אז תגידו, יש כאן מישהו שהוא ביולוג ימי?

"הביולוג הימי" הוא אחד מהפרקים הכי אהובים של "סיינפלד". יש אפילו טכניקה מדעית שיכולה להוכיח את זה. לכו ברחוב, מצאו קבוצה של עשרים או שלושים מעריצי "סיינפלד", ובקשו מהם לדרג את עשרת הפרקים האהובים עליהם ביותר. אם פחות מחצי מהם מכניסים לרשימה את "נו, הפרק הזה, איך קוראים לו, שג'ורג' מתחזה לביולוג ימי ועם (זהירות, ספוילר!) הכדור גולף בסוף", אני אוכל את המעיל שלי. וכל מי שמכיר אותי, יודע שיש לי קשר רגשי עמוק למעיל הזה. אבל זה לא קשור.

אה, כן, דיברנו על "הביולוג הימי". הנקודה שניסיתי להגיע אליה היא שבסך הכל, ביחס לפרקי "סיינפלד" אחרים, לא מדובר בפרק מבריק במיוחד. בתור התחלה, עלילת המשנה לפרק הזה עשויה רע במיוחד: איליין נשלחת ללוות את יורי טסטאקוב, הסופר הרוסי, שמפרסם את הספר החדש שלו דרך הוצאת הספרים בה היא עובדת. זה נחמד, זה עשוי היה להיות משעשע אפילו, אלא שהשטיקים העצבניים של טסטאקוב לא באמת מצחיקים, ואם הוא לא היה זורק את היומן האלקטרוני החדש של איליין מהחלון ופוגע בראש של עוברת-אורח תמימה, זה היה אפילו עצוב.

כל הקו העלילתי הזה מסתמך על טריק די טיפשי של מחזוריות: מתנה מהבנק לא פועלת כפי שהיא היתה צריכה לפעול, טסטאקוב זורק אותה מהחלון והיא פוגעת באישה. כאמור, ראינו דברים יותר משעשעים מזה, והעובדה שהקו העלילתי הזה תופס זמן אוויר נכבד בפרק הזה מאוד פוגמת בו. קריימר עצמו בקושי נמצא, ולאחר סבב קצר של העפת כדורי גולף אל תוך הים, הוא מבלה את מרבית הפרק בביצוע עוויתות עקב החול שנדבק לבגדים שלו. גם זה, לצורך העניין, לא יותר מדי מצחיק.

זה כואב, אבל נכון - "הביולוג הימי", בתור פרק של "סיינפלד", הוא לא פסגת היצירה הקומית. הוא מכיל מעט מאוד דיאלוגים שנונים בסדר הגודל לו אנחנו מצפים מ"סיינפלד", העלילה שלו לא יותר מדי מתוחכמת, ובסך הכל, ואתם יכולים לנצל את העלייה בפופולאריות של תחביב צליבת הקדושים המעונים בתגובה לטענה הזאת, לא מדובר בפרק כל כך מבריק.

עד הדקה האחרונה שלו.

קריימר: מי רוצה לעשות קצת כיף?
ג'רי: אני.
ג'ורג': אני.
קריימר: אתם סתם אומרים שאתם רוצים לעשות כיף, או שאתם באמת רוצים לעשות כיף?
ג'רי: אני באמת רוצה לעשות כיף!
ג'ורג': ואני סתם אומר.



בצד המוצלח יותר של הפרק, ג'רי פוגש את דיאן דיקון, חברתו משכבר-הימים מהאוניברסיטה, במהלך משיכת כסף רגילה מהכספומט. כשזאת שואלת על ג'ורג', הוא לא מתאפק ומספר לה שג'ורג' (שדיבר מוקדם יותר על כך שהיתה תוכנית מרתקת על לוויתנים בטלוויזיה) הוא ביולוג ימי.

מיד אחר כך מגיעה אחת מנקודות האור הבודדות של הפרק: דיאלוג מצוין בו ג'רי חושף בפני ג'ורג' את העובדה שדיאן דיקון שאלה עליו, ושהיא הולכת להתקשר אליו. רק לאחר שג'ורג' כבר נכנס לשיא ההתלהבות, שולף מולו ג'רי את ההערה "עכשיו, אני צריך להגיד לך... בשלב הזה היא תחת הרושם שאתה... ביולוג ימי". ההערה הזאת, בשילוב עם הבעת הפנים הנהדרת של ג'ורג' וההצהרות של "למה אני ביולוג ימי?" ו"אבל אני לא ביולוג ימי", מהווה את אחד מהרגעים המצחיקים ביותר של הפרק.

כי בסך הכל, זה לא חדש שג'ורג' ממציא פרטים שקריים על עצמו רק בשביל לזכות בדייט. זה כבר קרה בעבר. במהלך הפרק, ג'ורג' אפילו מדבר על זה. אבל זאת הפעם הראשונה בה ג'רי הוא זה שממציא עיסוקים אלטרנטיביים עבור ג'ורג', וג'ורג', לא במפתיע, לא מאושר מהנושא.

ג'ורג': למה לא יכולת לעשות אותי ארכיטקט? אתה יודע שתמיד רציתי להעמיד פנים שאני ארכיטקט?



