הרבה מילים נשפכו על הפרק המיוחד הזה. הרבה. המון. ואז עוד קצת. ובצדק. אני לא מבטיחה שהמילים שלי על הפרק יחדשו לכם משהו, אבל אני אנסה להסביר למה בשבילי הוא אחד מהפרקים הטובים ביותר של העונה ושל הסדרה בכלל.

הרעיון של הפרק אינו מקורי. הוא נעשה כבר לפני כן, אחרי כן ובמקביל בסדרות פנטזיה אחרות. אבל הביצוע, הביצוע הוא הקובע. וכמו תמיד הביצוע ב"באפי" הוא מעל ומעבר לכל דבר אחר ויש בו משהו ייחודי משל עצמו. הוא מביא משהו באפי-י לעניין.

הפרק מתנהל בכמה רמות במקביל. יש בו את העלילה הקבועה והרגילה של הסדרה. מעבר לכך יש בו דיאלוג של הסדרה עם הרעיון של מציאות. ועוד מעבר לכך יש דיאלוג של הסדרה עמנו הצופים ברמה הארס-פואטית. הנושא המרכזי של הפרק הוא השאלה מהי המציאות ואיך מתמודדים עמה. לא רק המציאות הבדיונית של הדמויות בפרק, אלא גם המציאות שלנו כצופים היושבים מולו.

הפרק מתחיל בחיפוש של באפי אחר הטריו. אין להם חשק להתמודד עם באפי, אז הם בורחים, מסתתרים. הם עסוקים בלישון, לשחק ולריב באיזה מרתף שכוח-אל מלא במוניטורים. מתקבלת תחושה שנוצר חיץ כלשהו בין וורן ואנדרו מצד אחד ובין ג’ונתן מהצד השני. הם שמים לב לבאפי המתקרבת רק ברגע האחרון ושולחים נגדה משהו. מסתבר שהמשהו הזה הוא שד, שלצערה של באפי לא אכל כמה חנונים בזמן האחרון, אבל נראה די להוט לעשות לה משהו. נלחמים, השד דוקר את באפי והמציאות משתנה לנו. פתאום אנחנו בבית חולים, באפי לבושה בחליפת משוגעים, שני אחים מנסים להרגיע אותה ודוקרים אותה עם מזרק. הא?! מוסיקת פתיחה.



ואנחנו שוב בסאנידייל. הכל נראה כרגיל. המציאות המוכרת לנו. ווילו עוקבת אחר טארה, מנסה לשפץ את מערכת היחסים השבורה שלה. היא כמעט ניגשת, אבל אז טארה מחבקת בחורה כלשהי והמצב נהייה קשה מדי עבור ווילו. היא בורחת. באפי בעבודה. לא כיף לה שם. ואז, משתנה המציאות ולרגע באפי שוב בבית החולים. מה קורה פה?!

ווילו ובאפי נמצאות בבית. הן דואגות לזאנדר. הוא ברח ממערכת היחסים שלו. והוא חוזר. הוא מסביר שהיה לו קשה מדי, הוא לא הצליח להתמודד ועכשיו הוא מתחרט. איפה אניה? עזבה, היה לה קשה. "פישלתי בגדול", "היי, כולנו מפשלים" באפי עונה לו, בנבואה שתגשים את עצמה מאוחר יותר בפרק.

באפי מפטרלת בבית הקברות. היא נתקלת בספייק. ספייק ברח מהחתונה עוד לפני זאנדר מבלי לדעת מה קרה, ובאפי מעדכנת אותו. הם חולקים רגע, אבל הסקוביס מופיעים ומתחיל וויכוח בין זאנדר לספייק. זה קשה לבאפי, היא סובלת, אבל החבר'ה עסוקים מדי בלריב והיא חוזרת לבית החולים. הרופא מסביר לבאפי ולנו מה קורה פה: זו היא, למעשה, המציאות. באפי היתה בביה"ח במשך שש השנים האחרונות. סאנידייל היא לא אמיתית. הא?! באפי מבולבלת וכך גם אנחנו.

ווילו וזאנדר סוף סוף שמים לב שמשהו לא בסדר, אבל באפי לא איתם. היא בביה"ח ומלבד הרופא נמצאים איתה שם גם ג'ויס, שמופיעה ומברכת אותה על שובה הביתה, וכדי לתת לכל המצב תחושה רצינית של אמינות, גם האנק שם, מגולם ע"י אותו שחקן שעשה זאת אי-שם בעונה הראשונה והשנייה. לבאפי קשה עם כל זה, היא מתחילה לבכות. "תישארי איתנו" מבקשת ג'ויס, אבל באפי חוזרת לסאנידייל, חזרה לחברים הדואגים והמטפלים שלה.

