בראשית ימי ערוץ 2, אי אז באמצע שנות התשעים העליזות, נרשמה עלייה של ממש בכמות ובאיכות הסדרות המקוריות העלילתיות. הדרך מ"בת ים - ניו יורק" אל "פרנקו וספקטור" היתה רצופה ביצירה ישראלית מוצלחת, יותר או פחות, שהופקה ע"י שלוש הזכייניות הרעבות, שרצו לעשות טלוויזיה שמצד אחד גם תתאים להמונים, אבל מצד שני תתעלה על הדברים הזולים, על גלגלי המזל והפספוסים למיניהם.

הפקות מקור רבות עלו במהלך עשר השנים האחרונות בערוץ 2. "טיפול נמרץ", "הבורגנים", "בנות בראון", "מיי פירסט סוני" הן חלק מסדרות הדרמה שהעלה הערוץ, אבל גם בתחום הקומדיות היתה עדנה מסוימת עם "החיים זה לא הכל", "שוטטות", "ג'וני" ו - מה לעשות? - גם "שמש".

שלוש סדרות היוו בשלב זה או אחר של חיי ערוץ 2 את ספינת הדגל של הזכיינית, את הדובדבן שבקצפת, את ההצדקה לקיומו. שלושתן היו סדרות ראויות ומוצלחות, שהסתיימו, אולי, מוקדם מדי מכפי שאפשר היה לקוות.

ראשונה עלתה בקשת הסדרה "הפוך", שהיוותה שילוב מעניין למדי של דרמה, קומדיה וקמצוץ של פנטזיה. אורנה פיטוסי, דני שטג, אוסנת חכים, עינת ויצמן, ניר לוי, גילי שושן ועוד רבים וטובים הביאו הומור ישראלי מרומז עם משחק וצילום נעימים לעין ותסריטים שהצליחו לפגוע. העונה הראשונה עסקה בעיקר בניסיונות החבורה, בראשותו של אבי, לצלם סרט כחול, אבל גם במערכות יחסים, בחברויות ובהתלבטויות הבלתי פוסקות של החיים. ובשתיית קפה. הרבה קפה. הפוך, אם אפשר. שחור קטן, כשצריך.

"זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך, לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה". ירמי קפלן זכה לעדנה של ממש בזכות הלהיט שהיווה את נעימת הפתיחה המרנינה של הסדרה, וקשה להגיד מה תרם יותר למה. האם איכותו של שיר הפתיחה תרמה להצלחת הסדרה עצמה או שטיב הסדרה הוא שדחף קדימה את הקריירה של הזמר. מה שלא יהיה, נראה ששוק המוזיקה ושוק הפקות המקור בישראל הפרו זה את זה ותרמו, שניהם, האחד להצלחתו של השני, דבר שקרה שוב גם במקרים מאוחרים יותר.

"הפוך" היתה סדרה מוזרה על צעירים תל אביביים. הדיאלוגים בה לא היו שפויים במיוחד, אבל היה בזה משהו קסום. טלוויזיה שעקבה אחר חבורת צעירים שלא לוקחת את עצמה ברצינות, שנאבקת עם השלב הלא ברור של החיים ועושה את זה בתמימות ובנאיביות מסויימים, שמאוד משכו לצפייה. סדרה על מערכות יחסים, על זוגיות, על אהבה. זו היתה הסדרה הישראלית הראשונה שסיפרה על צעירים ודיברה אליהם בגובה העיניים. והיא גם היתה מאוד משעשעת.



בעונה השנייה, לאחר כישלונו של הסרט הכחול שהפיקו, החליטה החבורה לנסות ולפתוח פאב. במהלך העונה ידעה החבורה מוות של אחד מחבריה, מוות שבעונה השלישית, לקח את הסדרה חזק יותר לגבולות הפנטזיה. באותה עונה שלישית, במעין אקט של "אנחנו מצליחים, אז בואו ניקח את זה שלב קדימה", נלקחה כל החבורה אל נפאל הרחוקה, לעונה שצולמה רובה ככולה שם. יששכר שודרג לרמת אלוהים של ממש, הרבה לפני שקיציס ופרידמן חשבו על הקונספט, אלי וליאת, כמו גם מיקו, אתי וענת ניסו "להגשים את עצמם" ואבי, ההוא שמת, חזר כרוח רפאים נטולת זכרונות.

העונה הזו היתה ניסיון מעניין למדי, שהצליח במידה חלקית בלבד. שמואל חיימוביץ', יוצר הסדרה, שהתארח בתפקיד עצמו במה שהוגדר כפרק סיום הסדרה, הצליח לחתום אותה בסופו של דבר, עם טעם טוב בפה, כשקהל הצופים קצת רווי, קצת שבע, אבל עדיין עם מצב רוח טוב. בהחלט יתכן שעונה נוספת היתה פוגמת במעט מהחוויה שעברה על הצופים, אם כי אנשים רבים היו שמחים לחזור אל הדמויות לפחות לפרק אחד נוסף של איחוד. קשת, מה דעתכם?

ואם ההצלחות של "הפוך" ושל שיר הפתיחה של הסדרה השתלבו זו בזו, הן היו כאין וכאפס לעומת ההצלחה לה זכתה להקת מוניקה סקס בגלל שילוב השיר "מכה אפורה" (שהיה, ראוי לציין, הצלחה אדירה עוד הרבה לפני הסדרה) בפסקול של פלורנטין. "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים, נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים". נחיה כמו גדולים. אולי גם נמצא איזה נושא לכתיבה. לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה. עם המון מטאפורות, עם המון דימויים.

