יש לא מעט כישורים מיוחדים שהייתי רוצה שיהיו לי. היכולת להעביר ערוץ בלי לקום מהטלוויזיה (במילים אחרות - מישהו יכול פשוט להחליף לי את הסוללות בשלט?), היכולת להשתיק את הפינצ'ר האידיוט שלי ברגע שהוא מתחיל לנבוח. אם הייתי יכול, הייתי גם רוצה דברים אקזוטיים יותר: ראיית רנטגן, היכולת לעוף, יכולת התאוששות מהירה מתאונות סקי... אבל קריאת שפתיים? את מי זה מעניין? אם בכלל, הייתי רוצה את היכולת להפסיק לשמוע כמה אנשים, ולא להתחיל להקשיב לעוד כמה.

אבל זה העולם הפרטי שלי. בעולם של "סיינפלד", אדם שקורא שפתיים זוכה למעמד לא פחות מכובד מזה של המשיח. בעולם של "סיינפלד", בו החבורה תמיד דוחפת את האף לעניינים שלא באמת שייכים לה, קריאת שפתיים היא לא רק אמצעי שמאפשר לאנשים חרשים להסתדר עם העולם הסובב אותם. קריאת שפתיים היא כוח. הכרת אדם שיודע לקרוא שפתיים, לפי הגדרתו של ג'ורג', היא כמו "להיות חבר של סופרמן".

אבל לא רק בקריאת שפתיים נעסוק היום. נושא השמיעה (או היעדר השמיעה, אם תרצו) הוא הרבה יותר מקיף מזה. הוא מתחיל כשג'רי מנסה לדבר עם אותה קוראת השפתיים המדוברת, אבל לא יודע, כמה חבל, שהיא חרשת. בינתיים, איליין לוקחת טרמפ עם שירות ההסעות של החברה בה היא עובדת, ובניסיון להתחמק משיחות עם הנהג (מסתבר שהנהגים בניו-יורק פטפטניים לא פחות מהנהגים אצלנו בארץ), אומרת שהיא חרשת. לבסוף, בחזרה במגרש הטניס, ג'ורג' מנסה לאכול משהו שנראה כמו גלידה ללא מפית, וזוכה לחשיפה מעט רחבה יותר ממה שהוא היה רוצה לקבל. ככה זה מתחיל.



מכאן והלאה, כל הסיפורים משתבשים ומשתלבים במסורת סיינפלדית טיפוסית. בתור התחלה, הנהג בשירות ההסעות של איליין מגלה שהיא לא באמת חרשת. אף על פי שאיליין היא לא תמיד הטיפוס הכי נחמד ומתחשב שהייתם יכולים לחשוב עליה, כן חשוב לה למנוע מאנשים אחרים לגלות את זה, ולכן היא מציעה לפצות את הנהג ולהביא לו כרטיסים למופע. בצד אחר של העיר, גוון, חברתו של ג'ורג', זורקת אותו, ואין לג'ורג', או לנו, מושג למה היא באמת עושה את זה (אפילו שאנחנו יכולים לשער שלנושא הגלידה יש קשר לעניין).

גוון: זה לא אתה, זה אני.
ג'ורג': את עושה לי את הקטע של "זה לא אתה, זה אני"? אני המצאתי את הקטע הזה! אף אחד לא אומר לי שזה לא אני! אם זה מישהו - זה אני!
גוון: בסדר, ג'ורג', זה אתה.

וקריימר? קריימר רוצה להיות אחד מהנערים האלה שאוספים את כדורי הטניס מהמגרש.

אבל חוץ מקריימר (שחי, כרגיל, בעולם פנטזיה משלו), כל אחד מחברי החבורה טרוד בבעיה אחרת. כשהם מתכנסים יחדיו, הם עושים את זה כדי לדון, ברצינות תהומית, בעוד אחד מהנושאים הטרגיים שמטרידים תכופות את עולמם. והפעם - אם שני בני-זוג שנפרדו מוזמנים למסיבה, למי מגיעה הזכות להגיע למסיבה?

נכון, זאת לא הפעם הראשונה שהארבעה מתכנסים כדי לדון בשאלה טריוויאלית כזו או אחרת, אבל יש משהו הרבה יותר מופגן בצורה שהם עושים את זה הפעם. הם לא סתם יושבים בבית הקפה ודנים בבעיות החיים השונות. הם עוזבים את עיסוקיהם ומתכנסים ליד השולחן כדי לסייע לג'ורג' לדון בבעיה הכבדה שלו. הם לא באמת מגיעים למסקנה, כמובן, אבל המסקנה לעולם לא היתה חשובה כמו הדרך שהם עוברים לפני שהם מגיעים אליה. והדרך הזאת, הפעם, עוברת דרך ג'ורג' המבצע חיקוי מלגלג של איליין, אז למי אכפת?

ג'רי: יש לי דייט עם לורה, שופטת הקו.
ג'ורג: או.
ג'רי: ...אתה רוצה לבוא איתנו?
ג'ורג': ג'רי, בבקשה, זה מאוד נחמד מצדך, אבל... אה... (סוגר את הדלת) לאן אנחנו הולכים?

המפגש ההכרחי בין קווי העלילה של ג'ורג' ושל ג'רי מתרחש, לבסוף, בארוחה המשותפת של ג'רי, ג'ורג' ולורה, שם מגלה ג'ורג' כי לורה היא קוראת שפתיים (אז איך חשבת שהצלחת לדבר איתה עד עכשיו, חכמולוג?) ומיד חושב כיצד לנצל את הכוח הזה לשימושו האישי.



