לפני שבועיים פרסמתי "יאדה יאדה" במסך המפוצל, וטענתי שגברים הם חזירים. מאז עבר קצת זמן, שודרו מספר פרקים של סיינפלד, ג'רי חיטט באף, וגילינו שגם לנשים לא חסר. לפעמים, מסתבר, הן יכולות להיות שטחיות בצורה מעוררת-השתאות.

"השתל" הוא פרק שצועק בתגובה "נחשו מה - גם אנחנו יכולים".

הבחורה התורנית של ג'רי בפרק הזה היא סדרה, המגולמת ע"י הגברת טרי האצ'ר, חודשים בודדים בטרם זו התחילה לשחק את לויס ליין בסדרה "לויס וקלארק". אם הפרק היה זז עונה אחת קדימה, סביר להניח שהיינו זוכים כאן ליותר מקריצה עבה לאהדת סופרמן של ג'רי, אבל באמת שאי אפשר לקבל הכל בחיים. כך או כך, סדרה זוכה להערצתו הבלתי-נדלית של ג'רי עקב החזה המושלם שלה. הם יוצאים פעם אחת, הכל נראה מבטיח, ואז איליין חייבת להרוס הכל במשפט אחד: "אתה יודע... הם מזוייפים".

ג'רי: "למה שאני אהיה איש של רגליים? אני לא צריך רגליים. יש לי רגליים!"

כאן, ג'רי מגלה עד כמה שטחי הוא מסוגל באמת להיות. מסתבר שלא רק שיש לו דרישות בלתי-אפשריות מהבחורות שאיתן הוא יוצא, הוא גם דורש מהן להיות מושלמות מלידה, ללא שיפוצים. שיפוץ כזה, מסתבר, הוא כל העילה הדרושה לכך שהוא יזרוק אותן. אבל יש עוד קצת זמן עד שהרגע הזה יגיע, קודם כל, צריך לוודא האם איליין באמת יודעת על מה היא מדברת. וג'רי, חסר כל אמות מוסר אנושיות, שולח אותה לברר את זה, בסאונה.



הפרק הזה סובב כמעט בלעדית סביב ג'רי ואיליין. מרבית זמן המסך מוקדש לסיפור של סדרה, וזה חבל, כי שני הסיפורים האחרים שמתרחשים במקביל באותו הפרק הם פשוט נהדרים. קריימר, בהופעות של מספר שניות בכל פעם, משוכנע כי אחד האנשים במועדון הבריאות הוא סלמאן רושדי, סופר שנידון למוות ע"י המנהיג הרוחני האירני בשנת 1989. בינתיים, ג'ורג' (בהופעה קצת יותר משמעותית) לא מצליח להתקדם לשום מקום עם החברה שלו. הסיבה לכך, לטענת ג'רי, היא שהיא תמיד מתיישבת לשמאלו, מה שמצריך אותו "לעשות מהלך" עם יד ימין (בנות, אל תתנו לג'רי להטעות אתכם - אנחנו לא כל כך בררנים בעולם האמיתי).

אבל את המרכז של הפרק, כאמור, תופסת סדרה, על כל חלקיה. האינטרקציה שלה עם ג'רי מאוד מוגבלת, מלבד כמה משפטים בתחילת הפרק ובסוף הפרק. את כל הבירורים שלו, עושה ג'רי דרך איליין, שמציצה בגופה הערום של סדרה בסאונה ומגיעה למסקנה ש... כן, הם מזוייפים.

[הטלפון מצלצל]
בטסי: "אבל ג'ורג', מה אם זה מקרה חירום?"
ג'ורג': "בכל העולם כרגע, יש אולי שלושה מקרי חירום. למה את חושבת שמכל העולם, את תהיי אחד מהמקרים האלה?"
[בטסי עונה לטלפון]
בטסי: "הלו? מה? ... אוי, אלוהים!".
ג'ורג': "בסדר, אולי ארבעה".

בשעה שג'רי זורק את סדרה בתירוץ נהדר (הוא חוזר אל חברתו הקודמת, שהיא חולה בנפשה), ג'ורג' מתעסק עם נושאים כבדים הרבה יותר: הוא לא זכה לסטטוס של חבר. הוא רוצה לזכות בסטטוס של חבר, אבל נראה שהפגישות ה"רגילות" שלו לא מובילות אותו לשום מקום. הוא זקוק לעזרה מיוחדת. משהו מגבוה. כמו המוות של דודתה של בטסי. לטענת חבריו, ביקור בלוויה של הדודה שלה יכול להזניק את המעמד שלו, "כמו עשר פגישות בבת אחת". אבל ג'ורג' חייב להעביר את הגבול שלו במקום כלשהו: הוא מאוד רוצה לשפר את יחסיו עם בטסי, אבל לא במחיר של כרטיס טיסה לדטרויט. ביחד עם קריימר, הם מוצאים דרך לעבוד על חברת התעופה (הנחה של 50% במקרה של מוות במשפחה, מסתבר), ומוציאים את התוכנית שלהם לפועל. לרוע המזל, הם מגלים שהם חייבים עותק מתעודת הפטירה לפני שהם יכולים לקבל את ההנחה.