הסדרה תוכננה כסרט קולנוע ואף צולמה בפילם ושודרה בסינמטקים כסרט לכל דבר, ורק לאחר מכן צולם לה המשך בפורמט טלוויזיוני. משני החלקים הללו הורכבה העונה הראשונה ששודרה בטלעד כשנה וחצי לאחר תחילת ההפקה. הסרט, השמועות והזמן הרב שלקח לסדרה להגיע גרמו להייפ מטורף סביבה.

בבניין ישן בשכונת פלורנטין גרו להם תותי, שירה ואיגי, ההומו הייצוגי, בגילומו של אורי בנאי הקופצני. אל הסדרה שולבו גם הומו אחד שעומד בפני היציאה שלו מהארון, האירועים האמיתיים של אותה תקופה (הסדרה עלתה אחרי רצח רבין ועסקה בנושא מזוויות לא שגרתיות), וכמובן - איך אפשר בלי - אהבה, רומנטיקה, יחסים והומור. זו היתה סדרה נועזת שלא פחדה להראות - לראשונה בטלוויזיה כחול-לבן - קיום של יחסי מין בין שני גברים. בפריים-טיים.

שלא כמו הפוך שעופפה לה באוויר, בשאנטי (עוד לפני שהכירו כאן את המילה), היתה פלורנטין מאוד מחוברת לארץ. היו בה שירים ישראליים, היא עסקה בנושאים שאקטואליים (חבר שנהרג בצבא, למשל) לחברה הישראלית. היא גם היתה מאוד עכשווית - כשהיא צולמה, הצעירים באמת חיו בפלורנטין. בתקופה ההיא זה אכן היה אין, לחיות בפלורנטין, לחלום על ניו יורק סיטי. חלק מהעונה השלישית אף צולם שם.



אבל גם "פלורנטין" המוצלחת לא הצליחה לשרוד בשטח יותר מ"הפוך" שעלתה שנתיים לפניה. עלויות הפקה גבוהות מדי ורייטינג לא מספיק גבוה אילצו את טלעד להגיד שלום לסדרה הכי ישראלית שעלתה על המסכים. לפחות עד לבואה של "טירונות".

ל"טירונות" לא היה שיר נושא קצבי וקליל והיא עסקה בצורה הכי רצינית שאפשר בנושא המרכזי של החיים של רובנו: הצבא. מסלול הטירונות, ליתר דיוק. יוצרי הסדרה, האחים ברבש, לא פחדו להראות אירועים קשים, לא תמיד נעימים טלוויזיונית, ובחלק מהזמן - גם בימי שישי בערב, הזמן שבו משפחות מתאחדות לצפייה משותפת בטלוויזיה.

אב שמכה את אישתו ואת ילדיו, הבן שאונס את הבחורה (האתיופית) שמנחמת אותו, מכות, גניבת רימונים מהצבא, פצועים והרוגים - לא החומר הנכון לזמן צפייה משפחתית. ובכל זאת, היתה "טירונות" אחת הסדרות החשובות ביותר שעלו בערוץ. אקי אבני הציג משחק משובח בתפקיד המ"פ הקשוח, גולן אזולאי הציג משחק שהאפיל על זה של אבני בתור הסמל המאנייק אך הרגיש, וצוות גדול במיוחד של שחקנים, שעד אותה סדרה, היו אנונימיים להפליא, הציגו אף הם משחק חכם, מרגש ואמין.

"טירונות" ניסתה להביא את הסמל הגדול ביותר של הישראליות, את צה"ל, אל הצופה הממוצע. היה קל להזדהות עם הקושי של הטירונים, עם הפחד שלהם מהמפקד המפחיד והרשע, עם הניתוק מהבית, מהמשפחה ומהחברה ה(לא כל כך) אוהבת. זו היתה סדרה קשה לפרקים, אמינה בדרך כלל ובסך הכל זו היתה הפקה משובחת בכל קנה מידה, תעודת הצטיינות ליצירה המקורית והוכחה ניצחת, למי שלא האמין, שאפשר ליצור טלוויזיה מצוינת בארץ.



"הפוך", "פלורנטין" ו"טירונות" הן רק דוגמאות - כנראה הבולטות מכולן - לכך שאפשר לעשות דרמה טלוויזיונית משובחת שגם תצליח בקרב קהל הצופים. ממשיכות דרכן - "הבורגנים", "בנות בראון", "מיי פירסט סוני" (ההפקה הבאה של האחים ברבש, שהיתה פחות מוצלחת משמעותית מ"טירונות"), "טיפול נמרץ", "מרחב ירקון", "זינזאנה" (שהיתה מאוד מושקעת, אמנם, אבל יצרה קצת תחושה של ניכור) ואפילו סדרות השייכות לז'אנר הקומי דווקא, כגון "שוטטות" או "החיים זה לא הכל", כמו גם סדרות ישנות יותר - "בת ים - ניו יורק", למשל - הן דוגמאות נוספות להפקות מקור ערוץ שתיימיות, רובן טובות, שמספקות את ההוכחה הנוספת, והיא שלמרות הקושי, ערוץ 2 יכול וצריך להמשיך להשקיע גם בהפקות הללו, שהן, מטבע הדברים, יקרות יותר.

אם תתנו לקהל דרמות מעניינות, מרגשות ומשעשעות - הוא ייקח. משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה. בלי מטאפורות, בלי דימויים. כבר עכשיו.