אז כן, זה משעשע. זה אפילו מוביל לדיאלוגים משעשעים נוספים במהלך הפרק ("בגללך אני באיי הגלפגוס, חי עם הצבים!"). חלקם אפילו משעשעים מאוד. אבל זה לא מבריק. זה לא מדהים. שום דבר שיצדיק את כניסתו של הפרק לרשימת "עשרת הפרקים הטובים ביותר בכל הזמנים". אין כאן אפילו מעט מהצניעות המזויפת של "ההתערבות", מהביטויים הבלתי-נשכחים של "היציאה מהארון" (לא שיש בזה משהו רע, בהכרח) או מהאזכורים התרבותיים של "החבר" (מלבד הרגע בו ג'ורג' מתפרץ לחדר בקריאות "אתה לא יכול להתמודד עם האמת!").

אבל מתברר שיש סיבה לפולחן הזה. יש סיבה שבגללה הפרק מתרומם מעל לכל פרק אחר בעונה, בערך. לסיבה הזאת קוראים "פאנץ'-ליין".

הנקודה החזקה ביותר בפרקים של "סיינפלד" היא בדרך כלל לא הסוף. תנסו לעשות מבדק קצר. תעברו על "רגעי הקסם" מהיאדות-יאדות (צורת הרבים המסורבלת-פחד של "יאדה יאדה") הקודמים, ותבדקו כמה מהם הגיעו מסוף הפרק שבו הם הופיעו. הנקודה הכי חזקה של כל פרק היא בדרך כלל בדיאלוג שנון כזה או אחר באמצע. בסוף הפרק, רק טורחים לסגור את כל הקצוות ולקשר כמה מהסיפורים ביחד.

ובמובן מסוים, זה גם מה שעושים כאן. ג'ורג' יושב עם ג'רי וקריימר במסעדה, ומספר להם כיצד הוא הציל לוויתן שנסחף אל החוף, כחלק מההתחזות שלו לביולוג ימי. זה עשוי טוב: ג'ורג' עובר בקלילות מטון הדיבור הרגיל שלו אל טון הדיבור של מלח זקן, ומשתמש בדימויים מופרעים ("הים רגז באותו היום ידידיי, כמו זקן שמנסה להחזיר מרק במסעדה"), אבל כל הפרטים הקטנים נעלמים ברגע בו ג'ורג' מספר שהוא הרגיש כי משהו חסם את קנה הנשימה של הלוויתן, והוא נאלץ להכניס את ידו פנימה על מנת להוציא את המחסום. ג'ורג' עוצר את הסיפור ושולף...

כדור גולף.



קריימר: הכנסתי לחור במכה אחת.

לדבר יותר מדי על הרגע הזה יהיה פשע. כמעט כמו פירוק של יצירת אומנות לחתיכות רק בשביל להבין יותר טוב איך הצבעים משתלבים אחד עם השני. אבל ממש בקצרה, מדובר בגאונות קומית צרופה: הצורה בה עלילת המשנה של קריימר נדחקה לצד ע"י עוויתות החול שלו על מנת לגרום לנו לשכוח את מקומו בנושא העפת כדורי הגולף לים עד לרגע הסיום, התזמון המוצלח של הרגע בו ג'ורג' שולף את כדור הגולף והבעות הפנים של השחקנים בשנייה בה זה נשלף - כל אלה הופכים את הרגע הזה לאחד הרגעים המצחיקים ביותר בתולדות הסדרה.

אבל יותר מכך, הם גם הופכים את "הביולוג הימי" למשהו אחר. בניגוד לפרק טיפוסי של סיינפלד, הביולוג הימי הוא פרק של בדיחה אחת. בדיחה שנמשכת 20 דקות, ושעוסקת בכמה קווי עלילה שלא הולכים לשום מקום, אבל בכל זאת בדיחה אחת.

אבל אחרי שזה נאמר, מדובר בבדיחה כל כך מוצלחת, שהאפקט שלה רק נעשה גדול יותר לאחר המתנה של 20 דקות, עד שגם אם שאר הפרק אינו מבריק במיוחד, אנחנו יכולים לסלוח ולשכוח. הגישה הזאת הופכת את "הביולוג הימי" לפרק מאוד מיוחד ב"סיינפלד", ובסיטקומים בכלל. אני לא יודע מה כותבי הפרק ניסו לעשות, אבל לראשונה קיבלנו פרק שלא מצחיק באמצעים הסטנדרטיים, אלא רק בעזרת שורה אחת, מלווה בתנועת היד המתאימה, בסוף הפרק, ובכך משחרר את כל מה שנבנה אצלנו במהלכו.

אז תגידו, יש כאן מישהו שהוא ביולוג ימי?



רגע הקסם
אוי, באמת. אחרי כל מה שכתוב למעלה, לבקש ממני לבודד רגע אחד מהפרק שמצליח להתעלות על כולו זו באמת בקשה טיפשית.

בפינת הופעת האורח שלנו, אגב, מופיע שוב לארי דיוויד, יוצר הסדרה, בתפקיד הבחור שצועק "מישהו כאן הוא ביולוג ימי?" כשכל האנשים עומדים על החוף, צופים בלוויתן המקורקע.


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"