ברוכים הבאים לעשרים הדקות הטובות ביותר בטלוויזיה.

להגיד ש"ההתערבות" הוא פרק מדהים לא יעשה לו צדק. מדובר באחד הפרקים של "סיינפלד" בהם ישבתי מול הטלוויזיה והבנתי שאף קומדיה, כנראה, לא תצליח להתעלות על הרגע הזה אי פעם. פתיחת הפרק נראית כמאורע שגרתי למדי: איליין וג'רי יושבים בבית הקפה האהוב עליהם, כשפתאום ג'ורג' נכנס. ואז נוחתת הפצצה.

ג'ורג': אמא שלי תפסה אותי.
ג'רי: תפסה אותך? מה עשית?
ג'ורג': אתם יודעים. הייתי לבד...

בראיון ששודר לאחר הפרק, בתוכנית של דיוויד לטרמן, הודתה ג'וליה לואיס דרייפוס שהמצנזרים פשוט לא הרשו לצוות להגיד את המילה "אוננות" בפריים-טיים. לא שזה שינה למישהו, כמובן. לאף אחד אין ספק קל על מה החבורה באמת מדברת, גם אם היא לא מזכירה את זה בצורה מפורשת אפילו פעם אחת בכל הפרק.

ואז נולד הרעיון ההזוי של הפרק. ג'ורג' מבטיח כי "הוא לא יעשה 'את זה' עוד פעם". ג'רי טוען שהוא יוכל להחזיק מעמד יותר זמן מג'ורג', ואז איליין וקריימר נכנסים לעסק, וכך נולדת ההתערבות. כשכמה מאות דולרים מונחים על הכף, יוצאת החבורה לבדוק מי מביניהם יצליח להחזיק מעמד את משך הזמן הגדול ביותר בלי שום סיפוק עצמי.



אבל זמן קצר לאחר תחילת התחרות, חוק מרפי נכנס לפעולה, וכל אחד מהחבורה נחשף לפיתוי שהופך את החיים שלו לקשים יותר. ג'רי יוצא עם הבתולה מהפרק הקודם ("הכוחות שלי מוצבים לאורך הגבול, אני רק מחכה שמישהו יתן לי את האישור להיכנס"), קריימר נאלץ להתמודד עם העובדה שאישה ערומה מסתובבת בדירה שנמצאת מול הדירה של ג'רי, איליין מגלה שג'ון פ. קנדי ג'וניור מתעמל לידה בשיעור האירובי שלה וג'ורג' קופץ לבקר את אמא שלו בבית החולים (המסכנה נפלה מההלם, כשהיא תפסה אותו, ופגעה בגב שלה) ומגלה שבשעות הביקור שלו, האחות מעניקה לאחת מהחולות אמבטיית-ספוג.

ג'ורג': כל הדרך לבית החולים היא שאלה אותי "למה, ג'ורג', למה?", ואני אמרתי "כי זה שם!".

הראשון שנכנע לפיתוי שלו הוא קריימר. רגע הכניסה שלו לדירה של ג'רי, וטריקת הכסף על השולחן בצעקה “!I’m out" נבחר ע"י TV Guide האמריקאי לרגע הטלוויזיוני השלישי הכי מצחיק בכל הזמנים. הסיבה לכך היתה, כמובן, האישה הערומה שמסתובבת בדירה ממול. ככל שמתקדם הפרק מכאן והלאה, כל החבורה נחשפת ליותר ויותר לחצים עם כל רגע שעובר, והעובדה שקריימר נכנע ליצריו ועכשיו מבלה בדירה של ג'רי כמות מגוחכת של שעות במהלכן הוא מתרשם בקול רם מהאישה הערומה, לא עוזרת לג'רי.



מכאן, המתח הולך ונבנה. לג'רי יש את סצינת ההתפרצות הבוטה ביותר, כשהוא אומר לקריימר ש"אני לא יכול לסבול את זה יותר! היא משגעת אותי! אני לא יכול לישון, אני לא יכול לעזוב את הבית, כשאני כאן אני מטפס על הקירות. בינתיים אני יוצא עם בתולה, אני נמצא בהתערבות הזאת - מישהו חייב לוותר!". שאר הדמויות מפגינות את המתחים המצטברים בדרכים עדינות יותר: הן מתקשות להירדם בלילה והן עצבניות יותר. כל זה הופך את רגעי החשיפה של הדמויות, בהם מתגלה כי הן הפסידו בהתערבות, למפתיעים הרבה יותר.

בנוסף לכל אלה, השחקנית אסטל הריס בתפקיד אמא של ג'ורג' מהווה את אחת הדמויות המצחיקות ביותר בפרק. היא משחקת את התפקיד של האמא הפולניה הקלאסית (בלי להיות באמת פולניה, לרוע המזל), אבל אחת שלא לגמרי מחוברת למציאות. התוצאה היא כמה מהדיאלוגים המצחיקים ביותר בפרק ("חבל שאתה לא עושה את זה למחייתך. היית מאוד מצליח. היית יכול למלא את מדיסון סקוור גארדן!").

אחד מהקטעים ההילריים ביותר, אגב, עם אמא של ג'ורג', מתרחש כאשר ג'ורג' רץ לבקר אותה, יום שני ברציפות, על מנת לצפות באמבט הספוג שנערך במיטה לידה. הוא מבטיח לה, כמובן, שהוא בא לבקר אותה בכל יום כי הוא אוהב אותה, והוא יעשה הכל עבורה, אבל כשהיא מבקשת ממנו ללכת לקנות סנדוויץ' בקפיטריה, הוא מסרב, מה שמוביל לקריאות "ג'ורג', אני רעבה!", ולתגובה האדישה של ג'ורג' - "הנה, קחי קצת טיק-טאקס". בראיון מאוחר יותר, טען הצוות כי הקטע הזה היה מאולתר לחלוטין, והעובדה שהשחקנית שמשחקת את אסטל לא הפסיקה לצחוק ברגע שזה התרחש שכנעה את הצוות להשאיר את הקטע.



