כידוע, טלוויזיה היא כבר מזמן לא רק טלוויזיה. היום היא משמשת ככלי בידורי מובהק, כלי שיווקי מוביל, אחת מדרכי הגישה בין ממסד ואזרחיו, שלא לומר הדרך הראשונה אליה יפנו האנשים למעלה כדי להשיג את תשומת ליבנו. כך שבעצם טלוויזיה היום היא כלי קולקטיבי עם עוצמה רבה. אלא שהגבול בין כלי שיווק וכלי משחית הוא דק מאוד.

אין אדם שחסין בפני ביקורת ובשנים האחרונות ביקורות סטנדרטיות בהן בא אדם וחווה את דעתו על נושא כזה או אחר, מפנות את מקומן בשביל ביקורות, כביכול "סמויות", שמתאפיינות בהיותן נבזיות יותר כלפי מושא הביקורת התורן.

מנקודת המבט הדמוקרטית-ליברלית, קיומן של ביקורות אלו חשובה, שכן הן מהוות את הביטוי הקיצוני למבקרי הממסד שמופץ בדרך הכי יעילה. אך מנקודת מבט מוסרית ניתן לקבוע כי אותן ביקורות באות מתוך כוונת זדון גרידא.

השאלה היא מתי ניתן להצדיק אותן ומתי לא. באיזה מצב ניתן למצוא את המרווח הראוי לתת ביקורת תוך כדי הסתרתה כקטע טלוויזיוני מובהק, כמערכון.

בין ההופעות המועטות שהיו לי בטלוויזיה היתה לי גם הפריבילגיה להיות עוזר ב"כספת". אותו מועמד ששימשתי לו כעוזר הגיע לשלב שאלת הנכון / לא נכון ובו נשאל אם נשיא המדינה משה קצב יודע לנגן על פסנתר. מבחינתי, הניחוש הטבעי היה להגיד שאדם במעמדו של נשיא המדינה, שאמור לשמש דוגמא ומופת לאזרחי ישראל ולייצג את האינטלקטואל הישראלי הרם והנשגב יידע ודאי לנגן על פסנתר. התשובה הנכונה היתה דווקא שהנשיא לא יודע לנגן, מה שגרר ביקורות ציניות מצדי ומצד חברי כל אותו יום.

אבל בין דמותו של הנשיא ככזה שלא יודע לנגן בפסנתר ובין זו אשר מוצגת ע"י אלי פיניש כל שבוע ב"ארץ נהדרת" יש הבדל גדול.



דמותו של הנשיא קצב היא מבין הדמויות הותיקות ביותר ב"ארץ נהדרת", ושלא כמו לובה, אלברט וניסים ורררודריגו, דווקא הוא הצליח לעמוד בפני התהפוכות שעברו על התוכנית. ככל שאר הדמויות, גם כבוד הנשיא עבר הקצנה במוטיבי התנהגותו, כשם שג'ודי היא סנובית נובורישית ושאול מופז הוא שוביניסט מאצ'ואיסט כך מתגלה הנשיא ככסיל, בור ועם הארץ.

עם כל הכבוד ל"ארץ נהדרת", ויש כבוד, צצה השאלה מתי הסאטירה עוברת את הגבול והאם הבדיחה על חשבונו של הנשיא לא מיצתה את עצמה כבר. לא הגיע הזמן שגם הנשיא יעשה כמו עמיתיו לתוכנית, יחזיר את מואיז התוכי ויפרוש?

בעיתון "מעריב" פורסם סקר בו התגלה כי מרבית הציבור לא רואה בעיה עם הצגת דמותו של הנשיא כפי שהיא מוצגת בתוכנית. האם זה אומר שהעם לא חושב שצוחקים על הנשיא או שבעצם נוצרה מעין הסכמה לגבי היות הנשיא דביל עם תוכי על הכתף?