"ואז זה היה כאילו שאני, לא, זה לא היה כאילו, אני הייתי במוסד והיו שם רופאים ואחיות ועוד מטופלים. הם אמרו לי שאני חולה, משוגעת אני מניחה, ושסאנידייל וכל זה... שום דבר מזה... זה לא אמיתי". "נו באמת, זה מגוחך! את חושבת שזה לא אמיתי רק בגלל הערפדים והשדים ושדות הנקמה לשעבר והאחות שהיתה כדור אנרגיה הורס יקומים?" שאלה מצוינת...

ווילו מציעה מחקר והסקוביס מתחילים לדסקס דרכי פעולה, כפי שסקוביס תמיד עושים. מחקר? שדים? כדורי אנרגיה? מי צריך את זה? בטח לא כשיש אמא ואבא יחד במציאות אחרת.



דרך הרופא, ממשיכים באפי, ההורים ואנחנו לקבל הסברים. באפי סובלת מסכיזופרניה. יש לה הזיות. וההזיות הללו הן בעצם תיאור של הסדרה. בראשה, באפי היא גיבורה עם כוחות-על. קוטלת. היא נמצאת במרכזו של עולם פנטסטי והיא מוקפת בחברים, שגם להם כוחות שונים ומשונים. הם נלחמים בכל מיני אויבים, חלקם דמיוניים, חלקם מושרשים במיתולוגיה. ובכל פעם שאנחנו חושבים שנפטרנו מהם, מגיע אחד עוד יותר חזק. בהחלט נשמע מוכר.

גם לבאפי משהו מכל זה מצלצל מוכר והיא קולטת - וורן וג'ונתן! הם עשו לה את זה! אבל הרופא מסרב לתת לה לעבור מציאות. הוא מזכיר משפחה ובאפי נזכרת בדון. דון היא האחות שבאפי הכניסה פתאום ושינתה את כל ההיסטוריה של הפנטסיה. והדברים לא מסתדרים יותר, נכון? כל הדמויות שפעם היוו מקור לנחמה כבר לא כל כך מנחמות אותה ואותנו. הכל מתפרק. העונה הזו קשה לנו, ויוצרי הסדרה מכירים בכך, ומזמינים אותנו להביט על הכל ממרחק. הם גם מסבירים לנו מה מיוחד ברשע העונתי של העונה הזו. פעם היו נבלים גרנדיוזיים. אבל עכשיו? עכשיו אלו רק תלמידים שלמדו עם באפי בתיכון. לא אלים ולא מפלצות. רק שלושה אנשים עלובים שאוהבים לשחק במשחקים.

שלושה אנשים עלובים שבינתיים גורמים לבאפי יותר צרות מכל האלים והמפלצות. למה? כי הם אנשים. הם נראים פחות מאיימים ואנו נוטים לזלזל בהם. אבל בינתיים הם שינו לנו את כל תפיסת המציאות.

במעבר חד אנו עוזבים את המבט החיצוני המשקיף שלנו וצוללים שוב לתוך הסיפור. אותם שלושה אנשים עלובים נמצאים במרתף שלהם. וורן ואנדרו מסתירים דברים מג'ונתן ותחושת החיץ הולכת וגוברת. הם גם מתכננים איזה פעילות לא ברורה.

והגיבורה שלנו נמצאת אף היא במציאות הזו, אך מתקשה לוותר על המציאות האחרת. היא בוהה בתמונה שלה כילדה עם שני הוריה. ווילו מגיעה ומכריזה שהיא מצאה את השד. הוא תואם בדיוק לכל מה שבאפי תיארה ויש לו נוגדן לרעל. כמה נוח. באפי מסבירה שהיא מרגישה אבודה. הרגישה כך עוד לפני הגעת השד. היא מנותקת ולא מצליחה להתנער מזה וכשווילו מבהירה לה שהיא לא נמצאת במוסד ושהיא מעולם לא היתה במוסד באפי משנה לנו את ההיסטוריה. היא כן היתה במוסד.

