הנה הלכה לעולמה הסדרה שבה הכי הרבה דמויות הלכו לעולמן.

אוז. זהו כינוי הרחוב למתקן הכליאה הממלכתי השמור "אוזוולד". זהו גם שמה של אחת מפסגות היצירה הטלוויזיוניות, שהסתיימה לה זה עתה.

מכיוון ש"אוז" התמקדה באנשים שהפרו את החוק, הרי שהסדרה הגדירה מחדש כמה חוקים טלוויזיוניים, והראתה דברים שלא היינו רגילים לראות בטלוויזיה. מעבר לעסקי הסמים, האונס, העינויים, הגזענות, היחסים ההומוסקסואלים וגברים בעירום פרונטלי מלא, אוז הציגה המון דמויות. ה-מון. את הדמויות הראשיות אפשר לספור על שתי ידיים, ודמויות רקע באו והלכו בקצב מסחרר.

טום פונטנה, יוצר הסדרה והתסריטאי הראשי, המציא באמצעות "אוז" מספר לא מבוטל של דרכים שונות ומגוונות לרצוח, ואף המציא מילה - "Prag", כינוי לעבד מין ו/או משרת, המצוי בעיקר תחת משטר נאצי.

פונטנה, האחראי גם על "רצח מאדום לשחור", קיבל את האור הירוק על "אוז" לאחר טריקות דלת מכמה וכמה רשתות טלוויזיה. רשת הכבלים HBO הידועה בתעוזתה ובהשקעתה בטלוויזיה שונה, טרם הפיקה דרמת מקור בשעתו. וכאשר קיבלה את פונטנה ו"אוז" שלו בזרועות פתוחות, הכוונה המקורית היתה מיני-סדרה בת 8 פרקים תמימים (טוב, לא כל כך) המציגה את החיים בבית כלא פיקטיבי (שמיקומו מעולם לא נחשף, אגב), ותוך מאבקי כוח ואגו מעבירה הרבה ביקורת בלתי מתחסדת על מערכת המשפט האמריקנית. זאת למרות שלטענתו של פונטנה, זו לא היתה המטרה, אלא שבית כלא הוא פשוט תירוץ מושלם לספר כמה שיותר סיפורים, שכמובן יהיו כמה שיותר טעונים. פונטנה, בטירוף שלנו.


ב-12 ביולי 1997 עלתה "אוז" לאוויר בבום גדול. הפרק הראשון פרץ גבולות כאשר הסתיים ברצח הדמות הכי בולטת בפרק, דינו אורטולני, סוחר סמים קשוח תחת חסות המאפיה האיטלקית. דינו לא היה דמות חיובית, מן הסתם. בפרק הוא הוצג בתור הדוגמא הקיצונית האולטימטיבית לניסיון שיקום מצד טים מקמנוס, מנהל היחידה הניסיונית המפוארת "אמרלד סיטי". ובכך, "אוז" הוכיחה לעולם שלא חייבים לאהוב דמות או אפילו להבין אותה בשביל להתחבר אליה ולהזדהות איתה.

בשביל רקע מסויים על הדמויות, "אוז" הציגה קטעי פלאשבק לפשע שהכניס אותן לכלא. הפלאשבק הראשון מגיע בדקות הראשונות, על הדמות הכי טראגית - טוביאס ביצ'ר. עורך דין מצליח ואמיד, ממושקף ומעונב, לפלף תמים. הפלאשבק מראה אותו נוהג שיכור ודורס למוות ילדה קטנה על אופניים. עוד לפני הפלאשבק, נראה ביצ'ר מגיע לאוז כאשר אחד האסירים שמגיע יחד איתו, מיגל אלוורז שמו, זוכה לקבלת פנים דוקרנית מאסיר אחר, וביצ'ר המסכן נבהל והולם בסורגים שנסגרים מולו. כל זה על רקע קריינות של אוגוסטוס היל, אסיר שחור המרותק לכיסא גלגלים, שמגדיר את "אוז" כגמול האולטימטיבי ועם זאת הבלתי מוסרי לאדם שהפר את החוק - "רוצים להעניש אדם? תפרידו אותו ממשפחתו ומעצמו, תכלאו אותו עם בני מינו".

לא סתם בוחר פונטנה לפתוח את יצירתו עם ביצ'ר. לכאורה הוא הדמות הכי פחות אופיינית והכי פחות קשורה - הכי אירונית. איש חוק שהחוק לא עבד לטובתו, וכעת הוא אמור להתמודד עם חיים לצד סוג האנשים שאותם שלח לכלא בעצמו. תמימותו של ביצ'ר מנוצלת עד הסוף ע"י ורנון שילינגר, מנהיג אחוות הארים (הנאצים, במילים אחרות), שהופך אותו ל-prag האישי שלו ומעביר אותו מסכת עינויים פיזיים ונפשיים במהלך העונה הראשונה, ומאלץ אותו להפוך את עורו כדי לשרוד.


