לפני שנים רבות, בתום מסע מפרך של חמישים דקות במעלה גבעת מאצ'ו-מאצ'ו, הגעתי יגע ועייף למערתו של "האינדיאני מגבעת מאצ'ו-מאצ'ו" (כן, אף אדם לא ידע את שמו האמיתי, ואני חושד שגם הוא לא).
"כנס, רודף-ידע!" שמעתי קול מהדהד ממעמקי המערה - שאולי לא היתה עמוקה מדי, כי בתום הליכה של עשרים מטר מצאתי את עצמי עומד מולו.
הגעתי אמנם כדי לקבל ממיטב החוכמה הניו-אייג'ית, ואולי איזו שאכטה או שתיים, אבל כאשר התיישבתי לא יכולתי להתאפק:
"איך ידעת שאני כאן?"
האינדיאני הצביע על מצלמת וידיאו שעל התקרה, וכאשר עקבו עיני אחר החוטים שהיו מחוברים אליה, הן נחו לבסוף על שולחן מחשב מאובזר לעומסה.
"זה רק פנטיום 3" התנצל האינדיאני, "בכל-זאת צריך שדברים ייראו עתיקי-יומין כאן. החוכמה הזו באה לך בחינם, אם ברצונך לשמוע חוכמה אמיתית, כדאי שתתחיל לשפוך את הפזוס".
בנקודה הזו שקלתי לעזוב. הרי האינדיאנית מגבעת מזלטוב-מאיה היתה כמרחק שעתיים מכאן. אבל הייתי עייף, ובירור קצר העלה שהשאכטה כלולה במחיר. אז שילמתי.
"ובכן" אמר האינדיאני, "החוכמה שאני עומד לספר לך היא חוכמה על מספרי חוכמות, סיפור על מספרי-סיפורים".
"אוי, זה אחד מהדברים הפוסט-מודרניסטיים האלה" אמרתי באכזבה מסוימת.
"שתוק ותן לי להמשיך. מאז ומעולם, טוו מספרי ספורים לסיפוריהם את הדמות של האינדיאני המסומם. לא בהכרח מדובר באינדיאני באמת, או במסומם: מדובר באדם מבריק, בא בימים, או פשוט עם תצרוכת יומית מפוקפקת, שגיבורנו בא אליו בחיפוש אחר ידע. זאת, כמובן, לא ללא מחיר: ראשית, האינדיאני עצמו היה בדרך-כלל אדם עם איזושהי מוגבלות קשה מאוד, אחרת הוא-הוא היה גיבור הסיפור: בדרך כלל, הוא היה עיוור, גוסס, מת, או פשוט סתם מסומם עד ללא-הכרה. מה שלרוב גם הוביל אותו להתאכזר לגיבורנו ולתת לו את החוכמה בצורה שגם מסוממים ממנו לא היו יודעים לפענחה. וכך לא היו יוצאים לא האינדיאני ולא הגיבור נשכרים. כמו בסדרה הזו שלכם, 'תיקים באפילה'".
"אתה רואה טלוויזיה?" השתוממתי.
"לא, אבל אני יועץ תוכניות של רשת פוקס".

ג'וני סמית' התנגש עם מכוניתו במשאית ונכנס לתרדמת למשך שש שנים. במהלכן הוא איבד את אמו לטובת העולם הבא, את ארוסתו ואת המשפחה שבדרך לטובת אדם אחר, את היכולת ללכת על רגליו ללא סיועו של מקל, ואת ההזדמנות לראות מה עלה בגורלם של מאלדר וסקאלי ביחד עם יתר אמריקה (אל דאגה, הוא יתפוס את השידורים החוזרים). בתמורה הוא קיבל את היכולת לראות את העתיד, את העבר, ולעיתים אף את העולם הפנימי, של האנשים והחפצים בהם הוא נוגע, באמצעות "האזור המת" של המוח שלו (שיבוש של הרעיון מספרו המקורי של סטיבן קינג, עליו מבוססת הסדרה - בספר, "האזור המת" הוא מה שג'וני אינו מסוגל לראות). במהלך הסדרה נתקל ג'וני באנשים הזקוקים לעזרתו, במאורעות שרק הוא רואה את תוצאותיהם הרות-האסון, ובסיטואציות מורכבות אחרות אותן הוא מנסה לנטרל בעזרת כישוריו. כל אלה לא באים ללא חומות של סקפטיות מצד אחד, ותופעות הערצה הגובלות בפנאטיות מצד אחר.