היא מספרת שבהתחלה, כשהיא רק התחילה עם כל סיפור הערפדים הזה, היא סיפרה להורים שלה והם שלחו אותה למרפאה. היא הפסיקה לדבר על ערפדים ושיחררו אותה. ההורים שלה שכחו. אבל אולי לא שיחררו אותה? אולי היא עדיין שם? "את לא! זה היה בעבר, את צריכה לסמוך עלי".

זה היה בעבר? באמת? לא עד כמה שלנו ידוע. מעולם לא ראינו סימן לכך בסדרה. בכמה הזדמנויות בעבר זרקה באפי לג'ויס כמה מילים על ערפדים ועל התפקיד שלה. ב-Killed by Death למשל, כשהיא תחת השפעת החום, או ב-The Witch כשהיא תחת השפעת הכישוף של איימי. ג'ויס מעולם לא הפגינה סימנים שהיא שמעה טענות שכאלו בעבר. ואם עוד אפשר היה להחליק על המקרים הללו אי אפשר ליישב את הסיפור של באפי עם הגילוי של באפי לג'ויס ב-Becoming. בפרק הזה התנהגה ג'ויס כמי ששומעת את הסיפור בפעם הראשונה ולא אומרת משהו בסגנון של "אבל כבר דיברנו על זה, שלחנו אותך לטיפול!". הסיפור של באפי לא מסתדר עם ההיסטוריה של הסדרה. בדיוק כמו דון. הדברים מתפרקים, לא מסתדרים. באפי משנה את המציאות על מנת להתאים אותה למה שקורה. אבל אנחנו נסמוך על ווילו ועל הכותבים ונמשיך הלאה עם הסיפור.

ספייק וזאנדר עושים את מה שצריך לעשות וצדים את השד. תוך כדי מרדף ספייק מקטר. הוא חושב שכל הסיפור החדש הזה דווקא מסביר כמה דברים. הם כולם רק דמויות בראשה של באפי ובגלל זה יש לו צ'יפ בראש והוא עבד סקס בשבילה. כן, זו מציאות הרבה יותר טובה. הוא מציע את אותו פתרון גם לזאנדר - אולי במציאות אחרת הוא לא עזב את אניה בחתונה. "אני שיניתי את המציאות שלו..." מגיב זאנדר. הוא מתייחס לשד כמובן. הם תפסו אותו.

בזמן הזה מטפלת דון באחותה. "אני אמורה להיות יותר גבוהה ממך" באפי אומרת לה. הדברים לא מסתדרים לה והיא חוזרת על דברי הרופא "הכל מתפרק". היא מתעקשת שהן צריכות לשנות את הדברים, לדאוג שיהיה טוב יותר. היא נכנסת לעימות עם דון בקשר למטלות וזה יותר מדי בשבילה. היא חוזרת לביה"ח. "אין לי אחות" היא אומרת ומנסה להיאחז בהסבר המוכר לה - הנזירים עשו אותה. אבל ג'ויס והאנק מתעקשים - דון לא קיימת. הם רק רוצים לקחת אותה הביתה ולטפל בה. במציאות הסאנידיילית דון נפגעת. במציאות האידיאלית של באפי היא בכלל לא קיימת. מה שדון לא מבינה זה שאף אחת מהדמויות החשובות לבאפי בסאנידייל לא קיימת באותה מציאות. דון שומעת רק חצי שיחה והיא אינה מודעת לכך, שדווקא בה מנסה באפי להיאחז יותר מבכל אחד אחר.



בינתיים מטפלים הסקוביס יחד עם ספייק בשד ו-ווילו מצליחה, בדרך הקשה וללא קסם, ליצור נוגדן. באפי מציינת שווילו תמיד מצליחה לעזור ומודה לה, אבל היא לא מעריכה את הדאגה של ספייק ומסלקת אותו. ספייק מגיב בדרך האופיינית לו ואומר בדיוק את מה שהוא חושב. הוא אומר את הדברים כמות שהם, בתוספת הטוויסט הספייקי הייחודי שלו. לדבריו, באפי לא נמשכת לחשיכה, כפי שהוא סבר, אלא מכורה לאומללות. קדושה מעונה. היא לא מספרת לחברים שלה על מה שהיה לו איתה כי אז - חס וחלילה - היא תהיה מאושרת. או שהם יבינו, או שהם יסלקו אותה והיא תהיה איתו. אבל היא מתוסבכת מדי בשביל זה. "תני לעצמך לחיות ותפסיקי עם הטריפ הזה של הגיבורות". בינינו - מי לא רצה לומר זאת לבאפי בשלב זה או אחר?