נשמע חתרני? זה עוד כלום. ישנו גם ריאן או'ריילי השורד הנצחי והמקושר שאחראי באופן ישיר ועקיף אל כל המיתות וה"תאונות" במהלך העונה הראשונה ולא מעט גם אחריה; סיימון אדביזי האימתני היה אולי הפושע המסוכן והמתוחכם ביותר באוז; וכמובן קארים סעיד - המוסלמי הצדקני והמנהיג בנפשו, המגדיר את עצמו כאסיר פוליטי, ומנסה להוביל מהפכה בתנאי הכלא וביחס לאסירים ולזכויותיהם.

לאחר הרבה התעסקויות במערכת המשפט לצד פיתוח סיפורים אישיים של הדמויות, מסתיימת העונה הראשונה במרד האסירים בהנהגת סעיד תוך ניסיון לשאת ולתת (יחד עם הפלאשבקים המעניינים במיוחד ש"נשמרו" לסוף - שילינגר, ריבאדו הקשיש החביב שלטענתו משוחח עם היושב במרומים, ואדביזי), והסוף היה לא סופי בעליל. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על פרק הסיום של "אוז" בסוף עונתה השישית, ששודר זה עתה גם בארץ הקודש.

בכלל, קשה לסכם סדרה כמו "אוז". הרבה מהדמויות עברו שלל תהפוכות והתפתחו עם הזמן, ומספר קווי עלילה נפרסו יפה על פני עונה שלמה ויותר. אבל "אוז" הראתה בעיקר כל דרך אינדיבידואלית אפשרית להגדרת המונח "הישרדות". בין אם זה ע"י כניעה, שקרים, תחמנות, בגידה, התמכרות, שחיתות, הרס, השפלה, רצח, סחטנות, אהבה, עקירת עיניים, נקמה, פרסום, שתלטנות, המרת דת, יצרים, שמירה על פרופיל נמוך או השלמה עם המציאות.

"אוז" זכתה לשבחים בביקורות. אך בניגוד לדרמות המשובחות ש-HBO הנפיקה לאחריה, זכתה להתעלמות מצד פרסי הטלוויזיה השונים. ואם מישהו חושב שזה בגלל האלימות, הרי ש"הסופרנוס" למשל הציגה כמה קטעים לא פחות אלימים ומזעזעים, וכנ"ל לגבי "המגן" הטעונה. למעשה, אוז היתה מועמדת לפרס האמי רק פעם אחת על ליהוק ועל שחקן אורח (צ'ארלס דאטון, שבפרק פתיחת העונה השנייה גילם את חוקר מאורעות מרד האסירים הגדול).

יאללה, מי צריך אותם.

לי אישית לקח קצת זמן להתמכר ל"אוז". דומני שראיתי את הפרק הראשון עוד כששודר בפעם הראשונה בערוץ 2 מתישהו במהלך שנת 98', אחרי פרומואים שהסתכמו ב"הגעתם למקום הלא נכון". כבר אז היה ברור לי שמדובר בסדרה מעניינת. וככל שהפסדתי יותר פרקים, כך ייחלתי לעוד הזדמנות להתחיל מבראשית, במיוחד בגלל הסיום המפתיע במיוחד של חלקה הראשון של העונה הרביעית - מותו של סיימון אדביזי, לאחר הפיכתו למעצמה שחורה-גזענית-מסוממת באם סיטי במהלך העונה (ואגב, השחקן שגילם אותו ביקש מפונטנה להשתחרר מהסדרה, כדי שיוכל להתקדם לקריירה קולנועית. נו באמת). רשת הגשימה את משאלתי ודאגה לשדר את הסדרה מראשיתה ביוני 2001, והפעם עמדתי במשימת ההתמכרות.


"אוז" סיפקה כמה רגעים טלוויזיוניים חזקים במיוחד, ולמרות שבעונות האחרונות תפסה כיוונים מוזרים ומופרכים בחלק מקווי העלילה החל מחלקה השני של העונה הרביעית, שמרה הסדרה במשך כל שש עונותיה על אווירה מצמררת וקודרת בכל פרק. עם זאת, פחות ופחות עלילות סיפקו את הסחורה. בעונה האחרונה, למשל, יש לנו סיפור אהבה משמים בין שני קשישים ו... טלמרקטינג.