ג'ורג': מאיפה קיבלת את הגרביים האלה?
ג'רי: אני לא יודע.
ג'ורג': אני חושב שאלה הגרביים שלי!

אז מה כל כך טוב ב"ההתערבות"? מדוע הפרק הזה זיכה את "סיינפלד" בפרס אמי על הסדרה הטובה ביותר, ואת התסריטאי לארי דיוויד בפרס על כתיבה? אחרי הכל, אין לו את העלילה הכי מתוחכמת בעולם - החבר'ה נכנסים לתחרות, ועוברים סדרה של מכשולים עד שרק אחד מהם נשאר עומד.

לכאורה, זה נשמע פשוט. אבל "ההתערבות" הוא לא פרק פשוט כל כך. מדובר באחד מהפרקים הכי גסים ובוטים ששודרו אי-פעם ב"סיינפלד" בפרט, ובטלוויזיה בכלל. הנושא של הפרק נחשב לטאבו מוחלט - במיוחד באמצע שנות התשעים, ובמיוחד כשמדובר ברשת כמו NBC(!) בשעות הפריים-טיים(!!). ובכל זאת, לארי דיוויד הצליח להתחמק בשנינות מדיבור ישיר על הנושא במשך כל הפרק. החיה לא מוזכרת בשמה פעם אחת כל הפרק. תוצאות התחרות לא זוכות לדיון מפורש אף פעם. רק הבעות הפנים, ההתנהגות העצבנית של הדמויות, השינה (או חוסר השינה) בלילה - כל אלה רומזים לנו בעדינות מה המצב של "ההתערבות".

זאת לא תהיה הגזמה להגיד ש"ההתערבות" קבע סטנדרטים חדשים לגמרי למה מותר ומה אסור להגיד בפריים-טיים של הטלוויזיה האמריקאית. הוא העלה משמעותית את הרף שאפשר לטפס אליו לפני שהמצנזרים מתעוררים. הוא הדגים איך אפשר להחדיר נושאים שנויים במחלוקת מתחת לאף שלהם. אם לא היינו מקבלים את "ההתערבות", לנצח היו עוסקים סיטקומים בפריים-טיים בהמתנות לתור במסעדות סיניות. או בהפסקות חשמל. פתאום, התחילה לחלחל ההבנה שהנושא עליו אתה מדבר לא חשוב כמו הצורה שבה אתה אומר את זה.

והצורות בהן לארי דיוויד הלך סביב הנושא הזה הן פשוט מצוינות. הפרק הזה הכניס את המונח “Master of my Domain" בתור דרך לדבר על הנושא האסור מבלי, כמובן, להזכיר באמת את הנושא האסור. הוא משתמש במראה של ג'רי שר שירי ילדים וצופה בטייני טונס בטלוויזיה בניסיון להתמודד עם הפיתוי. וכמובן, הוא משתמש בתמונות של חברי החבורה בניסיונות השינה הליליים שלהם בשביל לעדכן אותנו על מצב המתמודדים. למרות הנושא בו הוא עוסק, כל אלה מאפשרים לפרק לשמור עדיין על מידה של תמימות שמאז, למדנו מאוד להעריך. למעשה, עם התרופפות הסטנדרטים של המצנזרים, סדרות רבות בוחרות לגשת לנושאים כאלה במלוא הבוטות האפשרית, במקום בדרך העקיפה של "סיינפלד". זה פתרון קל יותר, אני חייב להודות, אבל אפילו לא מתקרב למידה בה עשרים הדקות של הגאונות הטלוויזיונית הצרופה הזו מצליחות להרשים.


ראוי לציין, אגב, שנכון לסיום הפרק, אנחנו עדיין לא יודעים אם ג'רי או ג'ורג' ניצחו בהתערבות. התעלומה נפתרת רק בעונות המאוחרות יותר, כשג'ורג' טורח לספר כי "הוא ניצח בהתערבות". לבסוף, הסיפור נסגר בפרק הסיום הכפול של הסדרה, כשג'ורג' מספר לג'רי כי הוא "רימה בהתערבות". וכך באה לסיומה אחת התעלומות הבלתי פתורות של "סיינפלד". לא שהפרט הטכני הזה באמת חשוב, אבל אתם מכירים אותנו - אנחנו מאוד יסודיים, כשמתחשק לנו.

רגע הקסם
כמו הפרק הקודם, גם כאן קשה להינעל על רגע אחד שמצליח להתעלות מעל האחרים. האם זה הרגע בו ג'ורג' מספר לחבריו על כך שאמא שלו תפסה אותו? ומה עם הישיבה שלו, לידה, בבית החולים, כשהיא צועקת "אני רעבה!" והוא אומר לה "תחזיקי מעמד... תחזיקי מעמד..."? כל אלה הם רגעים ראויים, בהחלט, אבל עדיין אני מסוגל להיזכר בחיוב מיוחד בדקה בה קריימר מדבר על האישה הערומה מעבר לרחוב, בשעה שג'רי צופה בסרטים מצוירים.

בניסיון להילחם בפיתוי, מתחיל ג'רי לזמזם את "האוטו שלנו גדול וירוק". הזמזום הזה מוביל, אגב, לזמזום מקביל של השיר "האישה ממול לא לובשת כלום" ע"י קריימר, מה שלא עושה לג'רי חיים קלים, ממש.


חזרה אל פרויקט "יאדה יאדה"
יאדה יאדה: הבתולה
יאדה יאדה: החבר