אבל ספייק מעולם לא ידע מתי לסתום את הפה והוא ממשיך עם משפט אחד מאוד מיותר. הוא מאיים לגלות את הסוד שלהם אם היא לא תגלה בעצמה, ומסתלק. זה הקש ששובר את גב הקוטלת. כל זה כבר הרבה יותר מדי בשבילה והיא מקבלת החלטה - היא רוצה את המציאות של ביה"ח. היא בורחת, בדיוק כפי שברחה לאחר שהרגה את אנג'ל. הבריחה הפעם היא למציאות האלטרנטיבית ולא ל-LA. "אני רוצה להיות בריאה" היא אומרת לרופא, "מה אני צריכה לעשות?". היא צריכה להיפטר מהחברים שלה.

כפי שספייק כבר הסביר לה ב-Fool for Love, החברים הם הדבר שקושר את באפי לעולם הזה. הם ודון. אלא שהמילה שהרופא משתמש בה עכשיו היא "אשליה" ולא "עולם". בגרסה שלו, הם לא החברים שלה באמת. בקיץ שעבר למשל, כשהיה לבאפי רגע של צלילות, הם אלו שמשכו אותה חזרה פנימה אל אותה אשליה. שוב מייצגים הרופא וההורים של באפי את הרובד הארס-פואטי של הפרק ומסבירים לנו שבאפי הרי מתה במקום הדמיוני ההוא, זכתה סוף סוף לשלווה, ומי שהחזיר אותה לחיים היו החברים שלה. מה זה אומר עליהם כחברים? האם הם התנהגו באופן חברי, או שאולי הם היו אנוכיים?

באפי משתכנעת שעליה לעשות את מה שצריך כדי להיפטר מאותה מציאות לא נוחה ואת שני החברים שלה שדואגים לה היא כופתת במרתף. עכשיו היא צריכה לטפל בדון. היא מסבירה לדון את התוכנית שלה - כדי להבריא, אין לה ברירה אלא לשים אותם במרתף. היא מנהלת דיאלוג עם דון אבל בעצם מנהלת דיאלוג עם עצמה, משכנעת את עצמה בצדקתה. דון מנסה לשכנע אותה שהיא אמיתית, שזו המציאות, וביה"ח הוא זה שלא אמיתי. אבל באפי מסרבת להשתכנע. היא מעדיפה את הגרסה של הוריה. "מה יותר אמיתי? נערה חולה במוסד או סופר-בחורה שנבחרה ללחום בשדים ולהציל את העולם? זה מגוחך. נערה ששוכבת עם ערפד שהיא שונאת. כן, זה הגיוני..." ועם דברים אלו היא משתלטת על דון.



עכשיו מגיע החלק הקשה... היא לא יכולה להרוג אותם. "תעשי את זה קל לעצמך" - וכמו בכל שאר הפרק זה מה שהיא עושה - היא משלחת בהם את השד ובורחת לפינה - הן במציאות-סאנידייל והן במציאות-ביה"ח. טארה מגיעה בדיוק בזמן ומנסה לעזור. ג'ויס, בהיפוך מדון, מנסה לשכנע אותה שמציאות סאנידייל לא קיימת ומה שקורה שם לא אמיתי. ככה יהיה לבאפי יותר קל לקבל את מעשיה. שיחת העידוד הזו מתנהלת על רקע המאבק בין החבר'ה לשד ובשלב הזה שני היקומים מתערבבים וכבר קשה להבחין ביניהם. האירועים מתמזגים זה בזה.

"אני מאמינה בך. את שורדת. את יכולה לעשות זאת. הילחמי בזה. את טובה מכדי להיכנע... תהיי חזקה, מותק. אני יודעת שאת מפחדת ושהעולם מרגיש כמו מקום קשה לפעמים. אבל יש לך אנשים שאוהבים אותך. אבא שלך ואני, יש לנו את כל האמון שבעולם בך. אנחנו תמיד נהייה איתך. יש בך עולם של חוזק בליבך, אני יודעת. את רק צריכה למצוא אותו שוב. האמיני בעצמך".

כבר לא ברור לנו למה ג'ויס מתכוונת. האם היא מנסה לשכנע את באפי שהיא שייכת לעולם ביה"ח? או אולי זו באפי שמנסה לשכנע את עצמה לחזור לעולם סאנידייל ונעזרת באמה? ואולי אלו בכלל הכותבים שמוסרים לנו שהם יודעים שהעונה הזו קשה לנו, אבל הם מאמינים בנו. אנחנו יכולים לעמוד בזה. ואולי זה הכל יחד.