ברגע שג'ורג' מגיע לדטרויט, הוא מיד מתחיל לנפנף בסטטוס החדש שלו בתור החבר: "אני החבר. אחרת, מה הפואנטה של להיות חבר? זה המקום שבו אתה חייב להיות, כשאתה החבר". אבל דבר מוביל לדבר, ג'ורג' שוב לא יודע לסתום את הפה שלו, והתגוששות עם טימי, אחיה של בטסי, על קערת צ'יפס ומטבל (ראוי לציין את הטון הדרמטי הנהדר שבו טימי אומר: "טבלת את הצ'יפס, ואז - טבלת אותו שוב!") מוביל לגירושו מחיק המשפחה, ואיבוד הסטטוס שלו כחבר. וביחד עם סטטוס החבר הזה, כל התוכניות המורכבות שג'ורג' הגה על מנת להשיג עותק מתעודת הפטירה, יורדות לטמיון.



במקום אחר לגמרי בארצות הברית, גם ג'רי שוקע. תאונה הילרית של איליין חושפת את האמת הטראומטית בפניו.

איליין: "בכל מקרה... אני חושב שהם אמיתיים. ואם כן, אני חייבת לציין שהם מ-ד-ה-י-מ-י-ם!".

ההשפעה של הגילוי הזה על ג'רי עמוקה ביותר. בגלל העדות השגויה של איליין, הוא איבד מרצונו החופשי את סדרה, הבחורה המושלמת (או לפחות, הבחורה בעלת חלק הגוף המושלם, שעכשיו גם התגלה כי הוא אמיתי). פולחן האישיות אליו זוכה החזה של טרי האצ'ר מראה עד כמה פתטיים גברים (אבל לא אני, כמובן. אף פעם לא אני) יכולים להיות לפעמים. לאורך כל הפרק, זה הנושא לדיון, זו השאיפה הגדולה של ג'רי, זו החידה הגדולה שמסקרנת את איליין. אין אף תכונה אחרת שבאמת זוכה לחשיבות אצל סדרה: כל האישיות שלה מסתכמת בהערצה תמוהה של ג'רי (אחרת אין שום הסבר הגיוני לצורה שבה היא מרשה לו לסובב אותה) וכמובן - הבנה מעמיקה של הצורה בה החזה שלה מסוגל לסובב את ציבור הגברים שסביבה.

אבל בדיוק בשניה בה ג'רי עומד להגיע לגילוי הסופי, למטרה הנכספת, ולפתרון של כל שאלותיו, הכל נהרס לו בגלל סיבה אחת: העובדה שהוא מדבר יותר מדי. ראינו את זה גם ב"הבתולה" (פרק אחר אותו כתב פיטר מלמן), וכאן זה קורה בצורה קצת עקיפה יותר. העובדה שהוא מדבר יותר מדי זמן עם קריימר, גורמת לאיליין להופיע בדלת, ובכך לגרום לסדרה לקלוט עד לאן ג'רי היה מוכן ללכת בנסיון לברר את הסיפור האמיתי על החזה שלה. היא עוזבת. הוא מפסיד הכל. בצד אחר של הארץ, ג'ורג' מגורש מחיק המשפחה של בטסי. כולם מפסידים. סיום קלאסי של פרק סיינפלד.

כמעט.

יש עוד נקודה אחת עליה אפשר ללחוץ לפני שכל הדמויות ננטשות לאנחות. רגע לפני הסוף, סדרה מתפרצת לדירה, ומצטטת את המשפט הנהדר של איליין: "הם אמיתיים, והם מ-ד-ה-י-מ-י-ם", לפני שהיא טורקת לג'רי את הדלת בפרצוף. שידע קצת מה הוא הפסיד. מגיע לו.



שוב, בלי אזכורים תרבותיים מתוחכמים או מסר מעמיק, הצליחו כותבי סיינפלד להראות עד כמה הדמויות של סיינפלד רקובות מבפנים. ולאורך כל הפרק הזה, יצרו המון מצבים קומיים נהדרים. בסך הכל, מדובר בעוד פרק מהעונה הרביעית שמסוגל לעלות לכל צופה סיינפלד אדוק בראש באמצעות ציטוט של משפט אחד קצרצר.

רגע הקסם
כאן כמעט אין שאלה, באמת. הרגע בו בטסי עונה לטלפון, ומדברת על דודתה החולה, בשעה שג'ורג' מאחוריה מבצע תנועות ידיים שמביעות את כל הזלזול וחוסר-האכפתיות שלו, הוא רגע פשוט קורע מצחוק. שוב, מצליחים גיבורי סיינפלד להראות שערכים של "כבוד" או "מוסר" הם מהם והלאה. ואנחנו, למרבה הפלא, סולחים להם על זה בחיוך.


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"
יאדה יאדה: היציאה מהארון
יאדה יאדה: החיטוט
יאדה יאדה: הטיסה