"האזור המת", מבית היוצר של מייקל פילר (אקס "מסע-בין"), היא אחת מחלוצות הטרנד הנוכחי של סדרות "פנטזיה-לייט" שצצות על מסכינו. במקום להשליך את גיבוריהן לסיטואציה פנטסטית לחלוטין, או לברוא עולם שהוא מיזוג של הפנטסטי והריאליסטי, מכניסות הסדרות האלה לעולם המציאות אלמנט פנטסטי בודד. סדרה כזו, כך מאמינים מנהלי הרשתות, תאפשר גם לקהל הסולד מפנטזיה בדרך-כלל להתחבר לסדרה, ואת חובבי הז'אנר? כבר ממילא נאסוף בסיבוב.

ובינתיים, בשקט בשקט, נכנסת "האזור המת" ביוני הקרוב לעונתה השלישית ברשת הכבלים USA, אולי ללא קהל המיינסטרים, אבל בהחלט עם נתוני רייטינג מפתיעים לסדרת כבלים, במיוחד בפלח הנשים בגילאי 18-49.

קשה, אם כך, להתווכח עם הקביעה שהנכס העיקרי של הסדרה הוא אנתוני מייקל הול ("מועדון ארוחת הבוקר"), המגלם את ג'וני. הול, שגם מפיק את הסדרה ("זו לא סדרת פנטזיה", כך הול), עושה עבודה מצוינת בתור הג'ו הממוצע שנחתו עליו כל צרות איוב, ביחד עם יכולת על-טבעית שאיננה בדיוק ברכה. היא מציבה את ג'וני מול החלטות מוסריות קשות עד בלתי-אפשריות, מעמתת אותו עם אנשים לא סימפטיים בלשון המעטה, וגרוע מכך - עם מה שהולך בתוך הראש שלהם. הול נדרש גם מפעם לפעם לגלם את הדמויות הללו, מה שהוא עושה באופן מרשים ולעיתים אף מצמרר. אין בכך לומר ש"האזור" היא "מילניום" - זו האחרונה עונה כנראה על ההגדרה של סדרת אימה יותר מאשר "האזור" אי פעם תענה - רוב הפרקים ב"אזור" מסתיימים בסגירות למאורעות שבהם (לפי הצהרותיהם של בכירים ברשת USA ניכר כי אין להם אהדה להמשכיות). אך גם סגירות זו אינה תמיד אופטימית, והדמויות נעשות אומללות ואפלות מפרק לפרק. במיוחד ג'וני, מצד אחד אדם חם שכמה לקשר ולחייו הקודמים שאבדו לו, ומצד שני ציניקן המנסה לבודד את עצמו מעולם תקשורתי שעשוי לקרוע אותו לגזרים.

בתווך עומדים חבריו, או אם תרצו, הסייד-קיקס: שרה (ניקול דה בואר, "חלל עמוק 9"), ארוסתו לשעבר של ג'וני, לה יש עדיין רגשות כלפיו. בעלה, וולט, שבאופן נוח למדי הוא השריף המקומי של המחוז בו הם מתגוררים, מוצא את עצמו מסתייע בג'וני והם נהפכים לחברים, גם אם מתחת לפני השטח שוררים בינם פחד וקנאה. בסדרה אחרת היה ברוס - התרפיסט-הניו-אייג'י של ג'וני - חצי מצמד שחור-לבן, אבל כאן הוא בסך הכל על תקן "החבר הטוב", שמסייע לג'וני ומשמש עבורו מצפן מוסרי לעת-הצורך. דיינה היא הביץ' העיתונאית עם לב הזהב, שנוטה לומר את הדברים שאחרים לא - מעין שילוב של אניה ולויס ליין. לבסוף ישנו הכומר פארדי, מנהל אוניברסיטה דתית שהוקמה בכספי אמו של ג'וני, ועתה גם האפוטרופוס שלו, שספק באמת רואה עצמו כדמות אב לג'וני, ספק מנסה לנצלו לצרכיו.



בדמויות המשנה טמונה אולי חולשה מסוימת של הסדרה - אם כי הדיאלוגים כתובים היטב והדמויות אינן בלתי-מעניינות, ניכר די מהר כי זוהי אינה סדרה אנסמבל, וכי ג'וני מקבל זמן מסך גדול בהרבה מיתר הדמויות בסדרה. מי שמצפה למצוא כאן ווילו רוזנברג עשוי להתאכזב - הסדרה קמה ונופלת על דמותו של ג'וני סמית'. ספציפית, ניכר כי ברוס ודיינה קיבלו את הקש הקצר, וגם פרקים שלכאורה עוסקים בהם רק חושפים את הבסיס הרעוע-ממילא של הדמויות.