בכל מקרה, מילותיה של ג'ויס משפיעות. "את צודקת. תודה. להתראות". באפי מצאה שוב את הכוח שלה, כפי שהיא תמיד עושה, והיא בוחרת לא לברוח. היא חוזרת לסאנידייל, על כל קשייה, והורגת את השד. היא מתנצלת בפני האנשים הקרובים לה ומתעקשת לקבל את הנוגדן הפעם. ווילו מבטיחה לטפל בה והכל שב על מקומו בשלום. האומנם?

בעולם ביה"ח באפי יושבת מנותקת לחלוטין והרופא מכריז שהם איבדו אותה כשג'ויס והאנק מתאבלים. המצלמה מתרחקת ולוקחת אותנו החוצה להשקיף על הקורה בחדר מבעד לחלון הדלת, להזכיר לנו שאנו כאן על תקן צופים בלבד. מוסיקת סיום.

וכך מסתיים הפרק באופן שהוא לא חד משמעי. שתי אופציות יש לפירוש סצינת הסיום שלו. האחת היא שהמציאות של ביה"ח היא המציאות האמיתית. ברגע שבאפי בחרה בסאנידייל היא בחרה בעצם בהזיה, בעוד בעולם האמיתי היא בחורה בקומה, שהוריה איבדו אותה לנצח. סאנידייל היא באמת לא מקום אמיתי וכל מה שקרה בסדרה בשש השנים האחרונות הוא רק אשליה. זה לא אמיתי.



הפרשנות השנייה היא, שאנחנו רואים הזיה אחרונה של באפי. היא הרי עוד לא קיבלה את הנוגדן, אבל היא כבר התגברה על האשליה, ולכן, גם כשהיא נמצאת בתוכה היא בוחרת לראות את עצמה כלא-קיימת שם. היא מבינה שזו לא המציאות האמיתית ובוחרת לראות את עצמה בקומה ונפרדת. איבדתם אותי, אני שייכת לסאנידייל.

הבחירה בפרשנות תלויה בצופה. הכותבים לא עושים לנו חיים קלים - לא מתכוונים להגיד לכם במה לבחור ואיך לראות את הדברים. בדיוק כמו בכל שאר הפרק הם מנהלים איתנו דיאלוג ומבהירים לנו שאכן, העונה הזו לא קלה לעיכול, אבל אנחנו צריכים להתמודד ולא לברוח. אנחנו חזקים מספיק בשביל זה. השאלה איזו מציאות היא המציאות האמיתית תלויה בנו. אני באופן אישי מעדיפה את הפרשנות השנייה. זו שמראה שבאפי, בניגוד להתנהגות שלה ושל אחרים במהלך הפרק והעונה, לא בורחת. היא בוחרת להתמודד עם המציאות.

ואפשר גם לראות את הדברים מנקודת מבט שלישית. הפעם השאלה היא לא מהי המציאות, אלא מהי מציאות. האם יש דבר כזה מציאות אובייקטיבית? האם באמת יש מציאות אחת שהיא אמיתית ומציאות אחת של דמיון? אולי המציאות היא זו שאנחנו בוחרים לראות כמציאות? ברגע שבחרנו פרשנות ובאפי בחרה מציאות, אותה מציאות קמה לתחייה והיא אמיתית בשבילנו. ואם היא אמיתית בשבילנו איך היא יכולה להיות לא אמיתית? והסדרה עצמה? מציאות או דמיון או שזה בעצם לא משנה? הכל תלוי בבחירה שלנו. כשאנו בתוך הסדרה, בתוך הסיפור, זוהי המציאות וכשאנו מסתכלים עליה מבחוץ זה רק סיפור.

ויש עוד נקודות השקפה ועוד רעיונות. וזה ייחודו של הפרק. הוא משאיר אותנו עם סימני שאלה ומכריח אותנו לחשוב על הדברים. הוא קידם את העלילה, העלה שאלות חשובות באשר למציאות, הסביר לנו מה קורה בעונה הזו ומה הציפיות מאיתנו כצופים ומהכותבים ככותבים ובסוף גורם לנו להרהר על משמעות הדברים. כל פרק עושה את הדברים הללו ברמה זו או אחרת, אבל הפרק הזה כולו מוקדש למטרה הזו והוא עושה זאת באופן יוצא מן הכלל. וכל זה מכותב ראשון וחד-פעמי בשם דייגו גוטיירז.