מילת אזהרה: היאדה-יאדה הזה נכתב באחד מהימים האלה, שמתרחשים פעם בחודשיים בערך, בהם יש לי מצב רוח רע. החיבור שלי לאינטרנט החליט לקרוס למשך כמות מוגזמת של שעות בדיוק כשתכננתי להתיישב לכתוב את היאדה-יאדה הזה, ישנתי מעט מדי שעות, וקמתי בבוקר בדיוק כדי לגלות שנכשלתי באחד המבחנים באוניברסיטה. יש אנשים שהיו זועמים על דברים כאלה. יש אנשים שהיו מאיימים לקלבל את החברים שלהם. אבל אני, לשמחתכם, מוציא את האגרסיות שלי בצורה בריאה הרבה יותר. אני מחפש בקנאות אחרי פרטי טריוויה משעממים. הו, אני רע.

אה, כן, "ההמפטונס" (או בתרגום המבריק של ערוץ 3 - "משפחת המפטון". אפילו "התינוק", התרגום היצירתי של ערוץ 10, הגיוני יותר. בפרק אין אף משפחה בשם המפטון). פרק משובח.



לפני שניגש באמת לעניין ונסביר את ה"למה", ראוי לציין שהוא היה מעט משובח יותר אם הוא היה זוכה לשיבוץ הנכון שלו. השיבוץ המקורי של הפרק הוא לפני הפרק הידוע “The Opposite”, שהיה אמור להיות פרק סיום העונה. לרוע המזל, קודי הפקה מוזרים גרמו לכך שאתם רואים את "ההמפטונס" אחרי "The Opposite". אז רק בשביל לסדר לכם את האירועים בראש: הפרידה של ג'רי מרייצ'ל (אותה משחקת מלני סמית', המוכרת לכם כטורה זיאל מ"חלל עמוק 9") התרחשה בפרק "מעילי הגשם". ג'רי ורייצ'ל (שהופיעה למשך שלושה פרקים שלמים במלרוז פלייס!) היו אמורים לחזור לצאת בפרק הזה, ואז להיפרד פעם נוספת במהלך אירועי “The Opposite”. לא זכינו לזה, אבל זה לא התרחיש הגרוע ביותר שהיה יכול להתרחש. זה לא כאילו שהחליפו לנו שני פרקים של "הסופרנוס".

מדובר באחד מאותם הפרקים הנדירים שלא מתרחשים כלל בדירתו של ג'רי. על המסעדה המפורסמת בכלל אין מה לדבר. כבר בתחילת הפרק, ג'רי, איליין וקריימר נמצאים בדרכם לבית המפואר של חבריהם, מייק וקרול. הסיבה לכך, כמובן, היא שהם פשוט חייבים לראות את התינוק.

ג'רי: האם זה אפשרי שהם עושים תינוקות רק כדי שאנשים יבואו לבקר אותם?

חוץ מהם, גם ג'ורג' וג'יין (ששיחקה ב-700 סרטים, בערך, כולל "אפקט הפרפר" ו"קולד מאונטן") נמצאים בדרכם להמפטונס. ג'ורג' מרוצה. מבחינתו, אף על פי שהוא לא שכב איתה עדיין, מדובר בסוג של "הצהרת כוונות" מצדה. אבל כמו כל פרק של "סיינפלד", זה רק עניין של דקות עד שהאירועים יתחילו להשתבש, וכאן, הם מתחילים להשתבש בשנייה שאנשים מתחילים לראות אנשים אחרים עירומים.

המתפשטת הראשונה היא ג'יין. זו מסתובבת עירומה בבית, כשג'ורג' לא נמצא באזור כדי לראות את זה. כל העסק היה יכול להיגמר הרבה יותר בשקט אם כולם היו סותמים את הפה שלהם, אבל כשקריימר חוזר מטיול קטן בחוף הים, ג'רי לא מספיק לעצור אותו בזמן והוא מספר לג'ורג' שהוא ראה את ג'יין ערומה.



לג'ורג' לא באמת אכפת מקריימר, אבל נראה שעם ג'רי, ספציפית, בתור חברו הטוב, יש לו עסק אישי. הוא משווה את עצמו לניל ארמסטרונג, שמסתכל רק לרגע הצדה, ומישהו קופץ במקומו החוצה. זה לא לגמרי מדויק - ניל ארמסטרונג הוא האדם הראשון שדרך על הירח, ובאז אלדרין הוא הממורמר הנצחי שטוען שהוא היה אמור לעשות את זה קודם.

ג'ורג': כמה טוב הצלחת להסתכל?
ג'רי: למה אתה מתכוון?
ג'ורג': ובכן, נניח שהיא היתה פושעת והיית צריך לתאר אותה לצייר של המשטרה...
ג'רי: היו עוצרים אותה בתוך עשר דקות.

אז ג'ורג' רוצה לנקום. והדרך היחידה בה הוא חושב לנקום בג'רי היא, כמובן, לראות את רייצ'ל ערומה. למה שיקרה אחר כך קוראים צדק פואטי.

אבל לפני כן, הגיע הזמן לעצור בחדר הילדים. שם, ג'רי ואיליין רואים את התינוק. והוא מכוער. הו, כמה שהוא מכוער. החלק המזעזע הוא, כמובן, שאף אחד אף פעם לא יספר את זה להורים שלו. אבל מלבד העובדה שהוא גורם לקריימר לעשות כמה פרצופים מצחיקים, לכיעור של התינוק אין יותר מדי חשיבות. עד שנכנס רופא הילדים לתמונה.

