ג'רי לפחות, הוא "בעיה עצומה שאי אפשר להתמודד איתה, כשל מערכות מוחלט, סוף העולם, הצילו!".
ניומן! אין ספק, זו אכן בעיה. רק שדברים כאלו קורים. הרבה פעמים, במציאות וב"סיינפלד" גם. אנחנו רואים בני זוג ואומרים לעצמנו "לעזאזל, מה היא עושה איתו?" או "איך הוא לא שם לב שהיא כל-כך מטומטמת?", אבל הם באמת ביחד, למרות שאנחנו, המתבוננים האובייקטיביים (כן, בטח) מהצד, לא מבינים איך זה קורה. אז גם ההיפך מתרחש לפעמים בעולם. אנשים מפרקים מערכות יחסים שהיו יכולות להיות כל-כך טובות בשבילם. החברים שלהם עלולים להתפוצץ, אבל עבורם זה שיא ההיגיון.
"Newman will see whoever is willing to see him", אומר ג'רי, אבל כנראה שזה לא באמת נכון. כמובן, לג'רי עצמו כל ההסברים המתוחכמים האלו לא משנים. בכל פעם שהוא רואה אותה, הוא רואה את פניו של ניומן מסתתרים מאחורי פניה שלה. זה כמעט כאילו שהוא יוצא עם ניומן, ולא איתה. והנה, מעשה קסמים, שוב מה שנותר הוא קשר קצר-טווח במיוחד.
עוד נושא שנדון בהרחבה (טוב, בערך) בפרק הזה, הוא רגשות-אשם. איליין וקריימר מתמודדים עם העניין, כל אחד בדרכו ועל פי הסטייל שלו. והכי חשוב - שניהם לא באמת אשמים, לטעמי. איליין נקלעת לחנות מכשירי כתיבה בשליחותו של הבוס החדש שלה, מר ג'סטין פיט, כדי לחפש עיפרון מכני משוכלל עבורו. בחנות, המוכר המעצבן מתאהב בה (מה עוד חדש?), מה שגורם לה להתחמק מלחזור אל החנות הזו, ולקנות את העיפרון במקום אחר. יאדה יאדה יאדה, והיא נאלצת לצאת עם המוכר בחנות כדי להשקיט את רגשות האשם שלה. אולי אם היא היתה נותנת לו את מספר הטלפון המזויף שלה (שיתגלה מאוחר יותר בסדרה), ולא את מספר הטלפון של ג'רי, הכל היה מסתדר טוב יותר.
וקריימר. הו קריימר. הפרק הזה שודר לראשונה בספטמבר 94, כשפרשת או-ג'יי סימפסון היתה בשיאה. ו"סיינפלד" (כמו "מרפי בראון", בשעתה), החליטה להקדיש לעניין פרק, או לפחות חלק ממנו. קריימר משחק גולף עם בחור בשם גנדסון, שחקן בייסבול לשעבר (או-ג'יי היה שחקן פוטבול), ומסתכסך עימו בכל הנוגע לאתיקה של המשחק, ולחוקים הקטנים-קטנים. כמו ג'ון גודמן ב"ביג ליבובסקי", שכועס על שחקן באולינג אחר כי הוא עבר את הקו, כאן קריימר רב עם גנדסון כי זה האחרון ניקה את כדור הגולף שלו, דבר שלטענת קריימר היה אסור באותם הרגעים במהלך המשחק. או משהו.
כך או אחרת, קריימר מספר שהוא וגנדסון רבו "כמו שופט ספורט ומאמן" (בתרגום חופשי), כלומר ריב מופרע פנים אל מול פנים. כאן הוא עדיין משוכנע בצדקת דרכו, אבל קצת מאוחר יותר תוקפים אותו ההיסוסים. זה קורה כשהוא שומע בחדשות שגנדסון הנ"ל מואשם כעת ברצח, לא פחות, של בעל חנות לניקוי יבש, רק מעט אחרי הריב עם קריימר. לא ברור אם יש לו, לקריימר, היגיון בריא, אבל בטוח שיש לו היגיון מהיר. הוא מייד מעלה על דעתו, ששני הדברים קשורים, ושגנדסון היה עצבני בגללו, ולכן רצח את בעל החנות המסכן. ככל שרגשות האשם גואים בו עוד ועוד, גם ציטוט חוקי הגולף המדוייקים כבר לא עוזרים לו. ובמקום להתקשר ליורם ארבל, מבין גדול בגולף, ולשאול אותו לדעתו בעניין, הוא הולך לפגוש את גנדסון, על מנת להשקיט את מצפונו.
וכאן מגיעה עוד סצינת סיום סיינפלדית נהדרת, מז'אנר (שמופיע אף הוא פעמים רבות בסדרה) ה"סיום שמבוסס על קטע מתוך סרט ו/או אירוע אמיתי במציאות" (כמו בפרק "הקדילאק", שבו אבא של ג'רי הולך לכיוון המכונית, מסתובב לאחור ומנופף בידיו לקהל, כמו שעשה ריצ'ארד ניקסון, כשהדיחו אותו מהנשיאות, רגע לפני שעלה למסוק ליד הבית הלבן). קריימר מסיע את גנדסון במכונית שלו והם בורחים מהמשטרה, בדיוק כמו בסצינת הבריחה המפורסמת של או-ג'יי. רק שקריימר וגנדסון עושים את הסצינה בדרך המיוחדת להם, ובעיקר לקריימר. וזה בעצם מה שאנחנו אוהבים, שב"סיינפלד" תמיד עושים את החיים בדרך מיוחדת מאוד, לא?
רגע הקסם
קשה לבחור רגע הקסם, אבל אם הייתם מצמידים אותי לפינה - וזה הרי מה שהעורכים עושים - אז הייתי בוחרת בקטע בו ג'ורג' מרים את קולו ומסכם את כל עניין הסלט הגדול:
Well, it was a big salad. And what I could like to know is, how does a person who has nothing to do with the big salad claim responsibility for that salad and accept the thank you under false pretenses. Ah, Ah?a
חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"