העונה החמישית, המנומנמת מעט, הסתיימה בעוד מוות של דמות ותיקה ובולטת - אוגוסטוס היל. הקריין הנכה שלימד אותנו בקטעי הקישור כמה תובנות על חיי הכלא ועל החיים בכלל, הגן בגופו על מורו ורבו בר רדינג (מנהיג השחורים פוסט-אדביזי) ונדקר למוות. בעקבות זאת, התעוררה השאלה מה יהיה על קטעי הקישור המעניינים בעונת הסיום (שהוכרזה ככזו עוד לפני ששודרה). לשמחת כולם, היל המשיך לקריין, אך זמן המסך שלו הופחת באמצעות מספר דמויות מתות מן העבר, שחזרו בתור קריינים לעת מצוא (לצער כולם אדביזי לא היה ביניהם). באופן תמוה ובלתי מוסבר, המנהג הופסק לאחר שישה מתוך שמונת פרקי עונת הסיום.

ואם כבר בהיל עסקינן, קצת קשה להתעלם מהעובדה שרוצחו, פרנסיס אורבנו, המשיך להתהלך לו באם סיטי במהלך העונה לאחר שרצח אותו לעיני כל האסירים והסוהרים, בעוד כמעט כל רצח בתוך הכלא במהלך הסדרה, לאו דווקא גלוי או מוכח לגמרי, הוביל לעונש מוות.

ואם כבר קטנוניות - עם כמה שהרצח של קארים סעיד בא בהפתעה בסוף הפרק השלישי בעונה (כאשר הוא התכוון לפרסם את זכרונותיו של היל), הרי שמדובר כאן בעוד חור תסריטאי מקומם. איך בנאדם נכנס עם אקדח לבית כלא? אה, זה פשוט. הסוהר היה שיכור ולא שם לב לבדיקה הבטחונית. ברור, ממש במקרה, בדיוק באותו יום שמישהו מחליט לנסות את מזלו. לא היה יותר מתקבל על הדעת שהמתנקש שיחד איזה סוהר בשביל לאפשר לו להכניס את האקדח, למשל? בעייתי.


כבר היו בעיות היגיון דומות (והרבה יותר נסלחות) במהלך הסדרה גם בעונותיה היותר טובות, אבל נראה שהעונה האחרונה של "אוז" התאמצה יותר מדי להפתיע. לכן יחד עם הסדרה נפחו את נשמתם סעיד, המנהל ליאו גלין, שילינגר ועוד כמה דמויות ותיקות יותר ופחות. פרק הסיום ענה סופסוף על השאלה לאן ואיך נעלם המטיף הנוצרי ג'רמיה קלוטייה (לוק פרי). שאלות פתוחות אחרות לא זוכות למענה - למה לעזאזל למיואל איציק רצח את סעיד (אני, לפחות, לא הבנתי), למה הנאצי וולפגאנג קאטלר הוריש את רכושו למיגל אלוורז שבקושי הכיר אותו, ועוד. ומכולם פונטנה החליט לגאול דווקא את ריאן או'ריילי ולאחד אותו עם אביו הסורר, בעוד או'ריילי הוא אחת הדמויות שהכי ראויות למוות בייסורים.

וכמובן שפונטנה ישאיר לסוף את ביצ'ר, כי יחד איתו נכנסנו ל"אוז" למעשה. בתחילת העונה ביצ'ר סופסוף יצא לחופשי ובדרך הציל מעונש מוות את אהובו משכבר ימי העונה השניה כריס קלר. אבל בגלל אותו קלר הוא חזר ל"אוז" כעבור שני פרקים תמימים (יש הסבורים שגם זה מוגזם), וסיפור האהבה הטראגי ביניהם הסתיים במותו של האחרון, בשם האהבה כמובן.


ברגעיה האחרונים של הסדרה, בית הכלא אוזוולד מתפנה מכל אדם בעקבות אבקה קטלנית ומיסתורית שהרגה את הנאצים הנותרים, באדיבות קלר ז"ל. מקמנוס מכריז ש"נחזור, ביום מן הימים" ואנו מקבלים מבט אחרון על כל האזורים הריקים של הכלא על רקע קולות מן העבר, ולאחר מכן כמובן מילות הסיכום של היל.

הכל כבר נאמר על "אוז" - סדרה קשה לעיכול, מאתגרת, אמיצה, עמוקה ואותנטית עד כדי הזדהות עם רוצחים ואנסים, משוחקת מעולה (במיוחד טרי קיני, לי טרג'סן, הרולד פריניו וריטה מורנו) וכתובה היטב.

"אוז" אמנם הסתיימה קצת מאוחר מדי, אבל קשה להגיד שהיא הידרדרה. כי למרות לא מעט חסרונות ופרקים לא אחידים, לאוז תמיד יהיה אצלי מקום של כבוד בתור סדרת הדרמה האפקטיבית ביותר שנראתה על מסכי הטלוויזיה. אחרי הכל, היא הכניסה את כולנו לכלא.

אסלאם עליכום.


עוד על אוז