רופא הילדים, בן (לא גלורי) הוא ריצ'רד בורגי. חלקכם יכירו אותו בתור הדמות הראשית בסדרה "הסנטינל", אבל רובכם יזהו אותו בתור "אלן יורק" מהפרקים הראשונים של "24". הוא גם הופיע בפרק “The Message” של פיירפליי. אבל כל זה לא באמת חשוב. מה שכן חשוב הוא שמדובר בהתגלמות הפנטזיות של איליין. הוא רופא, הוא נראה טוב והוא קרא לה "עוצרת נשימה". הבעיה כאן היא שהוא קרא גם לתינוק "עוצר נשימה". משהו כאן לא מריח טוב.



קו העלילה הזה לא תופס הרבה זמן מסך בפרק, שבו הרבה קווי עלילה משתלבים זה בזה שוב ושוב. אבל הוא בכל זאת מעניק שורה נהדרת ברגע שאיליין מבררת עם הרופא את הכפילות החשודה בביטוי "עוצר נשימה", ומקבלת ממנו את התשובה הדו-משמעית הנהדרת "לפעמים אומרים לאנשים דברים סתם בשביל להיות נחמדים".

בחזרה לג'ורג'. לאחר ניסיון לא יוצלח לתפוס את רייצ'ל ערומה, בדרכו חזרה מהבריכה, הוא הולך להחליף בגדים. טעות אחת של רייצ'ל בניסיון למצוא את התינוק מובילה אותו אל החדר בו הוא מחליף בגדים. ואת הסוף, כולם יודעים.

ג'ורג': הייתי בבריכה! הייתי בבריכה!

בעולם של סיינפלד, אם אתם זוכרים, יש סט מוזר של כללים שכל הדמויות מכירות. אבל יש נושאים, כמו נושא ההתכווצות, שמסתבר שלא כולם מכירים. מכיוון שג'ורג' מעולם לא התהדר בעודף בטחון עצמי (לפחות עד “The Opposite”, שישודר... אה... אתמול), הוא מיד רץ לנסות לתקן את הטעות.

ג'ורג': איליין! נשים מכירות את ההתכווצות?
איליין: מה, כמו בכביסה?
ג'ורג': לא.
ג'רי: כשגבר הולך לשחות... אחר כך...
איליין: אה... זה מתכווץ?!

זמן קצר לאחר מכן, ג'יין מתגלה כבחורה לא פחות שטחית ממנו, והיא נוסעת לניו-יורק באמצע הלילה. לצד האירועים האלה (והעצבים של ג'ורג' כלפי רייצ'ל שמתפתחים כתוצאה מהם) מתגלה כי רייצ'ל לא אוכלת חסילונים מטעמי כשרות, וזוכה להערצתו הבלתי-נגמרת של קריימר. אותו קריימר, אגב, השיג את החסילונים שלו ממלכודת מסחרית, למורת רוחו של בעל הבית, מייקל (מרק טיילור, שהופיע בהופעות אורח ב"מלרוז פלייס" למשך שנתיים).

כל קווי העלילה הללו נפגשים זה בזה פעם אחר פעם. ג'ורג' זועם על רייצ'ל וגורם לה לאכול חסילונים. ג'ורג' מנסה להתנצל בפני רייצ'ל ותופס אותה ערומה. מייקל מסגיר את קריימר, איש החסילונים (שרייצ'ל אכלה, זוכרים?) לשוטר (ששיחק את הסוכן שג'ק תופס לו את האקדח בפרק השמיני של "24", ואני הולך להפסיק עם זה עכשיו). חתיכת טיול, במילותיה הבלתי-ניתנות לתרגום של איליין.

אז מה יש לנו כאן? ברגע שלוקחים את ארבע הדמויות הנוירוטיות של "סיינפלד" ותוקעים אותן ביחד במקום אחד, מרווח האפשרויות של התסריטאים (פיטר מלמן וקרול לייפר, ואני מתאפק לא לספר מה עוד הם כתבו) מצטמצם מעט. כל קווי העלילה עתידים להתנגש זה בזה בשלב מסוים. כל הדמויות עתידות לעשות משהו עם כל אחת מהדמויות האחרות. כמו תוכנית ריאליטי, אבל עם זוויות צילום טובות יותר. הוסיפו לכך את הנטייה של "סיינפלד" להכיר מושגי מפתח נצחיים בכל פרק שני שלהם (ה-“Shrinkage” של ג'ורג' ישמר בלבנו לעד), ותקבלו פרק משובח. קומדיה קלאסית של טעויות.



אבל המלך של הפרק הוא, ללא עוררין, ג'ורג'. הוא זה שמתחיל להיכנס ללחץ ברגע בו הוא מגלה שהחברה שלו הסתובבה ערומה ופולט את שורת ה"ניל ארמסטרונג" הנהדרת שלו, הוא זה שמנסה לברר, נואשות, על מה רייצ'ל וג'יין מלחששות להן בשולחן הארוחה, והוא מנסה לרמוז בדרך משעשעת במיוחד לג'יין שהוא יודע מה הבעיה שלה, בלי להזכיר שום דבר בצורה מפורשת. רק תזכרו, שאם אתם חושבים שמשהו מסוים הוא לא כל מה שהמשהו הזה היה יכול להיות, הוא בעצם כל מה שהוא צריך להיות, ויותר.

רגע הקסם
גם כאן, הבחירה ברגע הטוב ביותר בפרק היא קלה להפליא. ג'ורג', מכנסיים מופשלים, צחקוק קטן של רייצ'ל וצעקת פאניקה של "הייתי בבריכה!". כל מילה נוספת - מיותרת.


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"