מכאן והלאה, כל הדמויות מתחילות להמטיר שבחים על כישוריה הנהדרים של לורה. ג'ורג' מדבר על היכולת שלו ושל ג'רי "לרתום את הכוח הזה". ניומן מגיע בתחינה ומבקש מג'רי להשאיל לו את לורה. אנחנו לא באמת יודעים שום דבר על לורה. אנחנו לא יודעים מה ג'רי חושב עליה. אנחנו לא יודעים כמעט אף פרט על מערכת היחסים שלהם.

לורה נמצאת בתוך החבורה על תקן של "בחורה חרשת וקוראת שפתיים", ותו לא. זאת לא תהיה הגזמה להגיד שאף על פי שג'רי עושה הצגות לפיהן העובדה שהוא יוצא עם בחורה חרשת היא לא ביג דיל, הוא למעשה משוויץ בה כמו צעצוע חדש שהוא קיבל ליום-הולדת. נקודת השיא, כמובן, תהיה במסיבה אליה ג'ורג' וגוון הוזמנו, בה כישוריה של לורה לראשונה יעזרו לזולת (או לפחות, לג'ורג'). אבל כרגיל, משהו חייב להשתבש, ואת הרמז אליו אנחנו מקבלים כבר באמצע הפרק, כשלורה מתבלבלת בין המילה "שש" ל"סקס" (היי, אפילו בעברית זה נשמע דומה).

נהג שירות ההסעות: אני מצטער, תצטרכו לסלוח לי. אני לא יכול לשמוע כלום. הלכתי לקונצרט רוק בגרדן. המושבים שלי היו ליד הרמקולים. זאת היתה להקת רוק כבד. מטלי-משהו.
קריימר: קה.
נהג: אה?
ג'ורג': מה?
ג'רי: קה.
ג'ורג': אה.

לאחר ספיגה של מעט יחס לא-נעים מצד נהג שירות ההסעות (שבינתיים איבד זמנית את יכולת השמיעה) מגיעה החבורה למסיבה, וההצגה מתחילה. הם מסתדרים במקומות, ולאחר שג'ורג' עושה בפני טוד את ההצגה של "אני בחור מתחשב - בחיים לא אנסה לדחוף את האף למקומות שהם לא ענייני", הם מתחילים לתרגם את השיחה של טוד עם גוון.

והם טועים, כמובן. בלבול אחד בין "לשאוב" ו"לשכב" (לפחות, זו ההברקה שהמתרגמים של ערוץ 3 בחרו בה - במקור הבלבול הוא בין sweep ו-sleep) יוצר את הרושם המוטעה אצל ג'ורג', והוא נאלץ להעמיד פנים שהוא קורא שפתיים בניסיון לצאת ממנו. לורה וקריימר פותחים בהאשמות הדדיות, ג'ורג' חוטף מכה בעיניים, וכל הסיפור נסגר. כמעט.



קו העלילה האחרון שנותר לסגור הוא כשקריימר, הפסיכי החביב עלינו, עובד בתפקיד נער הכדורים במשחק גמר חשוב. שם, התלהבות היתר שלו עולה לו בהתנגשות עם שחקנית הטניס מוניקה סלש, והכל בא על מקומו בשלום.

זה הפרק הראשון אותו כתבה קרול לייפר, כותבת מוכשרת שעוד תהיה אחראית מאוחר יותר ל"ההמפטונים" (הפרק עם ההתכווצות וקריאות "הייתי בבריכה!" של ג'ורג'). אין עודף של דיונים מעמיקים ב"קוראת השפתיים" - מלבד הקטע הבודד והמודגש בו החבורה מתכנסת לדון בשאלת ה"למי יש זכות להגיע למסיבה?", רוב הפרק סובב סביב לורה והכשרון המיוחד שלה. אבל בשורה התחתונה - זה פשוט עובד. גם ללא דיונים מפליגים בבית הקפה, הפרק לא מפסיק להצחיק כמעט לרגע.

מאיפה את מוכרת לי?
מרלי מטלין המשחקת בפרק את לורה, מוכרת לרובנו בזכות תפקיד האורח המתמשך והנפלא שלה אצל אהרון סורקין ב"הבית הלבן", כג'ואי לוקס. מטלין הפכה לחרשת בגיל שנה וחצי, דבר שלא הפריע לה להפוך לשחקנית כבר בגיל 7.



רגע הקסם
התחרות על רגע הקסם מאוד צמודה. סביב המקום הראשון הצטופפו להם בקנאות הרגעים בהם החבורה דנה בשאלה החשובה המוזכרת קודם-לכן, והרגע בו גוון אומרת לג'ורג' ש"אני בטוחה שאתה עושה את זה מצוין" (כשהיא מתכוונת לצורה בה הוא אומר לבחורות "זו לא את, זה אני") וג'ורג' עונה לה "בהחלט. לרוע המזל, לך לא תהיה הזדמנות לראות את זה", לפני שהוא קולט עד כמה הוא התנהג בטיפשות.

אבל במקום הראשון יכול להיות רק רגע אחד. והרגע הזה, הפעם, הוא הרגע בו ג'ורג' וג'רי מנסים לנהל שיחה פרטית במסעדה מול לורה, ונוקטים בשלל טקטיקות משעשעות על מנת להסתיר את תנועת השפתיים שלהם. לאחר מספר דקות של ההצגה הפתטית הזו, לורה עונה לג'רי ב"בטח, אני אעשה את זה", ובכך גורמת להם לקלוט שהם לא רק התנהגו כמו טיפשים - הם לא הרוויחו כלום בתהליך.


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"