מלבד דמותו של נשיא המדינה, קיימת ב"ארץ נהדרת" דמות רמת מעלה נוספת, ראש הממשלה. במקרה זה מקצין טל פרידמן את מראהו של אריק שרון, כשהוא מציג אותו כאדם שמן שהרצון לאכול הוא הדבר שממלא תמיד את מחשבותיו. השימוש במוטיב זה אינו פוגע במעמדו של ראש הממשלה, כי שרון האמיתי מופיע פעמים רבות לעיני הציבור, מציג את המקור לחיקוי ומוכיח כי אין אמת מאחורי הרעב המוגזם שמוצג ב"ארץ נהדרת", כך שראש הממשלה לא ייפגע בגלל "ארץ נהדרת".

משה קצב, לעומת זאת, שאינו מופיע רבות בתקשורת, מאבד מעט מכבודו בכל פעם שמופיע מערכון בו רואים כיצד נשיא המדינה צריך תרגום מפי אייל קיציס לאחר שהאחרון אמר מילה לועזית ארוכה מדי או כאשר הנשיא תוהה על קיומו או חוסר קיומו של יום שביעי.

במקרים כאלו, קיימת סכנה של ממש לחיסול מעמדו של קצב. בעבר כבר קרו מקרים בהם קברה הביקורת את מושאה. דן מרידור, למשל, איבד רשמית את הסיכוי להצליח בקריירה פוליטית לאחר שב"חרצופים" היטיבו להצמיד לו את "מיצי מיצי מיצי" ובכך קברו לו את הקריירה הפוליטית. באותה צורה עלולות הירידות המתמשכות הללו על קצב להביא לגורל דומה גם עבורו.



גורם נוסף שעלול להכריע כאן את הכף הוא העובדה שדמותו של נשיא המדינה מופיעה בכל תוכנית של "ארץ נהדרת" והופעה זו מתפרשת לכל אורכה. הסיבה לכך היא אלי פיניש עצמו, שלא מגלם מספר גדול של דמויות, כפי שפרידמן עושה. מלבד קוג'ה הגרוזיני אין לפיניש דמויות שמקבלות זמן מסך ולכן אין ברירה אלא להציג את החיקוי שלו לנשיא המדינה בכל פעם מחדש.

האצבע המאשימה לא מופנית כאן כלפי אלי פיניש עצמו, שעושה את עבודתו נאמנה וגם מבצע חיקוי לא רע בכלל של הנשיא. הטענות המופנות כאן הן לכותבים ולמפיקים של "ארץ נהדרת" אשר מסרבים להכיר במיצוי הבדיחה על חשבונו של נשיא המדינה.

נכון, חייבים להודות שאנו חיים בתקופה בה פוליטיקה היא מעטפת חלולה העטופה בפלאשים וניצוצות, והיום ניתן לראות כיצד פוליטיקה מתערבבת בתוכניות בידור כמו אלו של ג'ון סטוארט וקולין קווין, וגם בארץ הפוליטיקה הולכת יד ביד עם הבידור ב"ארץ נהדרת".

כיום נדמה שהפוליטיקה היא לא יותר ממשחק בובות שמתמקד יותר ב"איך אני נראה בטלוויזיה" ולא ב"מה אני יכול לעשות", אבל אין להתעלם מהעובדה שבכל זאת מדובר באדם שניצב במעמד מסוים, ואפילו שהוא אמור להיות פתוח לקבלת ביקורת מן העם, הביקורת במקרה של "ארץ נהדרת" היא כבר בדיחה גסה וחסרת פואנטה ולא ביקורת נוקבת. כי יש ביקורת ויש היטפלות שיטתית הנובעת מהסיבה שיש חלל שצריך למלא. ומה יקרה כש"ארץ נהדרת" תחלוף מן העולם, ואיתה יחלפו גם ה"וואו, שיגעון", "דונט בי הבי, יהודה לוי" וה"'צטערת", האם גם מואיז וה"בהיר ונהיר" יחלפו להם בשקט?

נכון, משה קצב הוא דמות ציבורית שמחויבת בביקורת. ונכון, משה קצב הוא לא הנשיא הכי אטרקטיבי שהיה למדינתנו. ונכון, הוא לא יודע לנגן על פסנתר. אבל הבדיחה ש"ארץ נהדרת" מציגה עליו היא בדיחה חד-פעמית שמתיישנת כמו כל בדיחה אחרת, וגם ממנה צריך כבר להיפרד.