אבל רוב הזמן הסדרה מתמקדת בג'וני, וב"אזור", אותו אלמנט-פנטסטי-בודד. בתור אלמנט בודד, הוא טומן בחובו פוטנציאל עלילתי די גדול: בחזיונותיו, חוזר ג'וני לעבר במוחם של קשישים, מטייל בתת המודע של עצמו ושל אחרים, מוצא עצמו בשמי ארה"ב, במיטה עם זרים (וגרוע מכך), ואפילו נפגש עם אינדיאנים-מסוממים-עמיתים. בינתיים, הוא צופה בחרדה (ובאובססיה כפייתית מסוימת) עת מריע הציבור לגרג סטילסון, פוליטיקאי מושחת שרץ לסנאט (שון פטריק פלנרי, "אינדיאנה ג'ונס הצעיר"), שג'וני הוא היחיד שיודע למה הוא מסוגל. עלילה מתמשכת זו, שאינה מתחילה עם תחילת הסדרה, היא אמנם רק אחת מני סיבות רבות לצפות בה (וכנראה נמצאת שם על אפם ועל חמתם של מנהלי הרשת), אבל סיפקה בינתיים כמה מרגעי השיא שלה. (אם להאמין לערוץ 3, לא נצטרך גם לחכות לה זמן רב - שתי העונות ששודרו כבר בחו"ל ישודרו כאן ברצף).

כמו "ג'רמיה", "סמולוויל", ו"תיקים" בתחילתה, "האזור" מצולמת בוונקובר שבקנדה במטרה לחסוך עלויות הפקה. בניגוד ל"ג'רמיה", הסדרה אינה מתהדרת לרוב בצילומי חוץ מרשימים (המפיקים מתרצים את זה במזל נאחס שגורר מזג-אוויר בלתי אפשרי), אבל זה לא ממש חסר - ניידות-יתר של ג'וני במציאות ממילא לא תצטייר כאמינה מדי (והסדרה לא נותנת לנו לשכוח את זה), ואין זה בלתי-סביר שהסודות שאנשים מסתירים יתרחשו בחדרי חדרים. עם זאת, כאשר הסדרה כן פונה לצילומי חוץ התוצאה מרשימה במיוחד, על אף ואולי בגלל ההיעזרות באפקטים מיוחדים לחפות על החוסר בתקציב.

אפקטים מיוחדים משמשים גם ליצירת חלק מהחזיונות של ג'וני, שלעיתים מזכירים טריפ פסיכדלי (אחד הפרקים עוסק במישרין בהשוואה הזו), ולעיתים הם מציאותיים להחריד. המוסיקה המלווה את הסדרה לא תמיד אחידה ברמתה, אבל לסדרה יש נעימת פתיחה מצוינת, המלווה גם היא בקליפ פסיכדלי-משהו, ויחד הן מהוות את הפתיחה המוצלחת ביותר לסדרת טלוויזיה בזיכרוני הטרי (כן, יותר מזו של "עמוק באדמה").



"האזור המת" היא סתירה פנימית. הגיבור שלה הוא הג'ו הממוצע והאינדיאני המסומם, גיבור פעולה עם נכות. היא סדרה עם המשכיות ברשת שלא מאמינה בהמשכיות. היא סדרת פנטזיה שכוכבה הראשי אינו רואה בה ככזאת. לא משנה איך תגדירו אותה, "האזור המת" היא אחד הדברים הכי מוצלחים בטלוויזיה האמריקאית, ועכשיו גם אצלנו.

"אז כפי שאמרתי, בתור מכשיר עלילה, האינדיאני המסומם היה בעייתי מאוד. מה שעוד לא הבינו מספרי-הסיפורים, הוא שאנשים לא בהכרח אוהבים לשמוע על אותו אינדיאני-מסומם. מעבר ללעיסות השימוש בדמות כזו, הזכיר להם האינדיאני את ההורה שבסמכותו מרו, או את התלמיד מהשולחן ליד שתמיד הוציא ציונים יותר טובים. וכך חיו להם בקונפליקט מתמיד האינדיאני המסומם והגיבור המטומטם, ומהעבר השני השומע האסקפיסטי והמספר המנייריסטי".
"רגע, זה הכל?"
"זה הכל".
"מ'זתומרת? איפה החוכמה כאן? מה, והגיבור והאינדיאני המסומם לא יכולים להיות בנאדם אחד? לצורך העניין - אני לא יכול להיות יותר כמוך?"
"חביבי" אמר האינדיאני עת שהוא לוקח את השאכטה האחרונה, "לא כדאי לך, העישון מזיק לבריאות".






"האזור המת" (או בשמה ע"פ ערוץ 3 "החצי האפל"), מוצאי שבת, 22:45, ערוץ 3.